יום שני, 22 בדצמבר 2014

עוד תמונות של טל ושלי | More pics of Tal and I

עשיתי משהו שכבר מזמן רציתי לעשות ומסרתי את השקופיות של טל לסריקה. כך נוספו עוד תמונות של טל ושלי לאלבום, כשאני תינוקת או ילדה קטנה והוא נער או בחור צעיר. כשנולדתי הוא היה בן 18. 

תסתכלו כאן מימין בתפריט בצד תחת הכותרת "Tal & I". 


I finally got around to doing sometthing I've been meaning to do for a long time now, and I sent slides of Tal to be scanned. Now that they're back, I've added more pics of Tal and me to the album. In these pics I'm a baby or a toddler and he's a boy or a young man. When I was born he was 18 years old. 

Look in the menu on the side here, under the title "Tal & I". 





התמונות צולמו בחופית 
Pics taken at Hofit, Israel

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

(ושוב) בא לי לצרוח

5/11/14

יום רביעי.
איך שיחת טלפון אחת מפרקליטות מחוז צפון יכולה להפוך את כל (מה שנשאר מ)היום, את כל מצב הרוח. 
איך בשניות אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה: 
טלפון לאמא, לענבל, לרותם, לדן. 
במקביל: מייל לתובע. 
במקביל: ענבל מתחילה לנסח את התגובה של המשפחה ואנחנו פוצחות בנוהל הקבוע שלנו של פינג פונג מיילים: מדייקות את המילים, המשפטים, הפסקאות, הניואנסים. 
שוב הדירה שלי הופכת לחמ"ל: טלפונים, מיילים, סמסים, ווטסאפים. 
שוב אני פורצת בבכי, וממשיכה תוך כדי. 
אין זמן: בגלל התנהלות תמוהה של גוף שאמור להיות בקשר עם נפגעי עבירה ולא היה איתנו בקשר, רק היום, אחרי הגדלת ראש (אם כי בהתנהלות עקומה משהו) של פרקליטות מחוז צפון, הסתבר לנו אחר הצהריים, שמחר בבוקר (!) הדיון בועדת השחרורים בבקשתו של הנהג שהרג את טל בקיצור עונשו: ניכוי שליש מתקופת המאסר שלו. 

הוא היה אמור להשתחרר ב-1/5/15, ובמקום זה, הוא מבקש שיקצרו את עונשו וינכו לו שליש, מה שאומר, כנראה, שאם בקשתו תאושר, ישתחרר כבר החודש, בנובמבר 2014. הוא נכנס לכלא רק ב-2/3/14 (יום השנה של טל: 2 במרץ). 


6/11/14


יום חמישי.
השופטת קוראת את עמדת המשפחה לגבי בקשתו לשחרור מוקדם, אומרת שיש לה "תחושות חזקות" לגבי הנהג ופוסלת את עצמה. 
הדיון נדחה ויתקיים ב-13/11/14. 


13/11/14


יום חמישי.
ההורים ואני בחו"ל. טלפון מהפרקליטה: הועדה קיבלה את בקשתו של האסיר ועונשו יקוצר בשליש. הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע עד יום ראשון. אני מעדכנת משם במיילים את כולם. יש לנו כרטיסים למיוזיקל, אני מחליטה שהאיש הזה כבר הרס מספיק ולא ניתן לו להרוס גם את זה, אז אנחנו הולכים, רק מגיעים באיחור, כי בכל זאת. אני צוחקת צחוק היסטרי כדי לא לבכות.
זה מה שכתבתי בפייסבוק באותו יום. 



16/11/14 


יום ראשון. 
אנחנו עדיין בחו"ל, בדיוק עומדים לצאת מהמלון. בלובי, טלפון מהפרקליטה: הם החליטו לא לערער. הנהג שהרג את טל ישוחרר מהכלא עוד היום. אני אומרת להורים שילכו קדימה, אני אחזור לחדר ולמחשב כדי לעדכן במיילים את כולם. זה גם נותן לי אפשרות להיות לרגע לבד עם עצמי, עם הכאב, עם העצב, עם הצער, עם הכעס, עם הדמעות. 
יוצאת שוב מהחדר ואז מהמלון, הולכת לפגוש את ההורים שמחכים לי בבית קפה ברחוב הראשי. אומרת להם שזהו, היום עד 15:00 הנהג ישוחרר. אמא בוכה, ואני אומרת לעצמי שטוב שיכולתי לבכות קודם בחדר לבד, כי ככה אנחנו לא בוכות עכשיו שתינו ביחד לתוך הטישו, הקפה והתה. 


17/12/14


יום רביעי.
עבר חודש, ורק עכשיו אני מצליחה להביא את עצמי להשלים את הפוסט הזה, שהתחלתי לכתוב ב-5/11, ולפרסם אותו: 


עורך הדין של הנהג התנגד לפרסום הפרוטוקול של ועדת השחרורים, לא ברור לי למה. בגלל זה אני לא יכולה לצטט אותו כאן, רק אציין ששוב הנהג שיקר, לפחות במה שנוגע למשפחה שלנו (לא ראיתי את הפרוטוקול, בגלל ההתנגדות של העו"ד, רק הקריאו לי בטלפון). 

אם יש גוף שכל התפקיד שלו זה ליידע נפגעי עבירה שמתקיים דיון כזה, למה הם לא הודיעו לנו? 
You had ONE job. 
זה היה נותן לנו עוד זמן להסתגל לרעיון. 

והפרקליטות: אם כבר הגדלתם ראש וחיפשתם אותנו כדי לבדוק מה עמדתנו בנושא כי היה מוזר לכם שעוד לא שמעתם מאיתנו (ובצדק): מה יותר פשוט מלהרים טלפון בתוך הפרקליטות לתובע שהיינו איתו בקשר כל השנים של המשפט, ולקחת ממנו את כל המיילים והטלפונים שלנו? או סתם לחפש אותנו בגוגל, נגיד. אנחנו לא בדיוק משפחה שקשה לאתר או ליצור איתה קשר. 

כששלחתי את המיילים ב-16/12 לעדכן את כולם, כתבתי: 
"מבחינתנו בזאת כל מה שקשור אליו הסתיים. אנחנו לא רודפים אותו, אנחנו לא רודפים אחריו, אנחנו לא מחפשים אותו. מערכת הענישה אמרה את דברה ואנחנו לא ממנים את עצמנו למערכת נוספת או חלופית"
היה לי חשוב להפיץ שזו העמדה שלנו, בתגובה לכמה יוזמות של אופנוענים, שחשבו אולי לחכות לו מחוץ לכלא עם שלטים כשהוא משתחרר, או ללוות אותו מהכלא הביתה בשיירת אופנועים. 

אז כן, זה נגמר, הוא יצא מהכלא וחזר לחייו (חוץ מזה שהוא בשלילת רישיון לעוד כמה שנים. לפחות זה). ואנחנו ממשיכים להתמודד על בסיס יומי עם ההשלכות של המעשים שלו והבחירות שלו, ואמא שלנו ממשיכה ללכת לבית הקברות כל יום שבת. 

אני מאחלת למשפחה שלנו שהפעם האחרונה שראינו אותו, בבית המשפט, היתה באמת הפעם האחרונה שראינו אותו. לא רוצה לחשוב איך נרגיש אם ניכנס לאיזה בית קפה או מסעדה ונראה אותו יושב לו שם ונהנה, חי לו את חייו. 

זו הפעם האחרונה שאני כותבת עליו, או כך לפחות אני מקווה. את מה שאני חושבת עליו אתם יודעים: 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש
הוא הסתכל לי בעיניים
"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"
כשאיש קטן מטיל צל גדול
אתה יכול לפחות לא לצחוק?
אין לו קרניים. למה, בעצם?

והנה, גם הפרק הזה נגמר, ושוב צריך להמשיך הלאה. ושוב אני בוכה במקום לצרוח. 

יום שני, 3 בנובמבר 2014

יצאתי מסינגפור מבולבלת - פוסט שכתבתי בסוף 2011

זה פוסט שכתבתי בסוף 2011 והיה אמור להתפרסם בבלוג של חברים ובסוף זה לא קרה. הייתי בסינגפור בהאלווין, ונזכרתי בה - ובפוסט הזה - בהאלווין השנה, והרי הוא לפניכם.  


יצאתי מסינגפור מבולבלת


עוד לא נתקלתי בכזה ריכוז של אנשים ידידותיים לזרים שיצאו מגדרם ומדרכם רק כדי לעזור כמו בסינגפור, וכבר טיילתי בעולם ופגשתי אנשים טובים, אז יש לי למה להשוות. ולא, אני לא חושבת שזה קשור אישית אלי, ולא, אני אפילו לא חושבת שזה קשור לעובדה שאני גבוהה, בלונדינית למדי ולא שטוחה. אני חושבת שזה קשור ליחסם הגורף של הסינגפורים לזרים – אבל כנראה שרק לזרים: 

כשהגעתי לאי (אוקטובר 2011), חיכיתי כמה שעות בבית הקפה אותו קבעה המארחת שלי כנקודת האיסוף, עד שהיא (קולגה של אמא שלי) ובעלה יסיימו לעבוד ויבואו לקחת אותי אליהם. 
כיוון שסינגפור הוא אי קטן וצפוף, מקובל שם שאם בית הקפה מלא ואת יושבת לבד בשולחן, יתיישבו לידך אנשים נוספים, גם אם אתם זרים זה לזה. הצטרפו אלי שתי נשים סינגפוריות וקשרו איתי שיחה. הן נחרדו לשמוע שיש לי כמה שעות לבלות בבית הקפה הזה ושכצמחונית ענייה (סינגפור נראתה לי יקרה במיוחד אחרי כמה חודשים בתאילנד) לא כל כך מצאתי מה להזמין שם לאכול. הן התעקשו שאחת מהן תישאר לשמור לי על המזוודה (הגעתי ישר משדה התעופה) והשנייה תיקח אותי אל דוכן מרקים סמוך המגיש מרקים צמחוניים. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בהתנהגות יוצאת הדופן הזו של הסינגפורים, חשדתי כמובן שזו מזימה לגנוב את מזוודתי אבל לא ידעתי איך לצאת מהסיטואציה בכבוד. נלוויתי בחשש אל אחת מהן, שאכן לקחה אותי רק לקנות מרק, וכשחזרנו אל השנייה - ואל המזוודה - שתיהן חייכו בשביעות רצון על כך שהצליחו במזימתן: להאכיל את התיירת הצמחונית. 

