זה פוסט שכתבתי בסוף 2011 והיה אמור להתפרסם בבלוג של חברים ובסוף זה לא קרה. הייתי בסינגפור בהאלווין, ונזכרתי בה - ובפוסט הזה - בהאלווין השנה, והרי הוא לפניכם.
עוד לא נתקלתי בכזה ריכוז של אנשים ידידותיים לזרים שיצאו מגדרם ומדרכם רק כדי לעזור כמו בסינגפור, וכבר טיילתי בעולם ופגשתי אנשים טובים, אז יש לי למה להשוות. ולא, אני לא חושבת שזה קשור אישית אלי, ולא, אני אפילו לא חושבת שזה קשור לעובדה שאני גבוהה, בלונדינית למדי ולא שטוחה. אני חושבת שזה קשור ליחסם הגורף של הסינגפורים לזרים – אבל כנראה שרק לזרים:
כשהגעתי לאי (אוקטובר 2011), חיכיתי כמה שעות בבית הקפה אותו קבעה המארחת שלי כנקודת האיסוף, עד שהיא (קולגה של אמא שלי) ובעלה יסיימו לעבוד ויבואו לקחת אותי אליהם.
כיוון שסינגפור הוא אי קטן וצפוף, מקובל שם שאם בית הקפה מלא ואת יושבת לבד בשולחן, יתיישבו לידך אנשים נוספים, גם אם אתם זרים זה לזה. הצטרפו אלי שתי נשים סינגפוריות וקשרו איתי שיחה. הן נחרדו לשמוע שיש לי כמה שעות לבלות בבית הקפה הזה ושכצמחונית ענייה (סינגפור נראתה לי יקרה במיוחד אחרי כמה חודשים בתאילנד) לא כל כך מצאתי מה להזמין שם לאכול. הן התעקשו שאחת מהן תישאר לשמור לי על המזוודה (הגעתי ישר משדה התעופה) והשנייה תיקח אותי אל דוכן מרקים סמוך המגיש מרקים צמחוניים. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בהתנהגות יוצאת הדופן הזו של הסינגפורים, חשדתי כמובן שזו מזימה לגנוב את מזוודתי אבל לא ידעתי איך לצאת מהסיטואציה בכבוד. נלוויתי בחשש אל אחת מהן, שאכן לקחה אותי רק לקנות מרק, וכשחזרנו אל השנייה - ואל המזוודה - שתיהן חייכו בשביעות רצון על כך שהצליחו במזימתן: להאכיל את התיירת הצמחונית.
חלף זמן ושתי הנשים התחלפו בשני בחורים. אחד מהם הציע שאטעין את הלפ טופ שלי לפניו כי היה רק שקע חשמלי קרוב אחד, ושניהם הסכימו בשמחה לשמור על המזוודה שלי כשאקפוץ לשירותים. הפעם כבר הייתי פחות מופתעת כשחזרתי והמזוודה חיכתה בשלום לצידם.
בערב הראשון בו חזרתי בכוחות עצמי לבית המארחים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא הנכונה. כשרק התחלתי להסתכל סביבי בחוסר ביטחון ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ושאלו: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה?". הודיתי בכך שנראה לי שירדתי בתחנה הלא נכונה והן מיד הציעו את הסלולרי שלהן כדי שאתקשר למארחת ואבקש הוראות חזרה הביתה מעודכנות (מפאת התקציב המצומצם שעמד לרשותי לא קניתי סים מקומי, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך).
סינגפור חמה ולחה יותר מתל אביב בשיא הקיץ (לא, אני לא מגזימה: כולם מסתובבים שם עם ממחטות בד או נייר כדי לקנח את הזיעה מפניהם). כדי לאזן את זה, האוטובוסים והרכבות ממוזגים להחריד, ולכן הסתובבתי תמיד עם עוד שכבת לבוש או שתיים בתיק. באחד הבקרים כשירדתי מהאוטובוס והורדתי את הצעיף הכחול הגדול בו התעטפתי בנסיעה, ניגש אלי עובר אורח, הודי זקן, והעיר בסקרנות: "חשבתי שאת מנופפת בדגל נורווגיה! אבל לא, זה לא דגל, נכון? חשבתי שאת נורווגית. את נורווגית? טוב, נו, שיהיה לך יום מקסים" – והלך, מותיר אותי מחוייכת.
