גלית ואני

לקראת יום השנה הראשון, המשפחה יזמה תחרות סיפורים קצרים, נושאת פרסים: "רוחות מסע". 

התפקיד שלי היה לעבור על הסיפורים שהתקבלו, לוודא שהם עומדים בתנאי הסף, ולהעביר אותם הלאה לשופטים. 

ביוני 2011 הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. חזרתי לארץ חודש לפני יום השנה, כלומר בפברואר 2012. בין לבין, משם, קראתי את הסיפורים שהוגשו, במסגרת תפקידי כ"מסננת". 

לא היה לי קל, להיות כל כך רחוקה מהבית, לכל כך הרבה זמן. היה סיפור אחד שקראתי, כשהייתי בבנגקוק, כבר לקראת סוף הנסיעה, ששבר אותי. סיפור שגרם לי לבכות במשך יומיים בערך, וכמעט גרם לי להקדים את כרטיס הטיסה חזרה לארץ. קראו לו "טיול שבת ארצישראלי מצוי". הסיפורים הוגשו אנונימית, אז לא ידעתי מי כתבה אותו. 

לימים, הסיפור הגיע להיות אחד מהפיינליסטים בתחרות, ועם הפיינליסטים יצרנו קשר. כך גיליתי שמי שכתבה אותו, שמה גלית, ושהיא כתבה אותו על אחיה, גיל, שנהרג ב-98'. 

כתבתי לה מייל, וסיפרתי לה עד כמה הסיפור שלה השפיע עלי כשקראתי אותו לראשונה. - מקריאה בסיפור אי אפשר לדעת שגיל נהרג, זה הסתבר לי רק כשהתחלנו להתכתב, ויחד עם זה, כנראה שהכאב שלה חילחל והגיע אלי דרך השורות אפילו בלי שזה יוזכר בו בצורה מובהקת, ואפילו שהיא היתה בניו-יורק ואני בבנגקוק כשהיא כתבה אותו ואני קראתי אותו.  

היא ענתה לי, ונהיינו חברות, עם זה שאנחנו חיות ביבשות שונות ונפגשות פיזית רק פעם בכמה חודשים. חברוֹת מהסוג שאני מרגישה שהיא בת משפחה לא-ביולוגית שלי. חברוּת מהסוג שאני מרגישה שהאחים המתים שלנו הכירו בינינו. כמו שקרה לי עם ערן אביבי, שהאחים שלו והאח שלי הפגישו בינינו, ומאז הוא נמצא אצלי עמוק בלב. יש דברים שאני מרגישה לפעמים שאני יכולה לשתף רק איתו, או איתה. הסיפור שלה לא זכה בפרס כי הגיע למקום החמישי, אבל שתינו מרגישות שזכינו. 

אז למה אני מספרת לכם עליה? 

ההסבר בהמשך :) . 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש היא: 

Bitch, please.

או אולי התגובה ההולמת היא: 

ההרגת וגם לכלכת? 

אני רוצה להבהיר לך שאם המשפחה שלנו היתה מחליטה למרר לך את החיים מאז המוות של טל ועד היום - החיים שלך היו נראים אחרת לגמרי.

אתה יודע כמה רוכבים ונהגים היו מחכים לך, ובכל סיבוב - אם היינו מחליטים "לחכות לך בסיבוב"?. 

יש לך נוכחות ברשת וברשתות החברתיות. אתה יכול להעלות בדמיונך איזו הטרלה היינו יכולים לארגן לך, אם רק היינו רוצים? 

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

יש לך מושג מי מנהל את מועדון האופנועים הישראלי, שאתה מעז להכפיש ולהשמיץ ככה? אליקו הוא בחור רציני. אני מבטיחה לך שאם הוא היה מוביל את חברי המועדון במסע למירור החיים שלך (לא שהיה עולה על דעתו להוביל מהלך כזה או לשתף איתו פעולה, כמובן), הם היו עושים עבודה הרבה יותר טובה: אתה המשכת לחיות את החיים שלך כרגיל מאז המוות של טל, חוץ מזה שאתה בשלילת רישיון נהיגה (שלילה שערערת עליה!) ושהוצאת כסף על עורך דין. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13 

אני מבטיחה לך שאם מישהו מאיתנו היה מחפש נקמה, כמו הבוץ שהעזת לזרוק עלינו - החיים שלך לא היו נראים ככה. הרי יכולנו להטריל אותך גם מחוץ לרשת. להשמיץ אותך. לוודא שהמעסיקים שלך יודעים מה עשית ואיך אתה מתנהג. אתה הרי עובד באותה העבודה מאז 2011, לא?  