חלף זמן ושתי הנשים התחלפו בשני בחורים. אחד מהם הציע שאטעין את הלפ טופ שלי לפניו כי היה רק שקע חשמלי קרוב אחד, ושניהם הסכימו בשמחה לשמור על המזוודה שלי כשאקפוץ לשירותים. הפעם כבר הייתי פחות מופתעת כשחזרתי והמזוודה חיכתה בשלום לצידם. 

בערב הראשון בו חזרתי בכוחות עצמי לבית המארחים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא הנכונה. כשרק התחלתי להסתכל סביבי בחוסר ביטחון ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ושאלו: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה?". הודיתי בכך שנראה לי שירדתי בתחנה הלא נכונה והן מיד הציעו את הסלולרי שלהן כדי שאתקשר למארחת ואבקש הוראות חזרה הביתה מעודכנות (מפאת התקציב המצומצם שעמד לרשותי לא קניתי סים מקומי, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך). 

סינגפור חמה ולחה יותר מתל אביב בשיא הקיץ (לא, אני לא מגזימה: כולם מסתובבים שם עם ממחטות בד או נייר כדי לקנח את הזיעה מפניהם). כדי לאזן את זה, האוטובוסים והרכבות ממוזגים להחריד, ולכן הסתובבתי תמיד עם עוד שכבת לבוש או שתיים בתיק. באחד הבקרים כשירדתי מהאוטובוס והורדתי את הצעיף הכחול הגדול בו התעטפתי בנסיעה, ניגש אלי עובר אורח, הודי זקן, והעיר בסקרנות: "חשבתי שאת מנופפת בדגל נורווגיה! אבל לא, זה לא דגל, נכון? חשבתי שאת נורווגית. את נורווגית? טוב, נו, שיהיה לך יום מקסים" – והלך, מותיר אותי מחוייכת. 

בדרכי לשער הכניסה של הגנים הבוטניים חציתי את הכביש בגשר הולכי הרגל שמעליו. בחורה מוסלמית פנתה אלי בהתלהבות ובאנגלית מצוינת: "האין זה הגשר המקורה היפה והנוח ביותר שהלכת בו מעודך?" מופתעת קלות, הסכמתי איתה שכן, זהו אכן גשר מצוין. 

שער באחת מהכניסות לגנים הבוטניים



לראשונה יצא לי לחוות Halloween בחו"ל. כיוון שלא הכרתי אף אחד לחגוג איתו, הלכתי למקום בו אני מרגישה בבית בכל מקום בעולם גם כשאני לא מכירה אף אחד: ערב סלסה. בחורה מיניאטורית, יפנית-ניו זילנדית שגרה ועובדת בסינגפור, קלטה שאני לבד ו"אימצה" אותי: היא הזמינה אותי להצטרף אליה כשעברה משם למסיבה במועדון אחר, וכששאלתי אותה מאוחר יותר איך להגיע לתחנה הקרובה של אוטובוס הלילה, אמרה שנלך יחד כי זו הליכה ארוכה ויהיה לה יותר קל לקחת אותי מאשר להסביר לי איפה התחנה. 


 האלווין בסלסה

אנשים יצעקו עלי – ובצדק – על הפיסקה הבאה, אז הנה ה Disclaimer שלפני: 

לא עשיתי את זה לפני כן וכנראה שגם לא אעשה את זה שוב בעתיד. אני לא יכולה לחשוב על איזשהו מקום אחר בעולם בו הייתי עושה את זה, וגם בסינגפור לא הייתי עושה את זה אם זה היה באחד הערבים הראשונים שלי שם, לפני שהתוודעתי ל"רוח הסינגפורית" החיובית המנשבת באי: 
הזוג שאצלו התארחתי (וולשי וסינגפורית) גרים בשכונה מאד “Posh” שהיא נהדרת כשיש לך רכב (יוקרתי) צמוד, ופחות נהדרת כשאתה תלוי בתחבורה ציבורית: תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת כ-30 דקות הליכה מביתם. 



הגינה הציבורית בשכונה בה גרו המארחים שלי 

בלילה אחר שוב ירדתי בתחנת אוטובוס לא נכונה, אבל אחרת (ככה זה כשלמארחים יש רק אוטו והם נותנים לאורחיהם הנחיות הגעה לא מדויקות דיין לגבי נסיעה בתחבורה ציבורית :\ ). השעה היתה שתיים בלילה בערך. נכנסתי לתחנת דלק וביקשתי הנחיות הגעה לבית המארחים והמשכתי ללכת. מתחנת הדלק הנוספת בהמשך הרחוב בדיוק יצאה מונית, אז ביקשתי מהנהג הנחיות נוספות. הוא הקליד את כתובתם ב-GPS ואמר לי את שמות הרחובות והמסלול שעלי ללכת בו. הודיתי לו והתחלתי ללכת (למה לא לקחתי את המונית? שוב שיקולי תקציב, לא בהכרח נכונים אולי, אבל ספרתי כל דולר סינגפורי, ורק אחרי שהוא נסע הבנתי עד כמה אני רחוקה בעצם). אחרי רגע נעצר לידי טנדר קטן, כמו של גננים, והאיש הסיני שנהג בו שאל באנגלית שבורה: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה? ראיתי שנכנסת לשתי תחנות דלק ושאת שואלת שאלות". הודיתי לו בחיוך ואמרתי ש"כן, כן, הכל בסדר, רק הייתי צריכה הנחיות הגעה הביתה". הוא אמר "בואי, תעלי, אני אקח אותך הביתה, בחורות לא צריכות להסתובב לבד בלילות". התלבטתי: מצד אחד, לא עולים על רכב של גבר זר! בטח לא בלילה, בטח לא לבד, בטח לא בחו"ל, בטח לא בלי סלולרי. מצד שני, אני יותר רחוקה ממה שחשבתי, הליכה ארוכה לפני, שעת לילה מאוחרת, אני עייפה, אכן לא כדאי להסתובב לבד בלילות, ואחרי כל הסינגפורים שהיו כל כך נחמדים אלי, אולי זה גם מה שהוא – עוד סינגפורי נחמד שיוצא מדרכו כדי לעזור למישהי. עליתי על הרכב, תוך כדי שאני תוהה האם אני עושה את הדבר המטומטם ביותר שעשיתי אי פעם. ניווטתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" לפי הנחיות ה-GPS שראיתי אצל נהג המונית, שהסתבר שנגמרו לפני שהבית של המארחים הגיע: הייתי עוד יותר רחוקה ממה שחשבתי. המשכתי לנווט לפי האינטואיציה, עד שהגעתי לרחוב שזיהיתי, ומשם הדרך כבר היתה קלה. והוא הביא אותי הביתה, וזהו. והוא בקושי דיבר אנגלית. סיני בשם אלברט פשוט הביא אותי הביתה באמצע הלילה, תוך שהוא (כנראה) עושה סיבובים שרחוקים ממסלול הנסיעה המקורי שלו.  
- אני יודעת, אני יודעת, אסור, אסור, אסור - אבל תקראו שוב את ה Disclaimer בבקשה. והאינטואיציה שלי צדקה, למזלי. 

אז ממה היה לי להתבלבל, אתם תוהים? 

ב-“Little India” שבה רוב האוכלוסייה הם, כצפוי, הודים, הרגשתי לא בנוח להסתובב. למרות שלא הייתי לבושה בצורה חושפנית, הרגשתי שבוהים בי בצורה שלא נעימה לי, שבוהים בי בצורה מביכה וחסרת בושה. הם לא ניסו להצניע את המבט: הם עמדו ובהו, או הלכו ובהו. אף אחד לא אמר שום דבר בקול רם ולא ביצע כל פעולה מפורשת, ובכל זאת, ביקור אחד הספיק לי. חשבתי שאולי זו רגישות יתר שלי, אבל הבחורה ש"אימצה" אותי בסלסה אמרה שלפני שהיא נכנסת לאיזור הזה היא תמיד מוודאת שיש עליה כמה שיותר בד - ומשתדלת מראש לא להגיע אליו. היא סיפרה שיש קו אוטובוס אחד שבקטע מסויים בו, איכשהו יוצא ששאר הנוסעים הם בעיקר גברים הודים, והם בוהים בה עד כדי כך שיש לה חשק לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שלה רק כדי להתחמק מהמבטים שלהם. 

Little India 

בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס, נהג הודי חבוש טורבן בירך אותי ב"בוקר טוב!". חייכתי ועניתי "בוקר טוב" בחזרה, מה שגרם לו לפצוח במונולוג של כעשרים דקות: "בואי תישארי לעמוד לידי ותראי שאני אומר "בוקר טוב" לכולם – אבל היחידים שעונים הם הזרים". הוא צדק: הוא בירך את כולם, אבל כל הסינגפורים: הודים, סינים, מלזיים, אירו-אסיתיים – הסתכלו עליו במבט חשדני ולא ענו לו, או התעלמו ממנו כליל. כמעט כל הזרים ענו. הוא שפך תסכול ומרירות במהלך שאר הנסיעה על כך שמתייחסים אליו כאל מיעוט באי שלו, על כך שאין יחסי שכנות טובים, על כך שהוא אף פעם לא יוכל באמת להצליח בגלל המוצא שלו. אחת מהזרות שעובדת בסינגפור ועמדה לידי בנסיעה אמרה לי לפני שירדה מהאוטובוס שלצערה שהוא צודק. 