בדרכי לשער הכניסה של הגנים הבוטניים חציתי את הכביש בגשר הולכי הרגל שמעליו. בחורה מוסלמית פנתה אלי בהתלהבות ובאנגלית מצוינת: "האין זה הגשר המקורה היפה והנוח ביותר שהלכת בו מעודך?" מופתעת קלות, הסכמתי איתה שכן, זהו אכן גשר מצוין.
אנשים יצעקו עלי – ובצדק – על הפיסקה הבאה, אז הנה ה Disclaimer שלפני:
לא עשיתי את זה לפני כן וכנראה שגם לא אעשה את זה שוב בעתיד. אני לא יכולה לחשוב על איזשהו מקום אחר בעולם בו הייתי עושה את זה, וגם בסינגפור לא הייתי עושה את זה אם זה היה באחד הערבים הראשונים שלי שם, לפני שהתוודעתי ל"רוח הסינגפורית" החיובית המנשבת באי:
הזוג שאצלו התארחתי (וולשי וסינגפורית) גרים בשכונה מאד “Posh” שהיא נהדרת כשיש לך רכב (יוקרתי) צמוד, ופחות נהדרת כשאתה תלוי בתחבורה ציבורית: תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת כ-30 דקות הליכה מביתם.
בלילה אחר שוב ירדתי בתחנת אוטובוס לא נכונה, אבל אחרת (ככה זה כשלמארחים יש רק אוטו והם נותנים לאורחיהם הנחיות הגעה לא מדויקות דיין לגבי נסיעה בתחבורה ציבורית :\ ). השעה היתה שתיים בלילה בערך. נכנסתי לתחנת דלק וביקשתי הנחיות הגעה לבית המארחים והמשכתי ללכת. מתחנת הדלק הנוספת בהמשך הרחוב בדיוק יצאה מונית, אז ביקשתי מהנהג הנחיות נוספות. הוא הקליד את כתובתם ב-GPS ואמר לי את שמות הרחובות והמסלול שעלי ללכת בו. הודיתי לו והתחלתי ללכת (למה לא לקחתי את המונית? שוב שיקולי תקציב, לא בהכרח נכונים אולי, אבל ספרתי כל דולר סינגפורי, ורק אחרי שהוא נסע הבנתי עד כמה אני רחוקה בעצם). אחרי רגע נעצר לידי טנדר קטן, כמו של גננים, והאיש הסיני שנהג בו שאל באנגלית שבורה: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה? ראיתי שנכנסת לשתי תחנות דלק ושאת שואלת שאלות". הודיתי לו בחיוך ואמרתי ש"כן, כן, הכל בסדר, רק הייתי צריכה הנחיות הגעה הביתה". הוא אמר "בואי, תעלי, אני אקח אותך הביתה, בחורות לא צריכות להסתובב לבד בלילות". התלבטתי: מצד אחד, לא עולים על רכב של גבר זר! בטח לא בלילה, בטח לא לבד, בטח לא בחו"ל, בטח לא בלי סלולרי. מצד שני, אני יותר רחוקה ממה שחשבתי, הליכה ארוכה לפני, שעת לילה מאוחרת, אני עייפה, אכן לא כדאי להסתובב לבד בלילות, ואחרי כל הסינגפורים שהיו כל כך נחמדים אלי, אולי זה גם מה שהוא – עוד סינגפורי נחמד שיוצא מדרכו כדי לעזור למישהי. עליתי על הרכב, תוך כדי שאני תוהה האם אני עושה את הדבר המטומטם ביותר שעשיתי אי פעם. ניווטתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" לפי הנחיות ה-GPS שראיתי אצל נהג המונית, שהסתבר שנגמרו לפני שהבית של המארחים הגיע: הייתי עוד יותר רחוקה ממה שחשבתי. המשכתי לנווט לפי האינטואיציה, עד שהגעתי לרחוב שזיהיתי, ומשם הדרך כבר היתה קלה. והוא הביא אותי הביתה, וזהו. והוא בקושי דיבר אנגלית. סיני בשם אלברט פשוט הביא אותי הביתה באמצע הלילה, תוך שהוא (כנראה) עושה סיבובים שרחוקים ממסלול הנסיעה המקורי שלו.