צילומסך מתוך הפרופיל הפומבי של הנהג בלינקדאין

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אני יכולה להגיד במצפון שקט ובלב שלם שידנו לא היתה במעל - אם אכן חווית איזושהי רדיפה ולא רק חשת אותה מהרהורי ליבך.
לא רק שאף אחד מאיתנו לא רדף אותך ולא שיסה בך אנשים אחרים - זה אפילו לא עלה על דעתנו. ואם זה עלה על דעתך - "כל הפוסל, במומו פוסל", ואתה בטח השלכת עלינו את מחשבותיך. אבל הן חד משמעית לא היו מחשבותינו. 

בעקבות ההשמצות הפרועות שלך בדיון של הטיעונים לעונש שהתקיים ב-24/10/13, נכנסתי לפרופיל שלך בגוגל פלוס. זה לא קל, לראות אותך "נהנה לעוף" במאי 2012. 

תמונת הפרופיל הפומבית של הנהג בגוגל פלוס (ובלינקדאין). 

כיוון שהוא לא משתמש בשם "חיים בר עם" בפרופילים שלו ברשת,
הסתרתי את השם בו הוא עושה שימוש. 

אבל הנה, עשית את זה. וזו ההוכחה שלי: אני מבטיחה לך שאם היינו מחליטים למרר לך את החיים, היו מספיק אנשים שהיו עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלך, וכשהיית עולה לאוויר היית מגלה שנפרש מתחתיך שלט "האיש שהרג את טל" או משהו כזה. אנחנו משפחה מאד יצירתית.

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אמרת שבני המשפחה שלך נחשפו ל"השמצות, קללות, איומים וחשיפה תקשורתית" 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

איפה פורסמה ולוּ אות אחת על מישהו מבני המשפחה שלך? 

זמן קצר לאחר מותו של טל כבר היה מי ששלח לי, ביוזמתו, את השמות המלאים שלך ושל אשתך ואת מספרי תעודות הזהות שלכם, הכתובות והטלפונים. הסתכלתי על המידע הזה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות עם זה משהו. מעולם לא עלה על דעתי לגרור את אשתך ואת שאר בני המשפחה שלך לתוך זה. אתה יודע עד כמה היה קל לי לעשות את זה, אם הייתי רוצה? 

צילומסך מתוך תכתובת פרטית בפייסבוק

יכולתי - אבל לא רציתי, לא עשיתי, ואין לי כוונה כזו.

לא מספיק שמעולם לא לקחת אחריות על הבחירות שלך ועל המעשים שלך, באותו היום ומאז, לא מספיק שמעולם לא הבעת צער או חרטה או השפלת מבט בנוכחותנו, או הראית, ולו למראית עין, שאתה מבין מה עשית באותו היום ומאז ומה היו ההשלכות של זה עלינו ועל עוד אנשים רבים כל כך, לא מספיק שהתנהגת בדיונים באופן כה מביש ומקומם עד שאחותי נעמדה וביקשה מהשופט כשדמעות בעיניה שלפחות לא תצחק בדיונים,

צילומסך מתוך פרוטוקול דיון שהתקיים ב-18/3/12

לא מספיק שהעזת לצחוק בנוכחותי או להסתכל לי בעיניים - אתה עוד מעז ללכלך על המשפחה שלנו, שאם היינו מחליטים לרדוף אותך, היינו עושים עבודה כל כך עלובה? 

הנה, תראה, היית בחתונה ב-16/8/13:

וידאו שהעלה הנהג באופן פומבי לפרופיל שלו בגוגל פלוס. 

איזה צירוף מקרים: היומולדת של טל חל ב-17/8.

