התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש היא: 

Bitch, please.

או אולי התגובה ההולמת היא: 

ההרגת וגם לכלכת? 

אני רוצה להבהיר לך שאם המשפחה שלנו היתה מחליטה למרר לך את החיים מאז המוות של טל ועד היום - החיים שלך היו נראים אחרת לגמרי.

אתה יודע כמה רוכבים ונהגים היו מחכים לך, ובכל סיבוב - אם היינו מחליטים "לחכות לך בסיבוב"?. 

יש לך נוכחות ברשת וברשתות החברתיות. אתה יכול להעלות בדמיונך איזו הטרלה היינו יכולים לארגן לך, אם רק היינו רוצים? 

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

יש לך מושג מי מנהל את מועדון האופנועים הישראלי, שאתה מעז להכפיש ולהשמיץ ככה? אליקו הוא בחור רציני. אני מבטיחה לך שאם הוא היה מוביל את חברי המועדון במסע למירור החיים שלך (לא שהיה עולה על דעתו להוביל מהלך כזה או לשתף איתו פעולה, כמובן), הם היו עושים עבודה הרבה יותר טובה: אתה המשכת לחיות את החיים שלך כרגיל מאז המוות של טל, חוץ מזה שאתה בשלילת רישיון נהיגה (שלילה שערערת עליה!) ושהוצאת כסף על עורך דין. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13 

אני מבטיחה לך שאם מישהו מאיתנו היה מחפש נקמה, כמו הבוץ שהעזת לזרוק עלינו - החיים שלך לא היו נראים ככה. הרי יכולנו להטריל אותך גם מחוץ לרשת. להשמיץ אותך. לוודא שהמעסיקים שלך יודעים מה עשית ואיך אתה מתנהג. אתה הרי עובד באותה העבודה מאז 2011, לא?  

צילומסך מתוך הפרופיל הפומבי של הנהג בלינקדאין

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אני יכולה להגיד במצפון שקט ובלב שלם שידנו לא היתה במעל - אם אכן חווית איזושהי רדיפה ולא רק חשת אותה מהרהורי ליבך.
לא רק שאף אחד מאיתנו לא רדף אותך ולא שיסה בך אנשים אחרים - זה אפילו לא עלה על דעתנו. ואם זה עלה על דעתך - "כל הפוסל, במומו פוסל", ואתה בטח השלכת עלינו את מחשבותיך. אבל הן חד משמעית לא היו מחשבותינו. 

בעקבות ההשמצות הפרועות שלך בדיון של הטיעונים לעונש שהתקיים ב-24/10/13, נכנסתי לפרופיל שלך בגוגל פלוס. זה לא קל, לראות אותך "נהנה לעוף" במאי 2012. 

תמונת הפרופיל הפומבית של הנהג בגוגל פלוס (ובלינקדאין). 

כיוון שהוא לא משתמש בשם "חיים בר עם" בפרופילים שלו ברשת,
הסתרתי את השם בו הוא עושה שימוש. 

אבל הנה, עשית את זה. וזו ההוכחה שלי: אני מבטיחה לך שאם היינו מחליטים למרר לך את החיים, היו מספיק אנשים שהיו עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלך, וכשהיית עולה לאוויר היית מגלה שנפרש מתחתיך שלט "האיש שהרג את טל" או משהו כזה. אנחנו משפחה מאד יצירתית.

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אמרת שבני המשפחה שלך נחשפו ל"השמצות, קללות, איומים וחשיפה תקשורתית" 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

איפה פורסמה ולוּ אות אחת על מישהו מבני המשפחה שלך? 

זמן קצר לאחר מותו של טל כבר היה מי ששלח לי, ביוזמתו, את השמות המלאים שלך ושל אשתך ואת מספרי תעודות הזהות שלכם, הכתובות והטלפונים. הסתכלתי על המידע הזה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות עם זה משהו. מעולם לא עלה על דעתי לגרור את אשתך ואת שאר בני המשפחה שלך לתוך זה. אתה יודע עד כמה היה קל לי לעשות את זה, אם הייתי רוצה? 

צילומסך מתוך תכתובת פרטית בפייסבוק

יכולתי - אבל לא רציתי, לא עשיתי, ואין לי כוונה כזו.

לא מספיק שמעולם לא לקחת אחריות על הבחירות שלך ועל המעשים שלך, באותו היום ומאז, לא מספיק שמעולם לא הבעת צער או חרטה או השפלת מבט בנוכחותנו, או הראית, ולו למראית עין, שאתה מבין מה עשית באותו היום ומאז ומה היו ההשלכות של זה עלינו ועל עוד אנשים רבים כל כך, לא מספיק שהתנהגת בדיונים באופן כה מביש ומקומם עד שאחותי נעמדה וביקשה מהשופט כשדמעות בעיניה שלפחות לא תצחק בדיונים,

צילומסך מתוך פרוטוקול דיון שהתקיים ב-18/3/12

לא מספיק שהעזת לצחוק בנוכחותי או להסתכל לי בעיניים - אתה עוד מעז ללכלך על המשפחה שלנו, שאם היינו מחליטים לרדוף אותך, היינו עושים עבודה כל כך עלובה? 