- אני יודעת, אני יודעת, אסור, אסור, אסור - אבל תקראו שוב את ה Disclaimer בבקשה. והאינטואיציה שלי צדקה, למזלי.
אז ממה היה לי להתבלבל, אתם תוהים?
ב-“Little India” שבה רוב האוכלוסייה הם, כצפוי, הודים, הרגשתי לא בנוח להסתובב. למרות שלא הייתי לבושה בצורה חושפנית, הרגשתי שבוהים בי בצורה שלא נעימה לי, שבוהים בי בצורה מביכה וחסרת בושה. הם לא ניסו להצניע את המבט: הם עמדו ובהו, או הלכו ובהו. אף אחד לא אמר שום דבר בקול רם ולא ביצע כל פעולה מפורשת, ובכל זאת, ביקור אחד הספיק לי. חשבתי שאולי זו רגישות יתר שלי, אבל הבחורה ש"אימצה" אותי בסלסה אמרה שלפני שהיא נכנסת לאיזור הזה היא תמיד מוודאת שיש עליה כמה שיותר בד - ומשתדלת מראש לא להגיע אליו. היא סיפרה שיש קו אוטובוס אחד שבקטע מסויים בו, איכשהו יוצא ששאר הנוסעים הם בעיקר גברים הודים, והם בוהים בה עד כדי כך שיש לה חשק לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שלה רק כדי להתחמק מהמבטים שלהם.
בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס, נהג הודי חבוש טורבן בירך אותי ב"בוקר טוב!". חייכתי ועניתי "בוקר טוב" בחזרה, מה שגרם לו לפצוח במונולוג של כעשרים דקות: "בואי תישארי לעמוד לידי ותראי שאני אומר "בוקר טוב" לכולם – אבל היחידים שעונים הם הזרים". הוא צדק: הוא בירך את כולם, אבל כל הסינגפורים: הודים, סינים, מלזיים, אירו-אסיתיים – הסתכלו עליו במבט חשדני ולא ענו לו, או התעלמו ממנו כליל. כמעט כל הזרים ענו. הוא שפך תסכול ומרירות במהלך שאר הנסיעה על כך שמתייחסים אליו כאל מיעוט באי שלו, על כך שאין יחסי שכנות טובים, על כך שהוא אף פעם לא יוכל באמת להצליח בגלל המוצא שלו. אחת מהזרות שעובדת בסינגפור ועמדה לידי בנסיעה אמרה לי לפני שירדה מהאוטובוס שלצערה שהוא צודק.
ב-Halloween, הלכתי כאמור עם הבחורה מהסלסה לתחנת האוטובוס של קווי הלילה. מה שאני עומדת לתאר קרה כל כך מהר ובצורה כה לא צפויה, שאני לא בטוחה איך זה התחיל: האם הבחורה ההיא הלכה ברחוב והרכב נעצר לידה, או שהרכב עצר והבחורה ברחה ממנו?
הדבר הבא שקלטתי היה בחור שתופס באלימות ובכוח בחורה בשיערה הארוך, מוריד אותה על הברכיים, מפיל אותה על הכביש ומכניס לה אגרופים בפנים ובראש כשהיא צועקת ובוכה. הוא זרק את התיק הקטן ואת הסלולרי שהיא החזיקה על הכביש, שבר את הטלפון ופיזר את תכולת התיק על האספלט. הוא הקים את הבחורה על הרגליים והכניס אותה בכוח, במכות ובבירור בניגוד לרצונה לרכב (בחזרה לרכב?). היא היתה הבחורה היחידה ברכב, שהיה מלא גברים שקטים וזועפים. הם כולם נראו לי הודים. הם כולם נראו לי בני משפחה אחת.