צילומסך מפייסבוק

יש לך מושג כמה חוקרים פרטיים הם חברים שלנו עכשיו? אתה חושב שזו היתה בעיה בשבילנו, לדעת מה התוכניות שלך ולאן אתה יוצא, ולוודא שאתה לא תהנה בחתונה הזו? 
יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.
בזמן שאתה בילית בחתונה ומה שהעסיק אותך היה לצלם וידאו ולהעלות אותו לרשת, אני הייתי עסוקה בלהכין את קמפיין חיפוש הרופאה. 

אתה באמת חושב שיש משהו שאתה יכול להגיד שישכנע אותנו, או מישהו אחר, שאתה קורבן? 

היית בבנגקוק בינואר 2012. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג

עוד צירוף מקרים: גם אני הייתי שם אז.
איזה מזל שלא נתקלתי בך שם - הייתי עלולה לאבד את שפיותי, אם גם שם, במקום אליו נמלטתי, דמותך המוחשית היתה עולה לנגד עיני.
אני מודה שלא נעים לי לחשוב על כך שתאילנד אהובתי, ביתי השני, אירחה גם אותך. ועוד באותו הזמן. 

אתה כותב שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם? אנחנו מסכימים איתך. רק שמאז ועד היום טרם עשית זאת, כפי שאחותי היטיבה לנסח. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אתה כותב ש"אם מחפשים את אלו המחפפים הרי שחצי מדינה תשב בבית הסוהר" - האם זו נבואה שתגשים את עצמה? בשבוע הבא נדע. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אמרת בטיעונים לעונש שביקשת מהמשפחה להיפגש ושסירבנו. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

או.
אז זה שקר שאני יכולה להפריך בכוחות עצמי, כי שני האנשים המתנצלים והנבוכים שהתקשרו עם הבקשה הזו שלך, שאכן אחד מהם היה עו"ד אבנר גולומב, התקשרו איתה אלי. אחרי התייעצות, עניתי לשניהם את אותה התשובה: "אבא שלי מוכן להיפגש איתך - אבל רק אחרי גזר הדין". היה נראה לנו מאד תמוה וחשוד, העיתוי הזה, שפתאום אחרי הכרעת הדין (שבה הורשעת!) ולפני הטיעונים לעונש, חשוב לך להיפגש איתו. 
ועורך הדין שלך, ושני האנשים האלו, יודעים ביחד איתך ואיתי ששיקרת - לפחות במקרה הזה. 
מסתבר שצדקנו כשחשדנו. 
בהמשך דבריך אמרת שרצית להציע לנו הסדר כספי, כדי "לפצות את הילדים שנשארו בלי אב". לא, באמת? חשבת שתוכל לשחד אותנו? חשבת שתוכל לקנות את החופש שלך בכסף? חשבת שאם תשלם לנו אז לא נעיד בטיעונים לעונש? ואז עוד באת אלינו בטענות על כך שסירבנו להיפגש איתך - למרות שזה לא מה שקרה באמת?

אתה לא ידעת מה עמדנו לבקש בטיעונים לעונש. הנחת שאנחנו הולכים לבקש מאסר, אה? בטח הופתעת לגלות שכולנו החלטנו שאין זה מקומנו ותפקידנו להתערב ברכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש בעניינך - הדבר היחידי שכולנו ביקשנו הוא שרישיון הנהיגה שלך יישלל לצמיתות (רק בדיון עצמו גילינו שאין דבר כזה, לצמיתות. כמו שאתה מבין, לא עשינו "שיעורי בית" - פשוט ביקשנו את אשר על לבנו. אם היינו עושים "שיעורי בית", היינו יודעים מהו מקסימום השלילה שקבוע בחוק למקרים כאלו, ומבקשים אותו). 

יוצא לי מדי פעם לחשוב על זה, מה היה קורה אם זו היתה ענבל או אני שהיינו נהרגות באותו יום, ולא טל. אני בטוחה שהוא היה יושב בכל הדיונים, ומפעיל את כל הקשרים שלו, ורותם ומגייס כמה שיותר אנשים לעזור. ממש כמו שאנחנו עשינו, וממש כמו שאוהביו עשו עבורו מעצמם. ואני גם בטוחה שלא היה עולה על דעתו להשתמש בקשרים שיש לו כדי לרדוף את מי שהיה הורג את ענבל או אותי. ואנחנו נוהגים כמוהו, אחרת איך נמשיך להיות ראויים להיותנו בני משפחתו? 