ב-Halloween, הלכתי כאמור עם הבחורה מהסלסה לתחנת האוטובוס של קווי הלילה. מה שאני עומדת לתאר קרה כל כך מהר ובצורה כה לא צפויה, שאני לא בטוחה איך זה התחיל: האם הבחורה ההיא הלכה ברחוב והרכב נעצר לידה, או שהרכב עצר והבחורה ברחה ממנו?
הדבר הבא שקלטתי היה בחור שתופס באלימות ובכוח בחורה בשיערה הארוך, מוריד אותה על הברכיים, מפיל אותה על הכביש ומכניס לה אגרופים בפנים ובראש כשהיא צועקת ובוכה. הוא זרק את התיק הקטן ואת הסלולרי שהיא החזיקה על הכביש, שבר את הטלפון ופיזר את תכולת התיק על האספלט. הוא הקים את הבחורה על הרגליים והכניס אותה בכוח, במכות ובבירור בניגוד לרצונה לרכב (בחזרה לרכב?). היא היתה הבחורה היחידה ברכב, שהיה מלא גברים שקטים וזועפים. הם כולם נראו לי הודים. הם כולם נראו לי בני משפחה אחת. 
אף פעם לא ראיתי אלימות מקרוב. אף פעם לא ראיתי מחוץ למסך טלוויזיה / מחשב / קולנוע מישהו מכניס למישהו סטירה, לא כל שכן אגרופים, לא כל שכן מישהו למישהי. הייתי מזועזעת. ולא פחות הייתי מזועזעת מכך שאף אחד לא עשה שום דבר: אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שבארץ מישהו היה עושה משהו: צועק, ניגש, מתקשר למשטרה, מנסה להתערב. ושם – כלום. כמה אנשים נעצרו להסתכל – וזה כל מה שהם עשו. והרכב נסע. לא היה לי סלולרי כאמור אז לא יכולתי להתקשר למשטרה בעצמי (טעות שלא אחזור עליה: הבטחתי לעצמי שתמיד אקנה סים מקומי מעכשיו, ולא משנה עלותו). שיננתי את מספר הרכב ורועדת הוצאתי נייר ועט מהתיק שלי, ורשמתי אותו ואת השעה. אמרתי לבחורה שהיתה איתי שתתקשר למשטרה והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אבל היססה ולא חייגה (ולמחרת התחרטה על כך). הלכתי למקום בו התיק של הבחורה ההיא נזרק על הכביש, לראות אולי נשאר שם איזה פריט מזהה. לא היה כלום, הגבר שהיכה אותה אסף את הכל. הרגשתי חסרת אונים ומפוחדת. המשכנו ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות לקווי הלילה. אחרי שהבחורה שהיתה איתי נסעה לביתה, ניידת משטרה עברה. ניגשתי וסיפרתי לשוטרים מה קרה. נתתי להם את מספר הרכב, את המיילים שלי ושל הבחורה מהסלסה ואת מספר הטלפון של המארחת שלי. אחרי שעליתי על האוטובוס השוטר התקשר למארחת שלי. השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר. רק בבוקר, כשהיא ראתה את הפתק שהשארתי לה, היא הבינה שזו לא היתה טעות במספר כשקיבלה שיחה בשעה כזו של הלילה, והתקשרה לשוטר בחזרה. השוטר ביקש שאצור איתו קשר. הם בדקו את מספר הלוחית והוא Invalid: לא יודעים מי היתה הבחורה ומי היו הבחורים. אף אחד חוץ ממני לא יצר קשר עם המשטרה בעקבות המקרה. אני כל כך מצטערת שלא צילמתי את הרכב ואת הבחורה – היתה לי מצלמה בתיק, רק שלא חשבתי על זה. 
לבקשת השוטר, התקשרתי למחרת לתת עדות "רשמית" ממכשיר טלפון נייח במקום שבו הייתי במקרה, מחוץ לבית המארחים. העוֹבדוֹת במקום ממנו התקשרתי שמעו את השיחה ושאלו מה קרה. סיפרתי להן כמה הייתי מופתעת מחוסר התגובה של המקומיים וכולן הנידו בראשן ואמרו שהן דווקא לא מופתעות, שכאלו הם הסינגפוריים: הם לא יתערבו ולא יעזרו. 

הסתובבתי בתחושה קשה בימים שאחרי, ומבולבלת – איך אפשר להיות כל כך אכפתיים כלפי זרים, וכל כך מנוכרים כלפי תושבי האי? 
הגעתי לסינגפור רק כדי להוציא ויזה ולחזור לתאילנד אהובתי, ושמחתי שהייתי בה רק עשרה ימים. הספיק לי. 

בשדה התעופה של סינגפור

מדי פעם אני נזכרת בבחורה ההיא ותוהה מה קרה לה והאם היא עדיין חיה, ואם כן, אז באיזה תנאים. 

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

NCIS

אני מתגעגעת מאד לחברות שלי בתאילנד. אחת מהן, י', אוהבת לראות NCIS, אז התחלתי לראות את הסדרה גם אני, כדי להרגיש שיש משהו שאנחנו עושות ביחד, אפילו שהיא שם ואני פה. התחלתי בפרק הראשון של העונה הראשונה, ועכשיו אני בפרק 15 של העונה העשירית. 

בדרך כלל אני מתעצבנת מהייצוגים של אנשים אבלים ושכולים שיש בסדרה הזו, שהם תמיד או מאופקים ומחושבים או רודפי נקם, אבל לעיתים רחוקות מתפרקים מרוב בכי, למשל.
דווקא בעונה הנוכחית היו כמה רגעים שהפתיעו אותי לטובה. 
בפרק השביעי, שהוא החלק השני מתוך שני פרקים שמתארים התמודדות עם פוסט טראומה, יש רגע שנגע ללבי בין שני אחים, ששניהם לחמו באפגניסטן. 
בפרק השמיני, נערה שאביה נהרג לאחרונה, שואלת את זיוה (אחת הדמויות הראשיות בסדרה), שאחיה ואחותה נהרגו לפני שנים, איך מתגברים. 
בפרק ה-12, אחרי שגם אביה נהרג, טוני (דמות ראשית נוספת) בא להיפרד מזיוה לפני שהיא טסה מארה"ב חזרה לישראל עם גופת אביה. 


כן, לפעמים זה מה שאנחנו צריכים: לשמוע שאנחנו לא לבד. 
וכן: לא מתגברים, אלא עוברים דרך. וכן, חברים עוזרים. וכן, צריך לאפשר לעצמנו להישען על חברים כדי שהם יוכלו לעזור. 
וכן, לפעמים אנשים מגיבים לאותה הסיטואציה באופן שונה. וצריך לקבל גם את זה שהם כפי שהם, וגם את זה שאנחנו כפי שאנחנו. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


I miss my friends in Thailand very much. One of them, Y., loves watching NCIS, so I started watching it too, just so I could feel we were doing something together, even though she's there and I'm here. I began at the first episode of the first season, and I'm now at the 15th episode of the 10th season. 

Usually I do not approve of the way grieving or bereaved people are portrayed in it: they are either too restrained or too focused on seeking revenge . No one disintegrates or falls apart due to prolonged crying, for example. 
The current season had some moments I approved of, for a change. 
In episode seven, which is the second part of two episodes describing dealing with post-trauma, there was a moment between two brothers, who both served as Marines in Afghanistan. 
In episode eight, a teenager who just lost her father, asks Ziva (one of the main characters), who lost two of her siblings years ago, how to cope. 
In episode twelve, after Ziva loses her father as well, Tony (another main character) comes to say good bye to her, before she boards a plane taking her and her father from the USA to Israel for burial. 




Yes, sometimes we need to hear that we're not alone (This is what Tony is telling Ziva, in Hebrew). 
And yes: you don't get over, you get through. And yes, friends do help, but you have to allow yourself to lean on them first. 
And yes, sometimes people react differently to the same situation or to similar ones, and you have to accept both that they are as they are, and that you are as you are. 

יום רביעי, 30 ביולי 2014

מיקרוסקופ גדול מצלם דרך דמעה שקופה

לפרויקט שלה שהתפרסם בשנה שעברה, "טופוגרפיה של דמעות", האמנית והצלמת האמריקאית Rose-Lynn Fisher צילמה 100 דמעות אנושיות דרך מיקרוסקופ.
סיקרן אותה לגלות האם דמעות של שמחה נראות אותו דבר מקרוב כמו דמעות של עצב. 

לאורך שנים היא צילמה דמעות שלה ושל אנשים אחרים, שנבעו משלל סיבות: שמחה, תסכול, לידה, חיתוך בצל, צער, התעלות רגשית, דחייה ועוד. 

יצא לי לתהות בשנים האחרונות כמה סוגי עצב, צער וכאב יש (בדומה לתהייה כמה מילות שלג יש אצל תושבי אלסקה). מסתבר שיש שוני גם בסוגי דמעות, לפחות מהממצאים שלה.

פרויקט מרגש ונוגע ללב, שנראה לי רלוונטי במיוחד עכשיו כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה מהן. 


דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up


אפשר לקרוא עליו עוד באתר של ה Smithonian וב-The New Yorker . 

יום שבת, 26 ביולי 2014

שיברון

כל כך הרבה עצב ושברון לב לאחרונה, בתוכי וסביבי, במעגלים הולכים ומתרחבים. 

הכוריאוגרפיה הבאה לצלילי So Broken של Bjork מראה מצוין את איך שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתפרקים ונשברים:  


והיא גם מזכירה לנו שאי אפשר לבד. 
בקשו עזרה. 
תנו לאנשים אחרים לתפוס אתכם כשאתם מתרסקים. 
מניסיון. 