אף פעם לא ראיתי אלימות מקרוב. אף פעם לא ראיתי מחוץ למסך טלוויזיה / מחשב / קולנוע מישהו מכניס למישהו סטירה, לא כל שכן אגרופים, לא כל שכן מישהו למישהי. הייתי מזועזעת. ולא פחות הייתי מזועזעת מכך שאף אחד לא עשה שום דבר: אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שבארץ מישהו היה עושה משהו: צועק, ניגש, מתקשר למשטרה, מנסה להתערב. ושם – כלום. כמה אנשים נעצרו להסתכל – וזה כל מה שהם עשו. והרכב נסע. לא היה לי סלולרי כאמור אז לא יכולתי להתקשר למשטרה בעצמי (טעות שלא אחזור עליה: הבטחתי לעצמי שתמיד אקנה סים מקומי מעכשיו, ולא משנה עלותו). שיננתי את מספר הרכב ורועדת הוצאתי נייר ועט מהתיק שלי, ורשמתי אותו ואת השעה. אמרתי לבחורה שהיתה איתי שתתקשר למשטרה והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אבל היססה ולא חייגה (ולמחרת התחרטה על כך). הלכתי למקום בו התיק של הבחורה ההיא נזרק על הכביש, לראות אולי נשאר שם איזה פריט מזהה. לא היה כלום, הגבר שהיכה אותה אסף את הכל. הרגשתי חסרת אונים ומפוחדת. המשכנו ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות לקווי הלילה. אחרי שהבחורה שהיתה איתי נסעה לביתה, ניידת משטרה עברה. ניגשתי וסיפרתי לשוטרים מה קרה. נתתי להם את מספר הרכב, את המיילים שלי ושל הבחורה מהסלסה ואת מספר הטלפון של המארחת שלי. אחרי שעליתי על האוטובוס השוטר התקשר למארחת שלי. השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר. רק בבוקר, כשהיא ראתה את הפתק שהשארתי לה, היא הבינה שזו לא היתה טעות במספר כשקיבלה שיחה בשעה כזו של הלילה, והתקשרה לשוטר בחזרה. השוטר ביקש שאצור איתו קשר. הם בדקו את מספר הלוחית והוא Invalid: לא יודעים מי היתה הבחורה ומי היו הבחורים. אף אחד חוץ ממני לא יצר קשר עם המשטרה בעקבות המקרה. אני כל כך מצטערת שלא צילמתי את הרכב ואת הבחורה – היתה לי מצלמה בתיק, רק שלא חשבתי על זה.
לבקשת השוטר, התקשרתי למחרת לתת עדות "רשמית" ממכשיר טלפון נייח במקום שבו הייתי במקרה, מחוץ לבית המארחים. העוֹבדוֹת במקום ממנו התקשרתי שמעו את השיחה ושאלו מה קרה. סיפרתי להן כמה הייתי מופתעת מחוסר התגובה של המקומיים וכולן הנידו בראשן ואמרו שהן דווקא לא מופתעות, שכאלו הם הסינגפוריים: הם לא יתערבו ולא יעזרו.
הסתובבתי בתחושה קשה בימים שאחרי, ומבולבלת – איך אפשר להיות כל כך אכפתיים כלפי זרים, וכל כך מנוכרים כלפי תושבי האי?
הגעתי לסינגפור רק כדי להוציא ויזה ולחזור לתאילנד אהובתי, ושמחתי שהייתי בה רק עשרה ימים. הספיק לי.
מדי פעם אני נזכרת בבחורה ההיא ותוהה מה קרה לה והאם היא עדיין חיה, ואם כן, אז באיזה תנאים.
