הרבה דברים השתנו מאז המוות של טל.
אחד מהם הוא שאני משתדלת לא לפספס הזדמנויות, לא להחמיץ אירועים או אנשים - כי אולי אחר כך לא תהיה הזדמנות נוספת.
כשאמא שלי, מיה שביט, פרשה ממפעל חייה (הניהול האמנותי והניצוח של מקהלת העפרוני), המלחין ערן דינור הלחין לה שיר במתנה, ורק קבוצה קטנה של בוגרות ביצעה אותו, בקונצרט הפרישה שלה.
כששמעתי על הפרויקט הזה היה לי ברור שאני צריכה 'לקפוץ' על ההזדמנות הזו, כי מתי שוב תהיה לי הזדמנות גם לשיר (ועוד בביצוע בכורה) שיר שערן דינור הלחין, וגם לשיר שיר שהולחן במיוחד עבור אמא שלי?
יוני רכטר הלחין לה שיר במתנה (!): "שבחי הלילה", למילים שכתב אבא שלה (כלומר סבא שלי), אברהם "בומי" תורן, אבל לא השתתפתי בביצוע של השיר הזה בשעתו.
כדי לקחת בזה חלק, הייתי צריכה להעז. שזה עוד משהו שאני משתדלת לעשות מאז שטל נהרג: להיות אמיצה.
אף פעם לא שרתי לפני כן כחלק מהרכב קטן, רק כחלק מהמקהלה. לעמוד על במה ולשיר ב-Live בהרכב קטן זה מפחיד. זו הרגשה מאד חשופה. אין מקהלה שלמה מסביב שהקול שלי יכול להיטמע בה אם אני טועה או מזייפת. אף פעם לא הייתי סולנית - כששרתי בקליפים שלי זה היה באולפן, אפשר היה לעשות עוד טייק, אפשר היה לתקן. זה לא היה בלייב.
ועשיתי את זה. העזתי, ושרתי.
אם טל עדיין היה בחיים, הוא בטח היה מתרוצץ מסביב עם המצלמה ומצלם, ואני בטח הייתי עומדת עם שאר הבנות ומסתכלת מהצד על הקבוצה הקטנה שניגשת קדימה.
לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.
בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו:
בלעדיו
כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו.
הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות.
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו,
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום.
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו.
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש.
מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי.
כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות.
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו?
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא?
כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו:
חבל שאינני משוררת.
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם.
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו.
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא.
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.
הרבה אנשים שואלים "מה מיה תעשה אחרי שהיא תפרוש מהעפרוני?" – אבל לא מספיק אנשים שואלים "מה משפחת שביט תעשה אחרי שמיה תפרוש מהעפרוני?"
לא, אני רצינית – על מה אנחנו נדבר בארוחות מעכשיו? ב-32 השנים האחרונות לא עברנו ארוחה אחת בלי שדיברנו על המקהלה - בוקר, צהריים, ארוחת ארבע או ערב - זה יכול להיות על החזרה הקודמת או על הקונצרט הבא, על בוגרת של המקהלה או על מישהי במקהלה הנוכחית – אבל עוד לא קרה שנפגשנו, בפורום מצומצם או מורחב, ולא דיברנו על המקהלה.
איך נעביר נסיעות ארוכות? אני עד היום זוכרת את השיחה, בה אמא אמרה לי תוך כדי נהיגה, ש"אין כמו הפיאנו של מקהלת טפיולה".
מי יקבלו את פני כשאני מגיעה הביתה לביקור, אם הסלון לא יהיה מלא בעפרוניות סביב אמא שליד הפסנתר, כי יש חזרה בקולות נפרדים? "היום זה הסופרניות". (מי שהיו אצלנו בבית בחזרה, תרימו יד).
מה יעיר אותי בבוקר, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד נגן, ופשוט תהיה חייבת להשמיע לו איזו הקלטה, אז היא מפעילה את המערכת ומקרבת את הטלפון האלחוטי לרמקול: "אתה שומע איזה יופי?" (מי שזה קרה לו, שאמא השמיעה לו הקלטה דרך הטלפון, תרימו יד).
מה ירדים אותי בלילה, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד מלחין, ותוך כדי שיחה תהיה חייבת להמחיש לו משהו, אז היא מתיישבת ליד הפסנתר עם הטלפון מול התווים ומגננת לו, לתוך הטלפון? (מי שזה קרה לו, שאמא ניגנה לו על הפסנתר משהו לתוך הטלפון – תרימו יד).