יום שלישי, 8 ביולי 2014

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman. 

מי שלא קרא/ה ורוצה לקרוא (מומלץ בחום, ספר נפלא) - אל תקראו את הפוסט הזה.  
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בסוף הספר (פרק 18) הגיבור מגלה ש It's just a two-man con, כל המלחמה בין שני צדדים שמתרגשת על שוכני הספר. 


"Like the bishop with the diamond necklace and the cop who arrests him. Like the guy with the fiddle, and the guy who wants to buy the fiddle. Two men, who appear to be on opposite sides, playing the same game". 
..."You two weren't betraying either side. You were betraying both sides."..."You wanted a massacre. You needed a blood sacrifice". ..."And you two feed on death"...."You feed on death that is dedicated to you, and you feed on chaos". ...
מסתבר שהמלחמה שהבנייה לקראתה מתוארת לכל אורך הספר ואמורה להתחיל עכשיו נרקחה על ידי שני נוכלים שרצו להרוויח מהמלחמה המדומה שהם חוללו. 

הגיבור מגלה את זה לצדדים הנצים: 

"The battle you came here for isn't something that any of you can win or lose. The winning and the losing are unimportant to them. What matters is that enough of you die. Each of you that falls in battle gives them power. Every one of you that dies, feeds them". 

כשאני מסתכלת על אירועי הימים האחרונים, זה נראה בדיוק כמו מזימה מאורגנת של שני נוכלים שיוצרים מניפולציות ומעמידים פנים שהם בשני מחנות יריבים, כשהם בעצם שניהם באותו צד - הצד שרוצה להרוויח מרוחות המלחמה שיעוררו: "אני אחטוף וארצח שלושה נערים מפה, ואז אתה תחטוף ותרצח נער משם, והרוחות המתלהטות ישרתו את כל מי שזה גורם לו עונג: מחרחרי ריב ומדון, סוחרי נשק, מעוותי תקציבים ממשלתיים, מסיתים וגזענים, אלים שניזונים מפחד, כאוס, מוות ושנאה. מוּ אה אה אה אה אה". 


מאז שטל נהרג אני לא יודעת במה אני מאמינה. ואני חושבת שהייתי מעדיפה להאמין שכולנו כלי משחק בידיהם של זוג אלים נוכלים. אולי אז כל מה שקורה פה היה קצת פחות עצוב. 

Odin, Loki, לכו! 
רוצים רק להרעיב אתכם מעכשיו. אכלתם מספיק. 

יום שלישי, 13 במאי 2014

היום פגשתי מישהו שאחיו נהרג לפני שלושה חודשים

היום פגשתי מישהו שאחיו נהרג לפני שלושה חודשים. גם לאחיו קוראים טל. וכמעט התחלתי לבכות עליו, על האח שבחיים, כי שלושה חודשים זה כל כך מעט זמן. אז כן, הוא חושב שהוא חזר / חוזר לשגרה, וכן, הוא חושב שהוא מבין מה קרה ומה עומד בפניו ובפני משפחתו, וכן, הוא חושב ש He's got it all figured out. ואני מסתכלת עליו מהצד, ממרום שלוש השנים והחודשיים וחצי שלנו, ונדה בראשי ורוצה להגיד לו עד כמה הוא לא יודע. עד כמה הוא לא מבין. עד כמה עוד אין לו מושג בכלל מה שמצפה לו, להם. 

ועולה לי הציטוט הבא מהספר של אליזבט גילברט (ספר שלא קראתי, אחרי הפרק הראשון הנחתי אותו בצד, אבל הציטוט הזה נשאר איתי גם אחרי כמה שנים, מסתבר (פתחתי - וסגרתי - אותו זמן קצר יחסית אחרי הגירושין, אם אני זוכרת נכון) Committed (סורי, לא מצאתי את הציטוט הזה און ליין בעברית)

"Looking back on it all now, of course I realize that Officer Tom already knew what was facing Felipe and me, far better than we ourselves could have known. He well knew that securing an official United States fiance visa, particularly after a "border incident" such as this one, would be no small feat. Officer Tom could foresee all the trouble that was now coming to us: from the lawyers in three countries--on three continents, no less--who would have to secure all the necessary legal documents; to the federal police reports that would be required from every country in which Felipe had ever lived; to the stacks of personal letters, photos, and other intimate ephemera which we would now have to compile to prove that our relationship was real (including, with maddening irony, such evidence as shared bank accounts--details we'd specifically gone through an awful lot of trouble in our lives to keep separated); to the fingerprinting; to the inoculations; to the requisite tuberculosis-screening chest X-rays; to the interviews at the American embassies abroad; to the military records that we would somehow have to recover of Felipe's Brazilian army service thirty-five years earlier; to the sheer expanse and expense of time that Felipe now would have to spend out of the country while this process played itself out; to--worst of all--the horrible uncertainty of not knowing whether any of this effort would be enough, which is to say, not knowing whether the United States government (behaving, in this regard, rather much like a stern, old-fashioned father) would ever even accept this man as a husband for me, its jealously guarded natural-born daughter. So Officer Tom already knew all that, and the fact that he expressed sympathy toward us for what we were about to undergo was an unexpected turn of kindness in an otherwise devastating situation". 
אני מסתכלת עליו, על הבחור הזה, ויודעת כמה הוא לא יודע. ויודעת מה עוד צפוי לו. יום ההולדת הראשון שלו. יום ההולדת הראשון של אחיו. הפסח הראשון. החנוכה הראשון. ראש השנה הראשון. יום הנישואין הראשון של ההורים. האזכרה הראשונה. ההנצחה. ואז, כל שנה: ימי הולדת. יום נישואין. חגים. אזכרה. וחוזר חלילה. ואני מסתכלת עליו ואני כמעט בוכה, רק מהידיעה של מה שהוא עוד לא יודע, כי הוא רק שלושה חודשים אחרי. 

יום חמישי, 20 במרץ 2014

אחד היצוגים הכי יפים שראיתי לריפוי והחלמה | One of the Most Beautiful Representations of Healing I came across

'The Mending Project' של האמנית הסינית Beili Liu החיה כיום בארה"ב נוצר כבר ב-2011, אבל רק היום נתקלתי בו:


זה אחד היצוגים הכי יפים לריפוי והחלמה שנתקלתי בהם עד היום: המספריים מאיימות מלמעלה, משהו נחתך ונפתח בכל פעם מחדש, ומשהו נרקם ומתאחה בכל פעם מחדש. 

כתבה ותמונות סטילס מצוינות יש כאן

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

'The Mending Project' by the Chinese artist Beili Liu, currently residing in the USA, was created in 2011 but I only came across it today: 


It is one of the most beautiful representations of healing and mending I came across so far, with the sharp scissors constantly looming above, with something constantly being ripped open and cut, and with something constantly healing and mending. 

An article with wonderful pics in it can be found here

יום רביעי, 5 במרץ 2014

מימון המונים - Crowdfunding

בדרך כלל אני לא מערבבת תכנים בין הבלוג הזה, האישי - I have a Life Wish - לבין הבלוגים המקצועיים שלי, אבק דיגיטלי / Digital Dustהפעם אני חורגת ממנהגי כי אני רוצה להשתתף בסימפוזיון בינלאומי שמתקיים באנגליה בחודש הבא. כדי שזה יוכל לקרות אני מבקשת עזרה במימון, ליתר דיוק, מימון-המונים, וחשבתי שאולי יש גם אנשים מבין קוראי הבלוג הזה שירצו ויוכלו להשתתף. הסכום המבוקש הוא 25 או 50 ש"ח. כל הפרטים כאן

תודה רבה מראש. 


------------------------------------------------------------------------------------


Usually I don't mix content from this blog, I Have A Life Wish, which is my personal blog, with content from my other blogs, אבק דיגיטלי / Digital Dust, which are my professional blogs. This time I do, as I wish to attend an international symposium held in the UK next month, and I need assistance if that were to happen. I thought maybe some of the people reading this blog might wish to participate in the crowdfunding as well. The requested sum is 25 or 50 NIS (15 USD / 10 Euro or 7 USD / 5 Euro). All further details can be found here

Thank you very much in advance. 




יום שישי, 28 בפברואר 2014

יש בעולם חור בצורת טל

מה שאמרתי - והשמעתי - באזכרה של טל ב-28/2/14, במלאת שלוש שנים למותו. 




יש בעולם חור בצורת טל. 


הגודל של החור משתנה: לפעמים הוא גדול יותר, וכשאני מרימה מבט,
החור הזה מכסה את השמיים, ואני רואה את העולם דרכו. 


לפעמים החור קטן יותר, ואני מוציאה אותו איתי לטיול. 


לפעמים הקצוות שלו חדים וברורים, 


ולפעמים קווי המתאר שלו מטושטשים ורכים


המיקום של החור משתנה: לפעמים הוא נמצא בתוכי, 


 ולפעמים החור נמצא מחוצה לי.


לפעמים החור הזה נמצא ביני ובין מה שאני מסתכלת עליו. 
לפעמים הוא משנה את מה שאני מסתכלת עליו.  


לפעמים אני מפחדת שאפול דרכו, ולפעמים אני מפחדת שמישהו אחר מהמשפחה או מהחברים שלו יפול דרכו. 


לפעמים אני רואה איך החור הזה משפיע על החיים שלי, איך הוא משפיע על חיים של אנשים אחרים, כי נוצר חור שצריך למלא: אם טל לא כותב כתבות מסוימות, מישהו אחר כותב אותן. אם טל לא טס לחו"ל להַשָּׁקות, מישהו אחר טס אליהן. אם טל לא מנסה לחנך רוכבים, מישהו אחר משתדל לחנך אותם. אם טל לא נלחם, מישהו אחר יוצא לקרב. הרי אומרים ש"ביקום אין ואקום".  