אני מפרסמת את הדברים האלו עכשיו, כי בעוד שבוע יינתן גזר הדין במשפט שלך, וזה לא יהיה יאה לפרסם אותם אחרי, Cause you don't kick a man when he's down, ואני מאמינה ש - You're going down. לפחות לקצת. לפחות בקצת. הרי אחר כך תמשיך את החיים שלך כרגיל, אחרי המאסר ו/או שלילת הרישיון, בעוד שאנחנו נמשיך ללכת לבית הקברות כל חיינו. לזה אין תקופת עונש קצובה. 

העדות שלי, כפי שהוגשה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע. 

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון, והשבוע פרסמתי את מה שאמרה אמא שלנו. 

את העדות שלי הגשתי כתובה - ידעתי שאני לא אצליח לדבר או להקריא. 

העדות הזו היא הדבר שהיה לי הכי קשה לכתוב עד היום, ולקח לי הרבה זמן ודמעות להצליח להעלות את הדברים על הכתב. כיוון שכך היא מנוסחת באופן מעט גולמי - לא ערכתי אותה כפי שאני בדרך כלל עורכת טקסטים שלי. 

עיי חורבות 

אני אחותו הצעירה. כשנולדתי, טל היה בן 18. 

אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, כי איך זה יכול להיות שמוות של בן אדם אחד "הורס משפחה שלמה"? אבל מאז ראיתי איך הכל השתנה אצלנו. 

כשהנהג החליט שהוא פונה שמאלה, הפנייה הזו לקחה איתה את החיים של טל, ויחד איתו היא לקחה את החיים של כולנו, טרפה אותם והכניסה אותם למסלול אחר, למערבולת. נתיב החיים של כולנו השתנה באופן בלתי הפיך ביחד עם השינוי נתיב של הגולף.

זה לא קל להסתכל על החיים שלָךְ ולראות אותם מרוסקים ושבורים, בכל אספקט אפשרי.

לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הפכו לעיי חורבות, ואיך אני בונה את עצמי מאפס בכל כך הרבה תחומים. לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הם התרסקו והתנפצו מאותו הרגע. לא קל לי לראות עד כמה זה שינה את החיים שלי, אם אני עושה לרגע Zoom out ומסתכלת על התמונה כולה. 

מאז מותו של טל הייתי שבורה, אבודה וכואבת. לא תיפקדתי, לא עבדתי, לא פרנסתי את עצמי, לא החזקתי את עצמי כלכלית. לא אכלתי כמו שצריך, לא טיפלתי בעצמי כמו שצריך. היו לילות שלא היה לי ברור איך אני מגיעה לבוקר שאחריהם, היו ימים שלא ידעתי איך אעבור אותם. היו שבועות שלא תיפקדתי ברמה שהבהילה אותי, היו התקפי בכי בעוצמות שהדאיגו אותי. 
היו ימים שהרגשתי כל כך שבורה ואבודה שלא ידעתי אם אפשר בכלל לצאת מזה. הייתי מרוסקת ותקועה. היו ימים שהרגשתי שהכל מייאש וחסר טעם. היו ימים שהרגשתי שהדבר היחיד שמפריד וביני ובין ההומלסים שאני עוברת לידם ברחוב זה ההורים שלי והתמיכה הכספית שאני מקבלת מהם, כי בלעדיהם, מה ההבדל ביני לבינם? - גם אני אבודה ובקושי יכולה לעבוד. 
הרגשתי שאני מתמודדת עם כל כל הרבה דברים מאז המוות שלו: עם עצמי, עם מה שהוא השאיר אחריו, עם ההורים, עם הדינמיקה שהשתנתה בתוך המשפחה. עם פחדים מהעתיד, עם פחדים מהחיים. פחד לחיות. פחד מהעתיד, פחד מכאב, פחד מכאבים עתידיים שעלולים להגיע.  
הרגשתי שהכל נפרם ונשבר, חסר תועלת, חסר תכלית, חסר תוחלת וחסר סיכוי: אני, החיים שלי, החיים בכלל.
יש רגעים שאני לא זוכרת מאז המוות שלו, יש תקופות שאני לא זוכרת משנת האבל הראשונה. מסתכלת לאחור על חודשים מסוימים מהחיים שלי והם נראים לי כמו מכוסים בערפל, שבו צפים קרעי וקטעי זכרונות. 