יצאתי מסינגפור מבולבלת
עוד לא נתקלתי בכזה ריכוז של אנשים ידידותיים לזרים שיצאו מגדרם ומדרכם רק כדי לעזור כמו בסינגפור, וכבר טיילתי בעולם ופגשתי אנשים טובים, אז יש לי למה להשוות. ולא, אני לא חושבת שזה קשור אישית אלי, ולא, אני אפילו לא חושבת שזה קשור לעובדה שאני גבוהה, בלונדינית למדי ולא שטוחה. אני חושבת שזה קשור ליחסם הגורף של הסינגפורים לזרים – אבל כנראה שרק לזרים:
כשהגעתי לאי (אוקטובר 2011), חיכיתי כמה שעות בבית הקפה אותו קבעה המארחת שלי כנקודת האיסוף, עד שהיא (קולגה של אמא שלי) ובעלה יסיימו לעבוד ויבואו לקחת אותי אליהם.
כיוון שסינגפור הוא אי קטן וצפוף, מקובל שם שאם בית הקפה מלא ואת יושבת לבד בשולחן, יתיישבו לידך אנשים נוספים, גם אם אתם זרים זה לזה. הצטרפו אלי שתי נשים סינגפוריות וקשרו איתי שיחה. הן נחרדו לשמוע שיש לי כמה שעות לבלות בבית הקפה הזה ושכצמחונית ענייה (סינגפור נראתה לי יקרה במיוחד אחרי כמה חודשים בתאילנד) לא כל כך מצאתי מה להזמין שם לאכול. הן התעקשו שאחת מהן תישאר לשמור לי על המזוודה (הגעתי ישר משדה התעופה) והשנייה תיקח אותי אל דוכן מרקים סמוך המגיש מרקים צמחוניים. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בהתנהגות יוצאת הדופן הזו של הסינגפורים, חשדתי כמובן שזו מזימה לגנוב את מזוודתי אבל לא ידעתי איך לצאת מהסיטואציה בכבוד. נלוויתי בחשש אל אחת מהן, שאכן לקחה אותי רק לקנות מרק, וכשחזרנו אל השנייה - ואל המזוודה - שתיהן חייכו בשביעות רצון על כך שהצליחו במזימתן: להאכיל את התיירת הצמחונית.
חלף זמן ושתי הנשים התחלפו בשני בחורים. אחד מהם הציע שאטעין את הלפ טופ שלי לפניו כי היה רק שקע חשמלי קרוב אחד, ושניהם הסכימו בשמחה לשמור על המזוודה שלי כשאקפוץ לשירותים. הפעם כבר הייתי פחות מופתעת כשחזרתי והמזוודה חיכתה בשלום לצידם.
בערב הראשון בו חזרתי בכוחות עצמי לבית המארחים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא הנכונה. כשרק התחלתי להסתכל סביבי בחוסר ביטחון ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ושאלו: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה?". הודיתי בכך שנראה לי שירדתי בתחנה הלא נכונה והן מיד הציעו את הסלולרי שלהן כדי שאתקשר למארחת ואבקש הוראות חזרה הביתה מעודכנות (מפאת התקציב המצומצם שעמד לרשותי לא קניתי סים מקומי, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך).
סינגפור חמה ולחה יותר מתל אביב בשיא הקיץ (לא, אני לא מגזימה: כולם מסתובבים שם עם ממחטות בד או נייר כדי לקנח את הזיעה מפניהם). כדי לאזן את זה, האוטובוסים והרכבות ממוזגים להחריד, ולכן הסתובבתי תמיד עם עוד שכבת לבוש או שתיים בתיק. באחד הבקרים כשירדתי מהאוטובוס והורדתי את הצעיף הכחול הגדול בו התעטפתי בנסיעה, ניגש אלי עובר אורח, הודי זקן, והעיר בסקרנות: "חשבתי שאת מנופפת בדגל נורווגיה! אבל לא, זה לא דגל, נכון? חשבתי שאת נורווגית. את נורווגית? טוב, נו, שיהיה לך יום מקסים" – והלך, מותיר אותי מחוייכת.