כשהייתי ילדה, ענבל שאלה אם אני יודעת איך מכינים בייגלה. כשעניתי שלא, היא אמרה:
"לוקחים חור עגול ושמים מסביבו בצק". 


אז יש את החור הזה, את החור בצורת טל - ומה שמים סביבו?
איך מתנהלים סביב חור
מאירה חזן, המטפלת המופלאה שלי, אומרת ש"המוח לא מכיר שלילה".
So how do I wrap my mind around this,
אם התודעה שלי לא מסוגלת להכיר בכך שטל לא פה? שכולנו מקיפים אַיִן


לפעמים כשאני מסתכלת על החור הזה אני רואה אנשים מנסים למלא אותו: את החור בתוך עצמם או בתוך אחרים. אני רואה את עצמי מנסה למלא אותו, בתוך אחרים או בתוכי: שופכת לתוכו דמעות, וחיבוקים, ושוקולד ועוגות, ולא לאכול, ולא לדבר, ולדבר, ולהתחבר, ולהתנתק, ועשייה, וכתיבה, ומנוחה. והחור הרי איננו מתמלא. 

אולי ענבל צודקת, אולי המפתח זה לא המילוי של החור, אלא מה לשים סביבו. ואני עוד מחפשת. אז בינתיים אני שמה סביבו דמעות, וחיבוקים, והחזקות ידיים, וסיפורים, ומחפשת במה ואיך לעטוף את החור הזה, כשהוא מוציא אותי לטיול. 






-----------------------------------------------------------------------------------------------------


נכתב בהשראת מה שכתבה בפייסבוק חברתי ל' לפני כשנה ונשאר איתי מאז:



התמונות צולמו על ידי: 

קולין ריצ'י 



נתי מורל 



הונדה




תודה ענקית לנמרוד בנצור, שמיד ראה בעיני רוחו את מה שראיתי בעיני רוחי, ויצר את האימג'ים האלו בדיוק וברגישות. לא יודעת על מה ולמה (חוץ מזה שהמזל שלי זה אנשים), אבל זכיתי שהוא יהיה המעצב הגרפי שלי בשנה וחצי האחרונות. 



-----------------------------------------------------------------------------------------------------

אחר כך השמעתי את "The Whole of the Moon", כי כשחשבתי על Hole השיר הזה עלה לי, אפילו שהוא Whole ולא Hole. ואז שמתי לב שיש בו Comet (כוכב שביט) ויש בו "wind at your heels" שמתחבר לי עם רכיבה ויש בו "wind in your sails" שמתחבר לי עם שַׁיִט,  ואיכשהו הכל נפל למקום פתאום.  



וכאן אפשר לקרוא את מה שאמרתי - והשמעתי - ביום השנה שלו לפני שנה. 

יום שבת, 22 בפברואר 2014

פעם אחרונה

ביום שני ה-10/2/14 בבוקר הוצאתי מהתיק את האולר הקטן ואת ה-Swiss Card - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית משפט (זה מקל על הבדיקות הבטחוניות בכניסה לבניין), ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 



הכנסתי לתיק טישוז ומים - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית המשפט לדיון במשפט של הנהג שהרג את טל, ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 



כל אותו הבוקר אמרתי "הלוואי": "הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שזה ייגמר היום", "הלוואי שהיום תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את הנהג - Ever", "הלוואי והיום המשפט יסתיים". 

הנהג שהרג את טל והורשע בגרימת מוות ברשלנות ערער:
גם על כך שהורשע - וביקש מבית המשפט המחוזי לזכותו,
וגם על העונש שהוטל עליו - וביקש מבית המשפט, במידה ולא יזכה אותו, להקל את עונשו כך שיעמוד על עבודות שירות בלבד, במשך שישה חודשים בלבד.
מנגד, ערערה הפרקליטות על קולת העונש, וביקשה להחמיר את עונשו. 


כשהשופטת אמרה לסניגורים שאין שום סיכוי שהיא תקבל את הערעור שלהם לגבי גרימת מוות ברשלנות, ושהשופטים שלושתם תמימי דעים לגבי כך, פרצתי בבכי. עד אז לא הרשיתי לעצמי להתפרק בתוך בית המשפט. בפעם הזו - כבר לא יכולתי להחזיק יותר. 

לאחר עוד כמה דקות הסניגורים משכו את הערעור שלהם לגבי העונש, מה שחייב גם את הפרקליטות למשוך את הערעור שלה לגבי העונש. בית המשפט הבהיר לסניגורים שאם הם לא ימשכו את הערעור, עונשו של הנהג יוחמר, כי הם מוצאים טעם בטענות הפרקליטות - רשלנות בדרגה כה גבוהה כפי שהפגין, אכן ראויה לענישה חמורה יותר. 



בצעד של צדק פואטי, הוחלט כי הנהג ייכנס לכלא ב-2/3/14 - בדיוק שלוש שנים אחרי שהרג את טל ב-2/3/11. 



יצאתי מבית המשפט בתחושת הקלה עצומה. זהו, זה נגמר, סופית - כיוון שהנהג משך את הערעור שלו, הוא לא יוכל לשוב ולערער. זה באמת נגמר. 

הלכתי לחבר טוב שגר קרוב לבית המשפט, אמרתי לו שלום, נשכבתי אצלו על הספה, שמתי את הראש ונרדמתי. זו באמת היתה הפעם האחרונה.  

יום שישי, 7 בפברואר 2014

מדריך התייחסות לאבלים: זה בסדר אם אתם לא יודעים מה להגיד. ותפסיקו להגיד "שלא תדעו עוד צער"

הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך שהמשפט "שלא תדעו עוד צער" הוא בעייתי היא רונית שפי וולפין, בתקופה שלמדתי אצלה, אבל אז עוד לא ממש הבנתי מה כל כך בעייתי בו.
היום, כשאני רואה המוני אנשים מגיבים ב"שלא תדעו עוד צער", זה ממש מקומם אותי. 











































צילומי מסך מפייסבוק, 2013
טיימליין של מכר ותיק, לאחר מות בן משפחתו בפתאומיות
(זה לא הסתיים כאן, פשוט הפסקתי כשנמאס לי)

בואו נדבר על זה רגע. 
מה בעצם אתם מאחלים, כשאתם מאחלים למישהו ש"לא ידע עוד צער"? 
  1. שהם לא יאהבו יותר אף אחד/ת?
  2. שלא יהיה להם אכפת יותר מאף אחד/ת ומשום דבר? 
  3. שהם יפסיקו להרגיש, כלומר יפסיקו להיות אנושיים?
  4. שהם יישארו אנושיים, אבל יאהבו רובוטים, כי רובוטים לא מתים? 
כי אין אופציות אחרות, באמת.
מה זאת אומרת "שלא תדעו עוד צער"? הרי החיים מלאי פרידות, כאב, צער, סבל ואבל, אסונות וטרגדיות. לא כי אני פסימית, ולא כי אין גם דברים טובים, אלא כי זו המציאות.  

אי אפשר באמת לאחל למישהו חיים נטולי צער, כי זה אומר שאו שהוא יפסיק להיות חלק מהקיום האנושי, או שהוא יפסיק להרגיש. 

אתם גם עלולים ליצור את האפקט ההפוך, כי אתם בעצם מזכירים להם באותו רגע את כל הצער שעוד יהיה מנת חלקם בעתיד, כי אין דבר כזה, "שלא תדעו עוד צער". 


ואם אתם אומרים את זה כי אתם לא יודעים מה להגיד, זה בסדר גמור שאין לכם מה להגיד. זו האמת. תגידו "אני לא יודע/ת מה להגיד, ויחד עם זה, אני פה בשבילך".

כשעמיחי, בנה של חברתי אורנה לשם, נמצא ירוי בצבא ביוני 1999, לא ידעתי. הידיעה לא הגיעה אלי בזמן, ולא הייתי לא בלוויה ולא בשבעה. כשפגשתי אותה בפעם הבאה אמרתי "אני כל כך מצטערת, לא ידעתי אז לא באתי, ואני לא יודעת מה להגיד עכשיו", והיא ענתה לי "זה בסדר גמור שאת לא יודעת מה להגיד, כי אין באמת מה להגיד", והתחבקנו. 
בשבעה של טל ומאז מצאתי את עצמי מצטטת אותה הרבה, ואומרת לאנשים "זה בסדר שאתם לא יודעים מה להגיד, כי אין באמת מה להגיד. רק לחבק".
וזה מה שאני אומרת מאז לכל מי שאומר לי שהוא לא הולך לשבעה כי "הוא לא יודע מה להגיד". - "תלכו, זה חשוב, וזה בסדר שאין לכם מה להגיד, פשוט תהיו שם, תחזיקו את היד. תחבקו. תהיו נוכחים. זה מספיק. מביך אתכם לשתוק? תכינו כוס תה. תגישו טישוז. תסדרו את העוגיות שכולם מביאים. אבל אתם באמת לא חייבים לעשות משהו. מספיק להיות". 

לקח זמן מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה ועד שהוא התפרסם, ובדרך נתקלתי בכמה דברים שחיזקו את הידיעה שלי שמה שאני אומרת נכון לא רק לגבי, אלא לגבי אבלים בכלל. 


הנה הנחיות איך לדבר עם אדם אבל:




שתרגמתי לנוחיותכם: 




מוזמנים/ות לשלוח אלי את מה שאתם הייתם רוצים שיגידו לכם - ושלא יגידו לכם, ונוציא גרסה מעודכנת. 


תוך כדי כתיבת הפוסט הזה נתקלתי גם במאמר המצויין הזה מה-New York Times מינואר 2014: "האמנות שבלהיות נוכח/ת", שמפנה גם לפוסט החשוב הזה שכתבה אם שכולה בינואר 2014: בת אחת שלה נפטרה בגיל 27 לאחר שנפלה מסוס עליו רכבה, ובתה השניה נפצעה אנושות מפגיעת מכונית בעת שרכבה על אופניים בגיל 26: "עשרה דברים שלמדתי לגבי טראומה". 