חוויתי דיכאון. במשך למעלה משנה, בכל פעם שראיתי את השם של אמא שלנו על צג הטלפון שלי, התגובה הראשונית שלי היתה שהיא מתקשרת להודיע לי שקרה משהו למישהו (כי היא היתה זו שהודיעה לי שטל נהרג). הפכתי לאדם חרדתי, מלא חששות ופחדים, קפצתי מכל רחש. הרגשתי חשופה, כאילו שקצוות העצבים שלי חשופים מדי ושהעולם הפך להיות משהו שהוא מעל לכוחותיי להתמודד איתו. 

כשהרגשתי שאני טובעת ואני כבר לא יכולה יותר לבד, ביקשתי עזרה והתחלתי טיפול, וכשתיארתי למטפלת מה אני עוברת ומה אני מרגישה, היא אמרה שזה פשוט פוסט טראומה קלאסי. והיה בזה משהו מרגיע, לדעת שיש לזה שם, ושאפשר לטפל בזה. 

רק איתה הבנתי עד כמה זיהוי הגופה היה טראומטי עבורי. - לקחתי את זה על עצמי כדי לחסוך את זה להורים שלנו, והייתי עושה את זה שוב גם אם הייתי יודעת מה יהיה המחיר שאשלם על כך - ויחד עם זה לא ידעתי אז מה יהיה המחיר שאשלם על כך, ולא הבנתי שאני צריכה עזרה מוקדם יותר.

חוויתי ערעור של הסדר הפנימי, ערעור של סדר העדיפיות, ערעור של העולם הפנימי והחיצוני: של האמונות, של הזהות, בכל הרמות: גוף, רגש, שכל, נפש. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, שאני כבר לא יודעת מי אני, שאני לא יודעת איזה משאבים עומדים לרשותי, לְמה אני יכולה לצפות מעצמי, מה אני יכולה לדרוש מעצמי ואיזה משימות אני יכולה לקחת על עצמי. 

אני, שעבדתי כמפיקה 11 שנים וכמנהלת עמותה שנה וחצי, עובדת במשרה חלקית במשמרות כמוכרת בחנות כבר כשנה וחצי, כי הרגשתי שזה כל מה שהייתי מסוגלת להתחייב אליו. 

אני, שהיה לי כל כך חשוב להיות עצמאית ולא לקחת כסף מההורים, גם לא אחרי שעזב האיש שהייתי נשואה לו ואחרי הגירושין שלנו, מוצאת את עצמי חיה על חשבון ההורים בגיל 40. בלי התמיכה שלהם לא הייתי מחזיקה את הראש מעל המים בתקופה הזו. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ושאחרים לא יכולים לסמוך עלי כי המשאבים שלי הצטמצמו, ולא תמיד זמינים לי. היו ימים שבהם לא הצלחתי לקום מהמיטה או להכין לעצמי כוס תה. היו ימים שבהם לא אכלתי. ירדתי במשקל. 

איבדתי את תחושת הביטחון והוודאות שלי לגבי העתיד, ולגבי היכולת שלי להתמודד עם מה שהעתיד עשוי לטמון בחובו. 

הרגשתי שהתפרקתי ככה שלא היה לי ברור אם אצליח להרכיב את עצמי מחדש, האם אפשר להרכיב את עצמי מחדש – ומי אהיה כשארכיב את עצמי מחדש.

הבנתי שאני צריכה להרכיב את עצמי ואת חיי מחדש, כי הם נהרסו, שלא בשליטתי. 

