The Road Not Taken By Whom?

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בתאילנד, ב(קו)סמוי, לפני יותר משנה. 

כשגרתי בחו"ל ונדדתי ממקום למקום שמתי לב להתמודדויות שלי עם מקומות חדשים שאני גרה בהם, לדרכים שלי להרגיש בהם בנוח.
מסתבר שדרך אחת היתה לוודא שלכל דבר יש מקום: כשהחזרתי משהו למקום שלו, הרגשתי בבית. דרך נוספת היתה ליצור לעצמי מסלולי הליכה קבועים, להגיע למקומות תמיד באותה הדרך: אולי הפסדתי כך מראות חדשים, אבל הרווחתי התוודעות לאנשים שעובדים או גרים באותה סביבה והתחילו להתרגל אלי ואני אליהם, והרווחתי תחושת שייכות ושכונתיות. כשהרגשתי אורחת קבועה, הרגשתי, מן הסתם, פחות זרה. 

באחד הימים, כשהלכתי בדרך הקבועה שלי לאחד מחופי הים היפהפיים הסמוכים דרך המלון Anantara Lawana Resort , נעצרתי בבת אחת בצומת פנימית בשטח המלון, בערך כאן: 

חשבתי פתאום על השיר המפורסם של רוברט פרוסט: 

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference".

תמיד הבנתי אותו כ"שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שפחות אנשים הלכו בה, כלומר בחרתי בדרך מקורית ואישית, I did things my way, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס לאנשים אחרים:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by others),

And that has made all the difference".

הרמתי את כף הרגל שלי, החזרתי אותה למקום ונשארתי לעמוד, כי חשבתי פתאום על משמעות אפשרית נוספת: "שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שאני פחות הלכתי בה בעבר, כלומר יצאתי מאיזורי הנוחות שלי, מהדפוסים ומההרגלים שלי, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס אלי:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by me),

And that has made all the difference".

כשאני חוזרת היום לטיוטת הפוסט הזה, אני מגלה שמה שעשיתי אז היה להפתיע את עצמי: הלכתי לחוף בדרך אחרת בתוך שטח המלון, לא בזו שתמיד הלכתי בה קודם לכן. זה אולי נשמע קטן וזניח - בטח אנשים שמתארחים במלון הולכים לחוף כל יום בנתיב אחר. אבל בשבילי, שניסיתי ליצור לעצמי סביבה מוכרת בה ארגיש נוח יותר, זה היה רגע משמעותי. לא כי הדרך האחרת היתה קצרה יותר או יפה יותר - רק כי היא היתה שונה, וזה הצריך ממני אומץ. אני חושבת שזה מאפיין הרבה מהבחירות, הקשיים, ההתמודדויות, ההצלחות והתהליכים שאני עוברת בעקבות כל השינויים של השנים האחרונות:

I'm taking the road less traveled by by me. 

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'".