אני ממליצה לקרוא את שניהם. לנוחיותכם, תרגמתי כמה דגשים מתוכם: 

  1. נוכחות עדיפה על העדרות. אל תניחו שהאבלים "צריכים ספייס". תהיו שם.
    עדיף שיגידו לכם "אני צריך/ה ספייס" אחרי שבאתם / התקשרתם, מאשר שיגידו לכם אחר כך "לא היית שם כשהייתי צריך/ה אותך". 
  2. תביאו מרק (נכתב על ידי אמריקאים נוצרים שלא עוברים שבעה). הבעת אהבה באמצעים לא-מילוליים תורמת לריפוי בדיוק כמו להתנסח ברהיטות. תפתחו עיניים, תראו מה הם צריכים, ותביאו להם את זה.  
  3. אל תשוו, אף פעם. אל תשתמשו באמירות נדושות. אל תנסו למצוא פרשנויות או הסברים לאסון שקרה.
    אל תשוו בין האסון של האבלים לאסון אחר. כל אסון ראוי להתייחסות מכובדת כשלעצמו, ללא השוואה לאסונות אחרים.
    אל תגידו "הכל לטובה" או "את/ה תהיי/ה חזק/ה יותר כשזה ייגמר".
    אל תנסו למצוא צידוקים, פירושים, הסברים, תוכנית גדולה יותר וכו' באסון שקרה. 
  4. תהיו אקטיביים בצורה פאסיבית. יש לנו נטייה, במיוחד בחברה מוכוונת הישגים כמו שלנו, לרצות לפתור בעיות ולתקן שברים - להציע, לתכנן, לתקן, לפרש, להסביר ולפתור. אבל מה שנדרש כאן הוא האמנות שבלהיות נוכח/ת: תאפשרו לאבלים לעבור את התהליך שלהם כפי שהוא. פשוט תשבו איתם דרך רגעים של כאב וחושך. היו פרקטיים, פשוטים, ארציים וישירים.   
כאמור, נכתב על ידי דיוויד ברוקס וקת'רין וודיוויס, ממליצה לקרוא במלואו.  

נתקלתי בטקסט הבא שנשמע לי מאד נכון, מצרפת את המקור ואת התרגום: 





כיוון שאני אחות שכולה ולא אם שכולה אני לא יכולה להעיד מניסיוני האישי על מה שהתפרסם כאן בינואר 2014: "שישה דברים לא להגיד להורים שכולים", ויחד עם זה, על סמך כל מה שכבר נכתב כאן, מה שאנג'לה מילר כתבה - מנסיונה האישי - נשמע לי מאד הגיוני. לנוחיותכם, תרגמתי כמה דגשים - ממליצה לקרוא את הכל

  1. "הזמן מרפא את הכל". אל תגידו: "עם הזמן את/ה תרגישי יותר טוב". "הזמן מרפא הכל". 
  2. "תשחרר/י. תמשיך/י הלאה". אל תגידו: "את/ה תרגיש/י יותר טוב אם תמשיך/י הלאה או תשחרר/י". "את/ה נצמד/ת אליו/ה יותר מדי, בגלל זה את/ה כל כך עצוב/ה". "אם רק תשחרר/י, את/ה תוכל/י להתחיל לחיות שוב". 
  3. "את/ה צריך/ה יותר אמונה". אל תגידו "אם רק היית מאמין/ה יותר, היה כואב לך פחות". "אם האמונה שלך היתה חזקה כמו שלי, לא היית עדיין מתאבל/ת ככה". "אם רק היית שם/ה את מבטחך באלוהים לא היית סובל/ת כל כך". 
  4. "לכל מה שקורה יש סיבה". אל תגידו "Everything happens for a reason". 
  5. "לפחות..." אל תאמרו אף פעם בקול רם להורה שכול משפטים שמתחילים ב"לפחות": "לפחות יש לך עוד ילדים". "לפחות הוא/היא לא סבל/ה". "לפחות את עוד יכולה ללדת שוב". "לפחות היה לך את כל הזמן שהיה לך איתו/ה". "לפחות זה היה מהיר ונטול כאב". כי אין "לפחות" באובדן ילד/ה/ים/ות. (גם הסרטון שבתחתית הפוסט הזה, של ד"ר ברנה בראון, על ההבדל בין סימפטיה ואמפתיה, מדבר על כך). 
  6. "תכיר/ו תודה". אל תגידו: "תכירי תודה על כך שיוכלו להיות לך ילדים נוספים". "תכירי תודה על הילדים שעוד יש לך". "תכירי תודה על כך שהיה לך אותה/ו". 

לנוחיותכם, תרגמתי את המשפט:


נתקלתי במשפט נוסף שעדיף לא לומר להורים שכולים, שפרסמה הת'ר ביוקנן-ספור במאי 2014: 
"בבקשה אל תאמרו לי שבגלל שהילדה שלי מתה, אתם מחבקים את הילדים שלכם חזק יותר". 
לדבריה, נעשה שימוש תכוף בקלישאה הזו, שגורמת להורים שכולים לכאב רב, והיא מבהירה: 
"האם היית אומר לאלמן שאתה מחבק את אשתך חזק יותר בגלל שאשתו מתה? האם היית אומרת לאלמנה שאת מחבקת את בעלך חזק יותר בגלל שבעלה מת? כמובן שלא". 
היא בהחלט מעודדת הורים לחבק את הילדים שלהם חזק יותר - היא רק מבקשת שהם לא יספרו על זה. ממליצה לקרוא את כל הטור שלה בנושא. 

בכתבה "עשרה דברים שאסור לומר לאדם אבל או מדוכא" שהתפרסמה בינואר 2015 ממליצים לא להגיד: 



  1. "Every cloud has a silver lining" , "כל דבר לטובה" , "בכל דבר רע יש גם טוב". 
  2. "God needed another angel in heaven", "אלוהים היה צריך עוד מלאך איתו בשמיים"
  3. "God doesn’t give us more than we can handle" , "אלוהים לא נותן לנו להתמודד עם יותר ממה שאנחנו מסוגלים
  4. "If it’s meant to be, it will be", "מה שצריך לקרות - קורה"
  5. "It is what it is" , "זה מה יש"
  6. "I know how you feel" , "אני יודע/ת איך את/ה מרגיש/ה"
(הורדתי כמה משפטים שמתייחסים יותר לדיכאון בעקבות פרידה מאשר לאבל). 

אני יכולה להוסיף מניסיוני: גם אל תבקרו את האבלים על האבל שלהם, או על דרכי התתמודדות שלהם עם האבל, ואל תוכיחו אותם:  






 צילומי מסך, תכתובת בפייסבוק, 2011
מישהו שהיה חבר קרוב שלי, עד שטל נהרג 

יכול להיות שיש אנשים שרוצים לצאת זמן קצר אחרי שקורה להם אסון, בשביל הסחת הדעת או ההתאווררות (כל מה שמקל על האבל/ה ולוּ במשהו, ולא פוגע בהם או במישהו אחר, לגיטימי). אני לא הייתי אחת מהם. מבחינתי, הוא הציע לי משהו שלא הייתי צריכה (לצאת) ולא הציע לי את מה שכן הייתי צריכה (את הנוכחות שלו, שיבוא ויהיה איתי). כשאני מסתכלת שוב על מה שהוא כתב אז זה נראה לי כל כך הזוי, לצפות שאצא זמן כל כך קצר אחרי שטל נהרג.
זה כמובן בסדר גמור אם הוא מאמין שכך הוא יתמודד אם חס וחלילה יקרה לו אסון - אבל בין כך לבין לנזוף בי על האופן בו אני מתמודדת אחרי שקרה לי אסון, יש מרחק גדול. ההמלצה שלי היא: "חנוך לנער על פי דרכו": תקשיבו לאבלים, תראו מה הם צריכים, ותתנו להם את זה - אל תנסו לכפות עליהם את ה"אני מאמין" שלכם. 


לעומת התגובה שלו, שלא היתה מה שהייתי צריכה באותו זמן, זכורים לי לטובה אנשים, חלקם זרים מוחלטים עד השבעה, שישבו איתי והחזיקו לי את היד במשך שעות ארוכות, ואפשרו לי לבכות, ולדבר - ולשתוק. ולא ברור לי מה היה נוכח יותר באהבה שהרעיפו עלי בנות הדודות שלי: החיבוקים או כוסות התה.

זו גם הזדמנות מצויינת לשתף את הסרטון המצוין של ד"ר ברנה בראון על כוחה של אמפתיה, ועל אמפתיה לעומת סימפטיה: 


לאנשים דתיים ו/או מאמינים יש "סטים" משלהם של משפטי התייחסות לאבלים, שאני מודה שאני באופן אישי לא מתחברת אליהם, ובעיני הם נופלים תחת קטגוריית המשפטים הנדושים והלא-אישיים שנשלפים אוטומטית כשלא יודעים מה לומר, אבל יכול להיות שאנשים מאמינים מרגישים אחרת לגביהם: "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון", "בבנין ירושליים ננוחם", "מן השמיים תנוחמו" ועוד. 

נקודה נוספת שכדאי להעלות כאן היא התגובה של אנשים לבכי. הרבה פעמים כשאנחנו רואים מישהו/י בוכה זה מלחיץ אותנו, מביך אותנו או גורם לנו לאי-נוחות, ומתחילה ריצה מכל הכיוונים להביא טישוז ו/או כוס מים, העיקר לעשות משהו. גם כאן, ההמלצה שלי היא: תבלעו לרגע את חוסר הנוחות שעולה בכם ואת הצורך שלכם לעשות, ופשוט תהיו איתם. תישארו לידו/ה, תחבקו, תשימו יד על הברך או על הכתף, תחזיקו את כף היד. תשעינו את הראש שלהם על הכתף שלך. כמו שקת'רין כתבה, פשוט שבו איתם. 