הנה, תראה, היית בחתונה ב-16/8/13:

וידאו שהעלה הנהג באופן פומבי לפרופיל שלו בגוגל פלוס. 

איזה צירוף מקרים: היומולדת של טל חל ב-17/8.

צילומסך מפייסבוק

יש לך מושג כמה חוקרים פרטיים הם חברים שלנו עכשיו? אתה חושב שזו היתה בעיה בשבילנו, לדעת מה התוכניות שלך ולאן אתה יוצא, ולוודא שאתה לא תהנה בחתונה הזו? 
יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.
בזמן שאתה בילית בחתונה ומה שהעסיק אותך היה לצלם וידאו ולהעלות אותו לרשת, אני הייתי עסוקה בלהכין את קמפיין חיפוש הרופאה. 

אתה באמת חושב שיש משהו שאתה יכול להגיד שישכנע אותנו, או מישהו אחר, שאתה קורבן? 

היית בבנגקוק בינואר 2012. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג

עוד צירוף מקרים: גם אני הייתי שם אז.
איזה מזל שלא נתקלתי בך שם - הייתי עלולה לאבד את שפיותי, אם גם שם, במקום אליו נמלטתי, דמותך המוחשית היתה עולה לנגד עיני.
אני מודה שלא נעים לי לחשוב על כך שתאילנד אהובתי, ביתי השני, אירחה גם אותך. ועוד באותו הזמן. 

אתה כותב שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם? אנחנו מסכימים איתך. רק שמאז ועד היום טרם עשית זאת, כפי שאחותי היטיבה לנסח. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אתה כותב ש"אם מחפשים את אלו המחפפים הרי שחצי מדינה תשב בבית הסוהר" - האם זו נבואה שתגשים את עצמה? בשבוע הבא נדע. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אמרת בטיעונים לעונש שביקשת מהמשפחה להיפגש ושסירבנו. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

או.
אז זה שקר שאני יכולה להפריך בכוחות עצמי, כי שני האנשים המתנצלים והנבוכים שהתקשרו עם הבקשה הזו שלך, שאכן אחד מהם היה עו"ד אבנר גולומב, התקשרו איתה אלי. אחרי התייעצות, עניתי לשניהם את אותה התשובה: "אבא שלי מוכן להיפגש איתך - אבל רק אחרי גזר הדין". היה נראה לנו מאד תמוה וחשוד, העיתוי הזה, שפתאום אחרי הכרעת הדין (שבה הורשעת!) ולפני הטיעונים לעונש, חשוב לך להיפגש איתו. 
ועורך הדין שלך, ושני האנשים האלו, יודעים ביחד איתך ואיתי ששיקרת - לפחות במקרה הזה. 
מסתבר שצדקנו כשחשדנו. 
בהמשך דבריך אמרת שרצית להציע לנו הסדר כספי, כדי "לפצות את הילדים שנשארו בלי אב". לא, באמת? חשבת שתוכל לשחד אותנו? חשבת שתוכל לקנות את החופש שלך בכסף? חשבת שאם תשלם לנו אז לא נעיד בטיעונים לעונש? ואז עוד באת אלינו בטענות על כך שסירבנו להיפגש איתך - למרות שזה לא מה שקרה באמת?

אתה לא ידעת מה עמדנו לבקש בטיעונים לעונש. הנחת שאנחנו הולכים לבקש מאסר, אה? בטח הופתעת לגלות שכולנו החלטנו שאין זה מקומנו ותפקידנו להתערב ברכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש בעניינך - הדבר היחידי שכולנו ביקשנו הוא שרישיון הנהיגה שלך יישלל לצמיתות (רק בדיון עצמו גילינו שאין דבר כזה, לצמיתות. כמו שאתה מבין, לא עשינו "שיעורי בית" - פשוט ביקשנו את אשר על לבנו. אם היינו עושים "שיעורי בית", היינו יודעים מהו מקסימום השלילה שקבוע בחוק למקרים כאלו, ומבקשים אותו). 

יוצא לי מדי פעם לחשוב על זה, מה היה קורה אם זו היתה ענבל או אני שהיינו נהרגות באותו יום, ולא טל. אני בטוחה שהוא היה יושב בכל הדיונים, ומפעיל את כל הקשרים שלו, ורותם ומגייס כמה שיותר אנשים לעזור. ממש כמו שאנחנו עשינו, וממש כמו שאוהביו עשו עבורו מעצמם. ואני גם בטוחה שלא היה עולה על דעתו להשתמש בקשרים שיש לו כדי לרדוף את מי שהיה הורג את ענבל או אותי. ואנחנו נוהגים כמוהו, אחרת איך נמשיך להיות ראויים להיותנו בני משפחתו? 