בדרכי לשער הכניסה של הגנים הבוטניים חציתי את הכביש בגשר הולכי הרגל שמעליו. בחורה מוסלמית פנתה אלי בהתלהבות ובאנגלית מצוינת: "האין זה הגשר המקורה היפה והנוח ביותר שהלכת בו מעודך?" מופתעת קלות, הסכמתי איתה שכן, זהו אכן גשר מצוין.
שער באחת מהכניסות לגנים הבוטניים
לראשונה יצא לי לחוות Halloween בחו"ל. כיוון שלא הכרתי אף אחד לחגוג איתו, הלכתי למקום בו אני מרגישה בבית בכל מקום בעולם גם כשאני לא מכירה אף אחד: ערב סלסה. בחורה מיניאטורית, יפנית-ניו זילנדית שגרה ועובדת בסינגפור, קלטה שאני לבד ו"אימצה" אותי: היא הזמינה אותי להצטרף אליה כשעברה משם למסיבה במועדון אחר, וכששאלתי אותה מאוחר יותר איך להגיע לתחנה הקרובה של אוטובוס הלילה, אמרה שנלך יחד כי זו הליכה ארוכה ויהיה לה יותר קל לקחת אותי מאשר להסביר לי איפה התחנה.
האלווין בסלסה
לא עשיתי את זה לפני כן וכנראה שגם לא אעשה את זה שוב בעתיד. אני לא יכולה לחשוב על איזשהו מקום אחר בעולם בו הייתי עושה את זה, וגם בסינגפור לא הייתי עושה את זה אם זה היה באחד הערבים הראשונים שלי שם, לפני שהתוודעתי ל"רוח הסינגפורית" החיובית המנשבת באי:
הזוג שאצלו התארחתי (וולשי וסינגפורית) גרים בשכונה מאד “Posh” שהיא נהדרת כשיש לך רכב (יוקרתי) צמוד, ופחות נהדרת כשאתה תלוי בתחבורה ציבורית: תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת כ-30 דקות הליכה מביתם.
הגינה הציבורית בשכונה בה גרו המארחים שלי
בלילה אחר שוב ירדתי בתחנת אוטובוס לא נכונה, אבל אחרת (ככה זה כשלמארחים יש רק אוטו והם נותנים לאורחיהם הנחיות הגעה לא מדויקות דיין לגבי נסיעה בתחבורה ציבורית :\ ). השעה היתה שתיים בלילה בערך. נכנסתי לתחנת דלק וביקשתי הנחיות הגעה לבית המארחים והמשכתי ללכת. מתחנת הדלק הנוספת בהמשך הרחוב בדיוק יצאה מונית, אז ביקשתי מהנהג הנחיות נוספות. הוא הקליד את כתובתם ב-GPS ואמר לי את שמות הרחובות והמסלול שעלי ללכת בו. הודיתי לו והתחלתי ללכת (למה לא לקחתי את המונית? שוב שיקולי תקציב, לא בהכרח נכונים אולי, אבל ספרתי כל דולר סינגפורי, ורק אחרי שהוא נסע הבנתי עד כמה אני רחוקה בעצם). אחרי רגע נעצר לידי טנדר קטן, כמו של גננים, והאיש הסיני שנהג בו שאל באנגלית שבורה: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה? ראיתי שנכנסת לשתי תחנות דלק ושאת שואלת שאלות". הודיתי לו בחיוך ואמרתי ש"כן, כן, הכל בסדר, רק הייתי צריכה הנחיות הגעה הביתה". הוא אמר "בואי, תעלי, אני אקח אותך הביתה, בחורות לא צריכות להסתובב לבד בלילות". התלבטתי: מצד אחד, לא עולים על רכב של גבר זר! בטח לא בלילה, בטח לא לבד, בטח לא בחו"ל, בטח לא בלי סלולרי. מצד שני, אני יותר רחוקה ממה שחשבתי, הליכה ארוכה לפני, שעת לילה מאוחרת, אני עייפה, אכן לא כדאי להסתובב לבד בלילות, ואחרי כל הסינגפורים שהיו כל כך נחמדים אלי, אולי זה גם מה שהוא – עוד סינגפורי נחמד שיוצא מדרכו כדי לעזור למישהי. עליתי על הרכב, תוך כדי שאני תוהה האם אני עושה את הדבר המטומטם ביותר שעשיתי אי פעם. ניווטתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" לפי הנחיות ה-GPS שראיתי אצל נהג המונית, שהסתבר שנגמרו לפני שהבית של המארחים הגיע: הייתי עוד יותר רחוקה ממה שחשבתי. המשכתי לנווט לפי האינטואיציה, עד שהגעתי לרחוב שזיהיתי, ומשם הדרך כבר היתה קלה. והוא הביא אותי הביתה, וזהו. והוא בקושי דיבר אנגלית. סיני בשם אלברט פשוט הביא אותי הביתה באמצע הלילה, תוך שהוא (כנראה) עושה סיבובים שרחוקים ממסלול הנסיעה המקורי שלו.