ומי יגיד לי מתי חנוכה? אתם יודעים שבכל יום מימות השנה אפשר לשאול את אמא מתי יוצא חנוכה בשנה הבאה, והיא תגיד לכם? "חנוכה יוצא בשנה הבאה בין יום זה ליום זה, מתאריך זה עד תאריך זה" - כי בכל חנוכה יש, כמו שכולנו יודעים – סמינריון העשרה.
את מי אני אבקר מאחורי הקלעים? אני לא יודעת איך זה להגיע לקונצרט ולא ללכת למאחורי הקלעים. יש לנו את הרוטינת "לפני עלייה לבמה" שלנו (אתם מכירים את זה, שתמיד צריך מישהו שיסתכל עליכם ויראה שהתווית של הבגד לא מבצבצת החוצה? אז את זה אני עושה).
מישהו יכול לעשות לנו deprogramming, בבקשה? כי אנחנו מתוכנתים שאמא בחזרה כל ראשון ורביעי בערב, וגם שבת אחת בחודש. אני חוששת שאנחנו פשוט נעבור על ידה בלי לראות אותה, כי המוח שלנו לא יוכל להכיל את המידע החדש הזה, שאמא זמינה עוד שני ערבים בשבוע פתאום.
ומה יהא על אבא שלי? בשביל מי הוא ייכנס עכשיו לאוטו בשש בבוקר ויסע לירושלים להגיש טפסים ידנית, כי אחרי ניסיון כאוב רב שנים מול מוסדות הממשלה, הוא יודע שזו הדרך היחידה לוודא שכל הנספחים לא רק הוגשו, אלא גם התקבלו, בבקשות לתמיכה התקציבית? (דרך אגב, כמות הנספחים עלתה ממספר בן ספרה אחת למספר דו ספרתי בשנים שבהן אבא מטפל במסמכי המקהלה).
אמא היא הלב של המקהלה, אבל גוף לא יכול לתפקד רק עם לב. בנוסף למנהלת המקהלה, יש למקהלה עמותה ולעמותה יש ועד מנהל, שמספק ללב את החמצן, הדם, כלי הדם וכו' – כל מה שהלב - והגוף - זקוקים לו כדי לתפקד. לא רק אמא פורשת, גם אבא, שהוא חבר הועד המנהל, פורש מתפקידו כמזכיר העמותה. הנה דוגמה קטנה ומייצגת: חגגנו לו יומולדת 80 לפני חודשיים. הוא אמר לי לפני שהתחלנו: "תעשי לי טובה, אני מפחד שאני אשכח, איך שאת רואה את שמעון חפץ מגיע, תקחי אותו למשרד ותוודאי שהוא חותם על הצ'קים של המקהלה". אחרי שכל האורחים הלכו אמרתי לאבא "יו, סליחה, מההתרגשות שכחתי לקחת את שמעון לחתום!" ואבא אמר "אל תדאגי, אני זכרתי ולקחתי אותו והוא חתם". אתם מבינים? באמצע יומולדת 80 של עצמו, הוא זכר שצריך להחתים על צ'קים. וגם לשמעון זה לא נראה מוזר. הוא רגיל. כי עד כדי כך המשפחה היא חלק מהמקהלה, והמקהלה היא חלק מהמשפחה.
אני לא יודעת מה לענות כששואלים אותי: "אז מתי את היית במקהלה?" - אמא הקימה את המקהלה כשהייתי בת שבע - שמונה. היא היתה אוספת אותי מבית הספר היסודי ולוקחת אותי איתה לחזרות. רשמית הייתי במקהלה רק בחטיבת הביניים, אבל בתיכון ובצבא הייתי עוזרת במאי ב"זעקי ארץ אהובה", ועוזרת הפקה ב"נערות טולדו", והייתי רצה לשבת בחזרות ובכל ההופעות של "העיקר זה הרומנטיקה". והקטעי וידאו שראיתם כאן בסרט - אני ישבתי ברובם בקהל. ועכשיו אני בת 39, ורואה כאן כל כך הרבה פנים שהם חתיכות בפאזל שמרכיב את שנות העפרוניות שלי. חזרות, קונצרטים, פרויקטים. כמה חוויות. כמה אמנים, יוצרים, אנשים מובילים בתחומם, שאמא הפכה אותם מאובייקטים להערצה למעריצים בעצמם.