עדכון ספטמבר 2015: נתקלתי בשיר היפהפה הזה מאת ג'יי הנדל באתר The Silver Pen




תרגמתי אותו לנוחיותכם/ן: 





עדכון אוקטובר 2015: BuzzFeed העלה פוסט בנושא: What You Say To Someone Who’s Grieving Vs. What They Hear - "מה את/ה אומר/ת לאדם אבל לעומת מה שהוא/היא שומע/ת". שווה להציץ באיורים, כמה מהם מדויקים מאד בעיני. 

עדכון אוקטובר 2015: חברתי נוגה מורג שלחה לי לינק לטקסט הבא של טים לורנס, שכשסיימתי אותו פשוט רציתי לעמוד ולמחוא כפיים ולצעוק "בראבו!": Everything Doesn't Happen For A Reason (לא, לא כל דבר קורה כי יש לכך סיבה). טקסט כן, עוצמתי ונוקב שהוא כל כך חזק שאני מרגישה שאעשה לו עוול אם אתרגם חלק ממנו: פשוט תקראו אותו, במלואו.
טים לורנס גם כתב פוסט אורח ב-Upworthy: "שמונה מילים פשוטות לומר כשאדם אהוב מתאבל". אמ;לק: "אני כאן איתך ואני מכיר/ה בכאב שלך" (בעברית אלו שבע מילים, במקור שמונה מילים: "I acknowledge your pain. I'm here with you"). 



עדכון יוני 2016: פוסט מעניין ב-Huffington Post, ספציפית על חוויית האבל של הורים מאמינים שאיבדו ילד, ומה הם צריכים שיגידו להם - ושלא יגידו להם: "Fifteen Things Bereaved Parents Want You to Know". 


עדכון יולי 2016: התייחסות ספציפית למה כדאי להגיד - ולא להגיד - אחרי לידה שקטה, כאן, באתר לידה שקטה, וגם הוספתי למטה עוד תגובות שהתקבלו ספציפית בהקשר הזה, של לידה שקטה. כדאי לגלול. 

עדכון אוקטובר 2016: מיקה אלמוג, נכדתו של שמעון פרס, מתייחסת ל"שלא תדעו עוד צער" בטור שכתבה. היא מצטטת מישהי שהגיעה לניחום אבלים ואמרה: "שתדעו צער בעיתו", ואני חושבת, כמוה, שזה איחול הולם הרבה יותר. 


עדכון פברואר 2024: בת דודתי נועה ספיר שלחה לי את ההודעה הבאה: 


אז כן, אנא, אמרו: "שלא תדעו רק צער". 

אשמח להמשיך ולעדכן את המדריך הזה. מוזמנים לכתוב כאן בתגובות או לשלוח אלי במייל: i.have.a.life.wish@gmail.com את התוספות שלכם, לפרסום אנונימי או בשמכם, כהעדפתכם. 



עדכון 7/2/14: 

  • עמית ברקאי (ששכל את אחותו גילי), מוסיף: "כאשר אדם אבל שואל לעצתך, אם אתה כבר עברת פרידה מצערת או פתאומית, הבא לו את התובנות שלך נטו, מבלי לנסות ולהשליכם על המקרה הפרטי של אותו אדם. פשוט תאר לו/ה מה התהליך שאת/ה עברת, ללא ניסיון לקבוע קטגורית כי זה התהליך המתאים לכולם. כמו כן, השתדל/י לא לומר לאח/אחות שכולים את המשפט: 'תשמור על ההורים', כי לרבים מהם התחושה היא שהם מאבדים לגיטימיות להתאבל בעצמם, גם אם מי שאמר זאת לא התכוון לכך".
  • בת דודתי נועה ספיר מוסיפה: "אל תגידו: 'תהיו חזקים בשביל ההורים / האחים / האישה / הבעל / הילדים'. - אל תהיו חזקים! תהיו אנושיים ותישענו על מי שנמצא לידכם".
  • יואב חג'בי מוסיף: "אל תהיו אתם אלו שמזכירים את המנוח/ה לראשונה בשיחה ביניכם לבין האבל/ה. תנו לאבלים להיות אלו שמעלים את המנוח/ה ביוזמתם, כדי שאם הם רוצים לספר הם יספרו, שההחלטה תהיה אצלם, בלי שאתם תתחקרו אותו/ה ובלי שתציקו לו/ה. תהיו רגישים וקשובים גם למה שלא נאמר. למשל: אם בני המשפחה לא מספרים ביוזמתם את כל הפרטים או הנסיבות על המוות, תניחו לנושא".
  • זה מזכיר לי את מה שאדם ברוך כתב לגבי ניחום אבלים: 
"מה אומרים לאבל? מה חלילה לומר לו? חלילה לומר לו דבר העלול להתפרש כפקפוק במשפטו של הקב"ה, על שכבר אסף את המנוח אליו. מנחמים בבהירות ולא במיני עקיפין, בשפה שבה האבל מדבר, במושגים שלו ולא בדימויים שאינם מוכרים לו. מנחמים בקיצור, בשפה רכה, בשקט, וחלילה לצעוק שם. ומה אומרים לו מלבד עצם הניחום? האבל הוא שקובע את השיחה ואת נושאיה עם המנחם אותו, את אורכה, את החום שלה. הוא ממעט בדברים ורק אוחז בידך? אף אתה תמעט. הוא מדבר על המנוח? אף אתה דבר על המנוח. הנה הוא מדבר פוליטיקה רגילה? אל תתמה עליו ועשה כמוהו. לא באת לחנך אותו. ואת כל זה חכמים למדו מאיוב: "ואין דובר אליו דבר". כלומר, רעיו של איוב חיכו שהוא יפתח איתם בדברים, שהוא יקבע את אופי השיחה ביניהם". 
עדכון 11/2/14: 
  • א', שביקשה להישאר אנונימית, מוסיפה: "'תהיה/י חזק/ה' זה המשפט הכי נורא, מטופש ועגום שיש. הוא מכעיס מאוד אנשים אבלים, שגם ככה חסרי סובלנות למבוכה של אנשים שיוצאת באמצעות משפטים מטופשים. ולמה? כי ממש, אבל ממש לא צריך להיות חזק/ה כשמישהו נפטר. אפשר, צריך ורצוי להיות חלש/ה. אנשים צריכים ללמוד להביע צער, להציע עזרה, להביא אוכל, לשים יד, להקשיב ולעטוף - ורק אם זה מתאים ומתקבל בברכה. ולתת אוויר כשזה מה שמתבקש. חיפשתי על זה בעבר חומר הרבה פעמים, והיחיד שמצאתי שבא דווקא מכיוון די "יהודי", היה הקולע ביותר". 
עדכון 16/2/14: 
  • אחותי (הביולוגית), ענבל לוטם, מוסיפה (- טל הבכור, אני הקטנה, ענבל האמצעית):
    • "עדית לוי אמרה לי פעם שכשבאים לשבעה לא צריך לעשות או להגיד כלום. צריך לבוא, לשבת, להיאנח, ופשוט להיות יחד. וככה אני משתדלת לעשות כשאני מבקרת אחרים בשבעה. אם אני קרובה לאבלים אני מביאה לפעמים אוכל מעשה-ידי. זו בשבילי צורה של הבעת אהבה. אבל ברור שזה אינדיבידואלי.
    • אל תאריכו בסיפורים על עצמכם, על אבלכם האישי או על מה שקורה איתכם בימים אלה. ולא זה הזמן לחדש קשרים שניתקו עם השנים, למרות שבדרך כלל נעים להפגש שוב. הם לא באמת שם. הם לא באמת שם כדי להקשיב לכם. הם שרויים עמוק בבור-היגון שלהם, שצבוע בצבעים הכהים הפרטיים שלהם, והם לא פנויים בדרך כלל להקשבה. אם הם שואלים לשלומכם, בין אם זה מתוך נימוס ובין אם זו התעניינות אמיתית - השתדלו לענות תשובות קצרות שלא דורשות מהם הקשבה וריכוז לאורך זמן. כי הם צריכים להתפנות לאנשים אחרים שהגיעו לנחם, או כי הם פשוט לא פנויים רגשית לשומדבר אחר. הם לא שם.
    • אסור לשפוט צורות אבל שונות. יש שיחושו רצון להיצמד לחיים, לבלות ולצחוק, לעשות ילדים, להוכיח שהחיים נמשכים; יש שירצו לארגן ולסדר ולמיין חפצים ולהיות אחראים על הכל, ויש שירצו לא לצאת מהמיטה, להשתבלל, להתנתק, ללכת לאיבוד, לא לחייך לאף אחד ולא לראות אף אחד (זה לא אומר שהם באמת לא רואים), לא להיות אחראים על שומדבר ועל אף אחד, גם לא על עצמם, ולצלול לתהומות ולהיעלם רגשית או פיזית. הכל לגיטימי, לא ניתן לדעת מה באמת עובר אדם בתוכו, והשאלה הלגיטימית היחידה במצבים כאלה היא (לדעתי) "איך אני יכול/ה לעזור?", וצריך להיות מוכנים לכל תשובה, כולל "תשאירו אותי לבד" או "אין מה לעזור". לפעמים עצם השאלה הזו פירושה "אני כאן לידך, מוכן/ה לסייע בכל מה שתצטרך/י, ואת/ה לא לבד", וזה מספיק וכולל בתוכו את כל מה שחשוב להציע".
עדכון 26/2/14: 
  • גילי מייזלר (ששכל את אחיו גיורא), מוסיף: "אני כבר לא נבוך או חסר מילים כשאני נמצא במצבים האלה, בעיקר כשאני מכיר את האבלים או שהכרתי את הנפטר. זה כנראה הרבה עניין של ניסיון... אבל עם זרים, ובכלל, אני מציע את התגובה הקצרה, הפשוטה והעניינית ביותר: 'תנחומיי'. באמת - מה טוב ופשוט יותר מלומר 'תנחומיי'? לגבי מה שכדאי להימנע מלומר, אני חושב שמה שפירטת מעולה".
עדכון 29/3/14: 