- אני יודעת, אני יודעת, אסור, אסור, אסור - אבל תקראו שוב את ה Disclaimer בבקשה. והאינטואיציה שלי צדקה, למזלי.
אז ממה היה לי להתבלבל, אתם תוהים?
ב-“Little India” שבה רוב האוכלוסייה הם, כצפוי, הודים, הרגשתי לא בנוח להסתובב. למרות שלא הייתי לבושה בצורה חושפנית, הרגשתי שבוהים בי בצורה שלא נעימה לי, שבוהים בי בצורה מביכה וחסרת בושה. הם לא ניסו להצניע את המבט: הם עמדו ובהו, או הלכו ובהו. אף אחד לא אמר שום דבר בקול רם ולא ביצע כל פעולה מפורשת, ובכל זאת, ביקור אחד הספיק לי. חשבתי שאולי זו רגישות יתר שלי, אבל הבחורה ש"אימצה" אותי בסלסה אמרה שלפני שהיא נכנסת לאיזור הזה היא תמיד מוודאת שיש עליה כמה שיותר בד - ומשתדלת מראש לא להגיע אליו. היא סיפרה שיש קו אוטובוס אחד שבקטע מסויים בו, איכשהו יוצא ששאר הנוסעים הם בעיקר גברים הודים, והם בוהים בה עד כדי כך שיש לה חשק לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שלה רק כדי להתחמק מהמבטים שלהם.
Little India
בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס, נהג הודי חבוש טורבן בירך אותי ב"בוקר טוב!". חייכתי ועניתי "בוקר טוב" בחזרה, מה שגרם לו לפצוח במונולוג של כעשרים דקות: "בואי תישארי לעמוד לידי ותראי שאני אומר "בוקר טוב" לכולם – אבל היחידים שעונים הם הזרים". הוא צדק: הוא בירך את כולם, אבל כל הסינגפורים: הודים, סינים, מלזיים, אירו-אסיתיים – הסתכלו עליו במבט חשדני ולא ענו לו, או התעלמו ממנו כליל. כמעט כל הזרים ענו. הוא שפך תסכול ומרירות במהלך שאר הנסיעה על כך שמתייחסים אליו כאל מיעוט באי שלו, על כך שאין יחסי שכנות טובים, על כך שהוא אף פעם לא יוכל באמת להצליח בגלל המוצא שלו. אחת מהזרות שעובדת בסינגפור ועמדה לידי בנסיעה אמרה לי לפני שירדה מהאוטובוס שלצערה שהוא צודק.
ב-Halloween, הלכתי כאמור עם הבחורה מהסלסה לתחנת האוטובוס של קווי הלילה. מה שאני עומדת לתאר קרה כל כך מהר ובצורה כה לא צפויה, שאני לא בטוחה איך זה התחיל: האם הבחורה ההיא הלכה ברחוב והרכב נעצר לידה, או שהרכב עצר והבחורה ברחה ממנו?