אני מפרסמת את הדברים האלו עכשיו, כי בעוד שבוע יינתן גזר הדין במשפט שלך, וזה לא יהיה יאה לפרסם אותם אחרי, Cause you don't kick a man when he's down, ואני מאמינה ש - You're going down. לפחות לקצת. לפחות בקצת. הרי אחר כך תמשיך את החיים שלך כרגיל, אחרי המאסר ו/או שלילת הרישיון, בעוד שאנחנו נמשיך ללכת לבית הקברות כל חיינו. לזה אין תקופת עונש קצובה. 

מה שאמא שלי, מיה שביט, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו: 

בלעדיו

כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו. 
הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות. 
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו, 
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום. 
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו. 
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש. 

מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי. 
כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות. 
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו? 
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא? 

כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו: 
חבל שאינני משוררת. 
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם. 
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו. 
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא. 
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.

מה שאחותי, ענבל לוטם, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

בשבוע שעבר התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע. 

אלו הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון זה (טל הבכור, ענבל האמצעית, אני הקטנה). 

"אלינור רוזוולט אמרה, ואני מצטטת:
"השקפת העולם של האדם אינה באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במילותיו, אלא בבחירותיו. במשך הזמן אנחנו מעצבים את חיינו ומעצבים את עצמנו. התהליך מסתיים רק במותנו, ובחירותינו הן באחריותנו הבלעדית".

למרות שרשלנותו היא שגרמה לתאונה, בחר הנאשם שלא לקחת אחריות עליה.

בוחני-התנועה של המשטרה שהעידו במשפט, סיפרו על תאונות אחרות של התנגשות אופנוע בְרכב באותו מיקום – בדלת של הנהג – בהן רוכב האופנוע לא הספיק לבלום.
יצא לי גם לראות תמונות של תאונות כאלה.
במקרים כאלה האופנוע נכנס כולו לתוך הרכב, שני כלי-הרכב "מתמזגים", ושני הנהגים מוצאים את מותם מייד ובאותו זמן.

בתאונה זו היחיד שנפגע באמת – היה טל.
למרות שנותרו לו כנראה פחות מ-2 שניות להגיב, מרגע שהבין מה הנאשם באמת עושה ועד קרות האימפקט, עדיין הוא הספיק לבלום ולהקטין בצורה משמעותית את מהירות האופנוע, ובכך לקח על עצמו את מלוא התנע של האופנוע, ובעיקר – הציל את חייו של הנהג, בכך שמנע את כניסת האופנוע לתוך הרכב בעוצמה.

חשוב לי להדגיש שתגובתו המהירה והמיומנת של טל היא שהעניקה לנאשם את חייו במתנה, והוא – במקום להודות לטל על כך – האשים את טל בנסיעה מהירה ובַאחריות למותו.

טל היה מומחה לצפייה מראש של מעשי פזיזות, של חוסר התחשבות ושל זלזול מצד נהגי מכוניות ברוכבי אופנועים. היו לו "עיניים בגב ובצדדים", ובכמה מקרים ניצלו חייו תודות ליכולתו לחזות מראש – ולהגיב מהר – על יציאה של רכב לעקיפה ללא איתות מראש וללא בדיקה שהכביש פנוי, על כניסה של רכב לכביש מבלי לבדוק שהוא פנוי, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות בהן לא התחשבו בו, רוכב האופנוע.
הוא נהג לומר בכל הזדמנות, ולכל מי שהיה מוכן להקשיב, עד כמה חשוב לִצְפּוֹת "עשרה מהלכים קדימה" בכל הקשור לַתנועה בכביש.

אבל אפילו טל, המנוסה כל-כך, זה שהכיר כל שטות שנהג עלול לעשות בכביש, אפילו הוא לא שיער לעצמו ולא הצליח לחזות ברגע הקריטי ביותר של חייו את הרשלנות הקיצונית של הנאשם, זה שהצליח לבסוף להכניע אותו במעשה שאין בר-דעת היכול ליישבו עם איזשהו היגיון.

לא מעט אנשים אמרו לנו, לבני-המשפחה, שהם מפסיקים לרכב על אופנוע, משום שאם טל לא הצליח להינצל, להם אין כל סיכוי להינצל מתאונה דומה, הנובעת מחוסר-התחשבות באופנוע.

איש מאיתנו אינו טוען כי הנאשם קם באותו בוקר ארור, והחליט להרוג אדם אחר, ובוודאי שהוא לא הרג את טל במתכוון. זו המשמעות של גרימת מוות ברשלנות – זוהי טעות איומה, נוראה, רשלנית ומזעזעת, אבל זו טעות ולא מעשה מכוון.

