יש בעולם חור בצורת טל

מה שאמרתי - והשמעתי - באזכרה של טל ב-28/2/14, במלאת שלוש שנים למותו. 

יש בעולם חור בצורת טל. 

הגודל של החור משתנה: לפעמים הוא גדול יותר, וכשאני מרימה מבט,
החור הזה מכסה את השמיים, ואני רואה את העולם דרכו. 

לפעמים החור קטן יותר, ואני מוציאה אותו איתי לטיול. 

לפעמים הקצוות שלו חדים וברורים, 

ולפעמים קווי המתאר שלו מטושטשים ורכים. 

המיקום של החור משתנה: לפעמים הוא נמצא בתוכי, 

 ולפעמים החור נמצא מחוצה לי.

לפעמים החור הזה נמצא ביני ובין מה שאני מסתכלת עליו. 

לפעמים הוא משנה את מה שאני מסתכלת עליו.  

לפעמים אני מפחדת שאפול דרכו, ולפעמים אני מפחדת שמישהו אחר מהמשפחה או מהחברים שלו יפול דרכו. 

לפעמים אני רואה איך החור הזה משפיע על החיים שלי, איך הוא משפיע על חיים של אנשים אחרים, כי נוצר חור שצריך למלא: אם טל לא כותב כתבות מסוימות, מישהו אחר כותב אותן. אם טל לא טס לחו"ל להַשָּׁקות, מישהו אחר טס אליהן. אם טל לא מנסה לחנך רוכבים, מישהו אחר משתדל לחנך אותם. אם טל לא נלחם, מישהו אחר יוצא לקרב. הרי אומרים ש"ביקום אין ואקום".  

כשהייתי ילדה, ענבל שאלה אם אני יודעת איך מכינים בייגלה. כשעניתי שלא, היא אמרה:
"לוקחים חור עגול ושמים מסביבו בצק". 

אז יש את החור הזה, את החור בצורת טל - ומה שמים סביבו?

איך מתנהלים סביב חור? 

מאירה חזן, המטפלת המופלאה שלי, אומרת ש"המוח לא מכיר שלילה".

So how do I wrap my mind around this,
אם התודעה שלי לא מסוגלת להכיר בכך שטל לא פה? שכולנו מקיפים אַיִן? 

לפעמים כשאני מסתכלת על החור הזה אני רואה אנשים מנסים למלא אותו: את החור בתוך עצמם או בתוך אחרים. אני רואה את עצמי מנסה למלא אותו, בתוך אחרים או בתוכי: שופכת לתוכו דמעות, וחיבוקים, ושוקולד ועוגות, ולא לאכול, ולא לדבר, ולדבר, ולהתחבר, ולהתנתק, ועשייה, וכתיבה, ומנוחה. והחור הרי איננו מתמלא. 

אולי ענבל צודקת, אולי המפתח זה לא המילוי של החור, אלא מה לשים סביבו. ואני עוד מחפשת. אז בינתיים אני שמה סביבו דמעות, וחיבוקים, והחזקות ידיים, וסיפורים, ומחפשת במה ואיך לעטוף את החור הזה, כשהוא מוציא אותי לטיול. 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב בהשראת מה שכתבה בפייסבוק חברתי ל' לפני כשנה ונשאר איתי מאז:

התמונות צולמו על ידי: 

קולין ריצ'י 

נתי מורל 

הונדה

תודה ענקית לנמרוד בנצור, שמיד ראה בעיני רוחו את מה שראיתי בעיני רוחי, ויצר את האימג'ים האלו בדיוק וברגישות. לא יודעת על מה ולמה (חוץ מזה שהמזל שלי זה אנשים), אבל זכיתי שהוא יהיה המעצב הגרפי שלי בשנה וחצי האחרונות. 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

אחר כך השמעתי את "The Whole of the Moon", כי כשחשבתי על Hole השיר הזה עלה לי, אפילו שהוא Whole ולא Hole. ואז שמתי לב שיש בו Comet (כוכב שביט) ויש בו "wind at your heels" שמתחבר לי עם רכיבה ויש בו "wind in your sails" שמתחבר לי עם שַׁיִט,  ואיכשהו הכל נפל למקום פתאום.  

וכאן אפשר לקרוא את מה שאמרתי - והשמעתי - ביום השנה שלו לפני שנה. 