הדבר הבא שקלטתי היה בחור שתופס באלימות ובכוח בחורה בשיערה הארוך, מוריד אותה על הברכיים, מפיל אותה על הכביש ומכניס לה אגרופים בפנים ובראש כשהיא צועקת ובוכה. הוא זרק את התיק הקטן ואת הסלולרי שהיא החזיקה על הכביש, שבר את הטלפון ופיזר את תכולת התיק על האספלט. הוא הקים את הבחורה על הרגליים והכניס אותה בכוח, במכות ובבירור בניגוד לרצונה לרכב (בחזרה לרכב?). היא היתה הבחורה היחידה ברכב, שהיה מלא גברים שקטים וזועפים. הם כולם נראו לי הודים. הם כולם נראו לי בני משפחה אחת.
אף פעם לא ראיתי אלימות מקרוב. אף פעם לא ראיתי מחוץ למסך טלוויזיה / מחשב / קולנוע מישהו מכניס למישהו סטירה, לא כל שכן אגרופים, לא כל שכן מישהו למישהי. הייתי מזועזעת. ולא פחות הייתי מזועזעת מכך שאף אחד לא עשה שום דבר: אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שבארץ מישהו היה עושה משהו: צועק, ניגש, מתקשר למשטרה, מנסה להתערב. ושם – כלום. כמה אנשים נעצרו להסתכל – וזה כל מה שהם עשו. והרכב נסע. לא היה לי סלולרי כאמור אז לא יכולתי להתקשר למשטרה בעצמי (טעות שלא אחזור עליה: הבטחתי לעצמי שתמיד אקנה סים מקומי מעכשיו, ולא משנה עלותו). שיננתי את מספר הרכב ורועדת הוצאתי נייר ועט מהתיק שלי, ורשמתי אותו ואת השעה. אמרתי לבחורה שהיתה איתי שתתקשר למשטרה והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אבל היססה ולא חייגה (ולמחרת התחרטה על כך). הלכתי למקום בו התיק של הבחורה ההיא נזרק על הכביש, לראות אולי נשאר שם איזה פריט מזהה. לא היה כלום, הגבר שהיכה אותה אסף את הכל. הרגשתי חסרת אונים ומפוחדת. המשכנו ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות לקווי הלילה. אחרי שהבחורה שהיתה איתי נסעה לביתה, ניידת משטרה עברה. ניגשתי וסיפרתי לשוטרים מה קרה. נתתי להם את מספר הרכב, את המיילים שלי ושל הבחורה מהסלסה ואת מספר הטלפון של המארחת שלי. אחרי שעליתי על האוטובוס השוטר התקשר למארחת שלי. השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר. רק בבוקר, כשהיא ראתה את הפתק שהשארתי לה, היא הבינה שזו לא היתה טעות במספר כשקיבלה שיחה בשעה כזו של הלילה, והתקשרה לשוטר בחזרה. השוטר ביקש שאצור איתו קשר. הם בדקו את מספר הלוחית והוא Invalid: לא יודעים מי היתה הבחורה ומי היו הבחורים. אף אחד חוץ ממני לא יצר קשר עם המשטרה בעקבות המקרה. אני כל כך מצטערת שלא צילמתי את הרכב ואת הבחורה – היתה לי מצלמה בתיק, רק שלא חשבתי על זה.
לבקשת השוטר, התקשרתי למחרת לתת עדות "רשמית" ממכשיר טלפון נייח במקום שבו הייתי במקרה, מחוץ לבית המארחים. העוֹבדוֹת במקום ממנו התקשרתי שמעו את השיחה ושאלו מה קרה. סיפרתי להן כמה הייתי מופתעת מחוסר התגובה של המקומיים וכולן הנידו בראשן ואמרו שהן דווקא לא מופתעות, שכאלו הם הסינגפוריים: הם לא יתערבו ולא יעזרו.
הסתובבתי בתחושה קשה בימים שאחרי, ומבולבלת – איך אפשר להיות כל כך אכפתיים כלפי זרים, וכל כך מנוכרים כלפי תושבי האי?
הגעתי לסינגפור רק כדי להוציא ויזה ולחזור לתאילנד אהובתי, ושמחתי שהייתי בה רק עשרה ימים. הספיק לי.
בשדה התעופה של סינגפור