בכל הברכות ששמענו הערב הוזכרה המילה משפחה. הבעיה היא שנעשה לאחרונה שימוש במושג משפחה שקצת הוזיל אותו, כי כל בנק וחברת סלולר מנסים לגרום לנו לחשוב שזה שאנחנו לקוחות הופך אותנו למשפחה. אז אני רוצה שתשימו את כל זה בצד ותאמינו לי ולהם, שבוגרות ובוגרי העפרוני הם באמת המשפחה הלא ביולוגית שלי, פשוט בגלל שאמא שלי גידלה גם אותם. וזה היה לי טבעי וברור לחלוטין ומובן מאליו, שבוגרות המקהלה ישירו בחתונה שלי, ואחר כך בקליפ הגירושין שלי, ואחר כך בלוויה של טל, ובשלושים, וביום השנה, ובאזכרות. כי ככה זה משפחה – ביחד גם בשמחות וגם באסונות. בדיוק כמו שאמא גם מוזמנת לחתונות של הבוגרות, וגם נמצאת איתן באסונות שפוקדים גם אותן, לצערנו.
לא תמיד הכל היה כל כך ורוד. כשהייתי קטנה זה היה לי קשה, להיות הבת של המנצחת, ולהתחלק עם עוד כל כך הרבה בנות באמא שלי. וגם לבנות זה היה קשה, שהן היו צריכות להתחלק באמא מיה שלהן איתי, ואולי הן גם קצת קינאו, שהיא לא האמא הביולוגית שלהן. אבל ככל שאני, והן, גדלנו והתבגרנו, הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי, שיש לי כל כך הרבה אחים ואחיות לא ביולוגיים, ואמא שיש לה כל כך הרבה מה לתת, ששלושת הילדים הביולוגיים שלה לא מספיקים לה, והיא נותנת כל כך הרבה, במשך כל כך הרבה שנים, לכל כך הרבה ילדים וילדות, שגדלים להיות נערים ונערות, שגדלים להיות גברים ונשים, ויש לה יכולת לאהוב ולהכיל ושיהיה לה אכפת מכולם, מאז ולתמיד.
אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה קטנה: לא מזמן נכנסתי עם ההורים לבית קפה כשבמקרה עבדה בו בוגרת של המקהלה. זה הזכיר לאמא אותה, ואת האחיות שלה, שהיו גם הן במקהלה, ואת הנסיעה של המקהלה לחו"ל כשאני הייתי בכיתה ז' - היא עד היום זוכרת מי התגעגעה אז הביתה (!).
אז אני כבר לא מקנאה, חוץ ממתי שאני כן: כשישבתי בקהל של הקונצרט "תהילים ותהילות" בחודש שעבר, כאן באולם הזה, מצאתי את עצמי מקנאת שוב – מקנאת באותם עפרונים על הבמה, שזכו לחויה הזו. של להרכיב עם אמא והאמנים והתאורן והבימאית וכו' את הקונצרט הזה.
נכחתי עד היום בעשרות? מאות? לא יודעת איך סופרים את זה? חזרות וקונצרטים, אבל לקראת היום מצאתי את עצמי מצטערת שלא הייתי אפילו ביותר. כי איפה עוד יש חוויות כמו ללמוד על איפור יפני ולבישת קימונו כהלכתו מאשת שגריר יפן בישראל, או ללמוד מבטא גאלי משגריר אירלנד בישראל? שכמובן מגיעים לעבוד עם המקהלה בעצמם, כי כמו שכבר ראינו בסרט - מי יכול להגיד לאמא לא?
עשרה ימים אחרי שטל נהרג אמא נפגשה עם המקהלה, וסיפרה להן על הילדה והכפר ביפן עם החסידות, שאני לא אספר כרגע מפאת קוצר הזמן – תבקשו ממנה בהזדמנות. והיא סיפרה להן שטל הוא כמו הילדה הזו, מחולל שינוי בחיים של אנשים רבים כל כך. אז אני מקווה אמא, שאת יודעת, שאת כמו הילדה הזו בעצמך, כי נגעת דרך המקהלה בחיים של עפרוניות רבות כל כך, ודרכן במשפחות שלהן. אז יש לי פה את חסידת המזרח היפנית בשבילך, כתזכורת.
תודה לדל'ארטה על ביצוע המתנה על פי הזמנתי, באמצעות אמן מיניאטורות שעובד עם החנות, ותודה לרן לוי-יממורי על הייעוץ המקצועי לגבי אפיון החסידה.