  • מ', שביקשה להישאר אנונימית, מוסיפה: "לדעתי זו רשימת MUST בכל בית. גם אני למדתי מהרשימה הזו. כמי שאיבדה את אביה לפני כמה חודשים מאוד מסכימה. היו משפטים שקראתי וממש צבטו לי בלב. הדבר שהכי היה לי קשה לשמוע: "אבא שלך לא היה רוצה שתתנהגי ככה" !! - על הדרך ראיתי לראשונה את הפרצוף האמיתי של זו ששיגרה לעברי משפט זה, אך זה כבר סיפור אחר. או אולי זה חלק מהסיפור. משהו מתגלה באדם, בטיב הקשר. אולי. אצלי לפחות זו הייתה מין מסננת שניפתה קשרים. מסכימה איתך לגמרי שאנשים צריכים להיות סופר רגישים, להבין מה הם בעצם אומרים ולא רק לזרוק משפטים אוטומטיים, ובעיקר להיות עם שם בשבילו/ה. זה חייב להשתנות והמודעות לכך מאוד מאוד חשובה, ויש משפטים נוראיים שנחרטים בלב, ואף גורמים לריחוק וניתוק (מובן ומתבקש ואולי מבורך בעיני)".
עדכון 31/7/16: 

  • טל, שפרסמה את הפוסט הזה בפייסבוק לגבי הלידה השקטה שעברה, מוסרת את הטיפים הבאים (שמובאים כאן באישורה):
    "
    שאלות חטטניות נשאלו רבות והם הלכו יד ביד עם חוסר טאקט או סתם חוסר רגישות, כגון: 'לפחות לא הכרת אותו'; 'יהיו לכם עוד ילדים'; 'לא נורא, זה מאחוריך, עכשיו תביאו חדש'; 'מזל שגיליתם עכשיו, טוב שלא ילדתם אותו'; 'למה את בעצם צריכה חופשת לידה אם אין לך תינוק לטפל בו?' ועוד רבים. ברור לי כמובן שהכל מגיע ממקום הכי אכפתי. הרצון הזה לומר משהו מנחם".
  • מיכל פלטי, ששכלה את אביה, הגיבה לפוסט של טל בדברים הבאים (שמובאים כאן באישורה): "לגבי מה להגיד, כמו בכל אובדן - להתחיל בחיבוק, ולשאול: 'מה את צריכה ממני? מה יעזור לך שאני אגיד? תעדיפי שנשתוק ביחד?'. כל המשפטים שפירטת מזעזעים. כמו שזה לא מנחם כשילד בן 13 נפטר ש'יש לו עוד אחים', ולא מנחם לקבור אבא כי 'זה תהליך טבעי'". 
עדכון 23/2/17: 

  • איה בן-עזרי כתבה בפייסבוק פוסט שמדבר בדיוק על זה. אני מביאה כאן רק את ההתחלה שלו וממליצה לקרוא אותו במלואו (הוא קצר). היא שכלה את בנה ואת חמה תוך חודש וחצי.  
״שלא תדעו עוד צער״: המשפט הזה זה המשפט הנפוץ ביותר בין המנחמים. אנשים לא יודעים מה לומר כי באמת אין מה לומר כשמישהו יקר לך נפטר. בטח ובטח כשמת לך הילד. ובטח ובטח שחודש וחצי אחריו נפטר גם סבא שלו. ״שלא תדעו עוד צער״ ... את המשפט הזה צריך להוציא מרשימת המשפטים".
עדכון 28/4/18: 


  • הילה גרין, שהיא גם אלמנתו של אלן וגם אחותה השכולה של אורית, כתבה בתגובה את הדברים הבאים (שמובאים כאן ברשותה): 
    "דבר שלמדתי מאישה טובת שכל, כשהייתי הרכזת האדמינסטרטיבית של "קהילת מבקשי דרך" בירושלים, והיא - החזנית איריס וינר (כדי "להביא דבר בשם אומרו", כמובן) - היתה מנהלת הקהילה, הוא:
    הצער הוא חלק מחיי בשר ודם. כל עוד אדם בחיים אז יש שמחה: חתונות ולידות והצלחות; ויש עצב: מחלה ומות-אהובים. לאחל לאדם ש"לא ידע עוד צער" שווה-ערך לאיחול כי יסתיימו חיי האדם' וממנה למדתי לומר למאבדים/ות אדם יקר: 'מי ייתן ותוכל/י למצוא ניחומים בזכרונות טובים של רגעים משמחים שחלקת עם הנפטר/ת'.
    ואם כבר הבאתי דבר ש"אימצתי" ועשיתי ל"חלק מהרפטואר" שלי, אוסיף כי מעולם לא הצעתי/המלצתי לאף אבל/ה (או כואב/ת מכל טעם אחר) "להיות חזק/ה". למה להיות חזק (חזקה) כאשר בריאותך-שלך, נניח, מאויימת, או איבדת מקור פרנסה, או מישהו יקר (מישהי יקרה) לך נפטר/ה??? רק משום שלסובביך קשה בצערך? ממש לא חובה להיות חזק".

  • יעל סדגורסקי, שהיתה בת 12 כשחוותה אבל, כתבה בתגובה את הדברים הבאים, שמובאים כאן באישורה:

    "המשפט 'שלא תדעי עוד צער וכאב לעולם' התאים לי והקל עלי. זה הרגיש לי כמו ייחול שהייתי מאחלת לעצמי, וייחלתי לא מעט בפנייה לשמיים, בתפילה.
    המשפט ה"נורא" הזה, לי עזר.
    אין שום דבר שיכול לנחם על אובדן של אדם קרוב, שום דבר שיקל, אבל לפחות יש תקווה שזה לא יקרה יותר. ובתור ילדה דאז, אני רציתי לפחות את התקווה הזאת, וחשבתי בתום שאם הרבה יאמרו לי את זה וגם אני אבקש חזק את זה, שזה יתממש ולא יקרה יותר. שזה כמובן נאיבי ולא ריאלי, אבל לפחות הקל עלי בזמנו. רציתי ספייס ושיעזבו אותי כולם בשקט ולא לראות אף אחד, לא רציתי שום מרק ושום אוכל, פשוט לא אכלתי כמה ימים טובים, תמיד נעלם לי התיאבון בדכאון. אני זוכרת שניסו להתעקש איתי בכוח ולהציע אינספור פעמים מרק ואוכל ואנשים שיהיו איתי ולא רציתי: רציתי שיכבדו את הבחירה שלי לאותו זמן, אם אין תיאבון נפשית אז לא. כל אדם מתאבל בדרכו וזקוק לדברים אחרים".
    ...
    "הייתי בת 12, לא ילדה קטנה אבל גם לא מבוגרת. ילדים חווים אחרת ממבוגרים, וכנראה גם מתייחסים יותר נאיבית למשפט שמבוגר יחשוב עליו יותר. אני גם היום מתייחסת נאיבית למשפט "שלא תדעו עוד צער", לא ידעתי שאפשר לפרש אותו אחרת.
    אני מעדיפה להתייחס באופן נאיבי לכל מה שרק אפשר, כל עוד אפשר, כי התייחסות עמוקה ורצינית יותר חושפת עולם אכזר וקודר יותר. זה קצת כמו לעבוד על עצמך.
    מה שכן לדעתי יפגע בכל אדם אבל, זה אמירות מזלזלות גם אם לא בכוונה, אמירות שמנסות לתאר בהקטנה את האובדן, אמירות שמציגות את האדם שאיבדנו כלא "מספיק קרוב", כל אמירה שמנסה להקטין ולהציג את זה כ"לא נורא", או מי שמתיימר להכיר אותנו ואת מידת הקירבה שלנו לאדם שאיבדנו, מי שחושב שאם ישכנע אותנו שזה לא מספיק קרוב/נורא אז אולי יכאב לנו פחות: זה לא".

  • עמרי עזר, ששכל את אביו, ביקש שאוסיף:

    "נחמות לא באות מהשמיים, אלא מאנשים אמפתיים"

  • גלבוע דקר כתב בתגובה לפוסט:

    "חושב על הפוסט הזה תמיד כשאני במעמד הזה. תמיד. את מזכירה לי לא לפלוט את המילים שמנחמות רק את הדובר או לפחות נותנות לו תחושת ביטחון מזויפת. העניין הוא שאנחנו אומרים דברים באוטומט כי הם פוטרים אותנו מהמבוכה שבמעמד, ואין מה להגיד, זה מביך לעמוד מול מישהו ברגעים כאלה, וזה גורם ללשון להידבק לחיך ואז שולפים ממגירת הקלישאות משפטים ששמענו מאז שהיינו תינוקות ופה זה נגמר. אבל כשחושבים לעומק על משמעות המשפטים האלה מבינים שאין מאחוריהם הרבה"

  • יעל דקל כתבה בתגובה לגלבוע ולפוסט:

    "התאפקתי מלהעיר לאנשים על המשפט הזה: "שלא תדעו עוד צער". מניסיוני, זה לא נתן לי שום תחושת בטחון כל שהיא.
    כאשר חושבים על המשפט הזה לעומק ומבינים מה הוא באמת אומר, זה רק מערער את הביטחון.
    הוא מגיע יחד עם המשפט החביב השני של: "תנוחמו מהשמים"... ומה עם אני לא מאמינה? הניחום והאבל הולכים טוב ביחד כשפשוט נותנים להם להיות. לא צריך ססמאות. רק להיות אמיתי. זה כואב יותר כשלא רואים אותי באמת".