חוויתי ירידה בתחושות הביטחון העצמי והערך העצמי: הרגשתי שכבר יש לי פחות מה להציע לחברים שלי, כי הרבה סממנים שאפיינו אותי לפני כן, כבר לא בתוקף מאז: אני כמעט לא מארגנת או יוזמת פגישות (שזה משהו שמאד אפיין אותי בעבר), כמעט לא הולכת לרקוד (שזה משהו שעשיתי באופן קבוע במשך שנים). 
הרגשתי שאני יכולה להציע לבן הזוג שלי רק "סחורה פגומה", כי מי בעצם ירצה לצאת עם מישהי שעלולה לפרוץ בבכי מכל דבר, בכל רגע, ושצריך להיות רגישים ועדינים איתה כל הזמן כי היא עלולה לבכות גם בשמחות, כמאמר השיר "אם כבר" של "היהודים"?. 

אני מתגעגעת לחגים. מתגעגעת לחגים משפחתיים. מתגעגעת להמולת ההכנות לפני החגים, לקניית המתנות, לעריכת וקישוט השולחן. מתגעגעת לימי ההולדת. מתגעגעת ללשמוח בימי ההולדת של טל ושלי. מתגעגעת לזה שאני לא שבועות וימים לפני יום ההולדת רק מתעסקת באיך לעבור את יום ההולדת בשפיות, ואיזו פעילות לארגן להורים הפעם כדי להקל עליהם, ואיך לצלוח את היום הזה. 

מתגעגעת לאיך שהמשפחה שלנו היתה לפני, לחלוקת התפקידים שהיתה במשפחה לפני. לא היינו מושלמים, אבל היינו שלמים. ועכשיו אני מרגישה כאילו שאני מנסה לגדול יתר על המידה כדי למלא גם חלק מהחלל שטל השאיר, ומנסה לגונן על ההורים, כדי לחסוך להם ולו מיליגרם של כאב איפה שאני רק יכולה. 

מתגעגעת לאיך שאני הייתי לפני, לאיך שההורים שלנו היו לפני. קשה לי לראות את אבא מתמודד עם כל כך הרבה נפל שטל השאיר אחריו. קשה לי לראות את אמא מוכת כאב ויגון נוסעת לבית הקברות כל שבת. קשה לי לראות שההורים גם דואגים לשאר בני המשפחה בנוסף להתמודדות שלהם עם הכאב שלהם עצמם. 

נמאס לי שכל הזמן אני צריכה שיהיה טישוז לידי. בבית, בתיק כשאני מחוץ לבית. כי בכל רגע אני עלולה לפרוץ בבכי.  

מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ורוצה לעצור, ולכרוע על הברכיים, ולהתקפל לתוך עצמי. מצאתי את עצמי רוצה לעצור הכל ולנוח. רוצה שהחיים יעצרו ואוּכָל להיכנס למיטה ולהתכסות ולא לצאת ממנה. הרגשתי שתהום של כאב הולכת לידי, ובכל רגע, מכל טריגר, אני עלולה ליפול לתוכה. ולפעמים אני עדיין מפחדת שהיא תבלע אותי.


אני כועסת על ההתנהלות וההתנהגות של הנהג והסניגור לאורך המשפט, כפי שגם הצטיירה מהכרעת הדין, ועל כך שגררו את המשפט מעבר למינימום ההכרחי ולא נתנו לנו לעבור לשלב הבא בהתמודדות עם האסון. 

לאור חוסר שימת הלב וחוסר הרגישות של הנהג לאנשים נוספים שנמצאים באולם בית המשפט בפרט ובעולם בכלל, ולאור חוסר האכפתיות הרשלני הזועק לשמים שהפגין כלפי משתמשי הדרך האחרים ביום בו בחר לחצות כביש ראשי לרוחב מבלי אפילו לאותת או להביט, אני מבקשת בנוסף ובלי קשר לרכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש מבית המשפט, שרשיון הנהיגה של הנהג יישלל לצמיתות. 

מה שאמא שלי, מיה שביט, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו: 

בלעדיו

כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו. 
הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות. 
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו, 
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום. 
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו. 
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש. 

מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי. 
כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות. 
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו? 
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא? 

כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו: 
חבל שאינני משוררת. 
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם. 
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו. 
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא. 
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.