לו אני בנעליו של הנאשם, הייתי מבקשת מייד לאחר הגשת כתב האישום את רחמיו של בית המשפט; הייתי מבקשת שייגזר דיני כמה שיותר מהר, ובמצב כזה מן הסתם היו גם מתחשבים בי, לו הראיתי חרטה אמיתית וכנה.

תחת זאת התעקש הנאשם, באמצעות בא-כוחו, להמשיך בהליך המשפטי, ולנצל עד תום את זמנו ואת משאביו של בית-המשפט.

בזאת, מבחינתי לפחות, חשף עצמו לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק. ובחירותיו, כמו טעויותיו, הן באחריותו הבלעדית.


בקשתי העיקרית היא שלא תינתן לו האפשרות לשוב ולטעות טעות כזאת; שלא יתאפשר לו שוב ליטול חייו של אדם אחר, או לפצוע אדם אחר, באמצעות נהיגה".

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'". 

אתה יכול לפחות לא לצחוק?

חמישי בבוקר, מתארגנת ליציאה מהבית להמשך הדיונים נגד הנהג שהרג את טל. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. 

מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט. 

שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו. 

אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת. 

הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.

זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר. 

אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת. 

הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו. 

זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.

אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל?  כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק. 

נקודות שבירה

בהדרן, בהופעה של סתיו ברק ויובל בן עמי *, שורה מהשיר "Time" של Tom Waits תופסת אותי לא מוכנה ושוברת אותי. הדמעות מתחילות לנזול ואני מתלבטת האם להרשות לעצמי להתפרק, אם להסתובב לא' שיושב לידי ולהתחבא לו בכתף. בגלל שאני יושבת בשורה הראשונה והכל קטן וקרוב, אני מחליטה להתאפק, להחזיק, לבלוע, לא להפריע לסתיו לשיר, לא להסיט את תשומת לב הקהל ממה שקורה על הבמה (אחר כך הסתבר שמישהו ראה אותי בוכה בכל זאת, אבל לפחות זו לא היתה סתיו). 

"So just close your eyes, son
And this won't hurt a bit"

אני שומעת את זה וישר חושבת על טל, שמת על הכביש לבד או בין זרים, שלא היה איתו אף אחד שיחזיק לו את היד, שידבר איתו, שילטף לו את הראש, שיעצום לו את העיניים, ש"יחליק" למענו את המעבר הזה מלהיות נשמה שיש לה גוף ללהיות נשמה שאין לה גוף.מפחדת שכאב לו, שכאב לו עד כדי כך שהוא מת מזה. קשה לי שלא נפרדנו ממנו, קשה לי שהוא לא נפרד מאיתנו. קשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו את הכאבים הפיזיים, וקשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו אפילו רק במילים.


ביום שבת ירד גשם. כל יום שבת אמא במעברות, מטפלת בקבר, מוציאה צמחים, שותלת צמחים חדשים. ג' ואני מגיעים לחופית בשבת וכשאנחנו מתחבקות, אמא מתפרקת לי בתוך הידיים בבכי: קשה לה שיורד עליו גשם. אמא לא חווה את זה כמוני, שאנחנו נשמה שיש לה גוף. מבחינתה זה טל שוכב שם, ויורד עליו גשם, וזה שובר אותה כשיורד גשם, וזה שובר אותי כשאמא בוכה.


המשפט נגד הנהג שהרג את טל עומד להתחדש בימים הקרובים. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. אני נמנעת מלכתוב על המשפט כל זמן שהוא עדיין מתנהל, אבל אלו הרגעים שאני נשברת בהם: האיש הזה, חיים בר עם, שגרם לכל כך הרבה כאב וצער אצל כל כך הרבה אנשים, עוד העז לחייך כשהגיע לבית המשפט - ומאז אני מגיעה לדיונים עם תמונה של טל, כי בנוכחותה הוא כבר לא מחייך. האיש הזה מעז להתפתל כל פיתול אפשרי כדי לא להודות, כדי לא לקחת אחריות, כדי לנסות ולהתחמק מתוצאות הפעולות שלו באותו היום. כל פעם מגיע אלי עוד ועוד מידע על כך שהוא מחפש ממש מתחת לאדמה חול שהוא מקווה לזרות בעיני השופט. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק למרוח את המשפט ככה כמו מסטיק, שיודה כבר שהוא נהג באופן רשלני ופושע, שיראה שהוא מתחרט. כי הוא אף פעם לא יוכל להקל על הכאב, אבל לפחות שיפסיק להוסיף עליו.

זו לא אני בתמונה, אבל זה תיאור טוב של איך שאני מרגישה 

* הלינק הוא להופעה הקודמת של סתיו ויובל, לא לזו שבה הייתי.