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-1/3/2013, במלאת שנתיים למותו

"אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג, אחי נהרג" – אני אומרת את צירוף המילים הזה שוב ושוב ושוב, ובכל פעם מקווה שאולי הפעם אני באמת אבין, אני באמת אקלוט, אני באמת אפנים – כי זה עדיין בלתי נתפס. 

אבל אני גם מקווה שאמשיך לא להבין, לא לקלוט ולא להפנים, כי אני עדיין מחכה שתיכנס בדלת בבית של ההורים כשכולנו שם, ואני מפחדת לאבד את ההרגשה הזו.



שמעתי את טל פסטרנק מספרת על שני אחיה, איתי ואבירם, שנהרגו בהתרסקות מטוס קל ב 2008, ומצאתי את עצמי חושבת מחשבות מוזרות כמו "איזה מזל (עד כמה שאפשר להגיד מזל בהקשר הזה, כמובן) שנהרגת עם אופנוע, ולא עם מכונית או מטוס".



הספר האחרון בסדרה The wheel of Time יצא – זוכר שסיפרתי לך ב 2007 שרוברט ג'ורדן נפטר, ושנינו דאגנו מה יהיה עם הסדרה? אז החדשות הטובות הן שסופר אחר סיים אותה, והוא עשה עבודה טובה, אתמול סיימתי לקרוא אותה. והחדשות הרעות הן - הספר האחרון יצא – קראת כמעט את כל הסדרה – מה, לא תקרא אותה עד הסוף?



כשנולדתי, היית בן 18. כשלמדתי לקרוא, היית בן 24 בערך? חיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שתבוא הביתה, כדי להדגים בפניך שאני כבר יודעת לקרוא. כשבאת, הקראתי לך בהתרגשות רבה את "בייגלה" של מרגרט ריי. כשהצלחתי לקרוא את כל הסיפור והייתי גאה בעצמי, אמרת לי "יופי, אבל עכשיו תנסי בלי האצבע מלמטה". נורא כעסתי עליך על זה. אבל עכשיו, עם כל הסיפורי פרפקציוניזם ששמעתי עליך מאז, אני מבינה שעוד יצאתי בזול :) . 

שמעתי את פסקל ברקוביץ', הספורטאית האולימפית, מרצה, והיא תיארה איך כששכבה בשלג על מסילת הרכבת לאחר שקרון קטע את שתי רגליה, בשלב מסוים היא חוותה אור גדול שהתקרב אליה ועטף אותה, וקרא לה בקול שאי אפשר היה לעמוד בפניו "פסקל, בואי!" והיא התפתתה ועלתה למעלה, ומצאה את עצמה בעולם      מ ו ש ל ם .
אני מקווה שהשנה אמצא בתוכי את הכוח לסלוח לך על כך שהתפתית לקול הזה, כי פסקל אמרה שאי אפשר שלא. ואני מקווה שאמצא את היכולת להאמין שאתה נמצא בעולם המושלם ההוא, ושאנחנו נמצא את הכוח להמשיך לחיות בעולם הכל כך לא מושלם הזה.

פסקל אמרה שאחרי שהפסיקה לפחד מהמוות, היא התחילה לפחד מהחיים. ואני מבינה אותה. לחיות הפך למפחיד מאז מותך.

חשבתי שאחרי שמצליחים לשרוד את השנה הראשונה נהיה יותר קל, אבל במובנים מסויימים השנה השנייה היתה יותר קשה.

עם מותך נפער בור, בתוכי וסביבי, ואת השנה הראשונה העברתי בלנסות לטפס החוצה ממנו. דווקא מתוך זה ש"טבעתי" השנה, יצא שביקשתי וקיבלתי עזרה, ולמדתי שהבור הזה אף פעם לא יתמלא, אבל אולי אפשר ללמוד לחיות לצידו, ולא בתוכו.
ובשנה הבאה אני מקווה שאמצא את הדרך לחיות ליד העצב, ולא בתוכו.

בספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן", אומר האיש ההולך לבנו: "אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, או לפחות את חלקו, את מה שניתן, שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. כך אוכל גם לזכור אותך יותר, אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכווית הזיכרון"

ואני מאחלת בעקבותיו לעצמי, ולשאר אוהביך, כמו שדנה אמיר אמרה, שנלמד להפריד את הזיכרון מהכאב: לזכור בלי למות, לשכוח בלי להמית.

בהרצאה ששמעתי על bushfires באוסטרליה, פתאום הבנתי, שזה מה קרה: המוות שלך חולל bushfire אנושית. זו לא היתה שריפת קוצים, שריפת שדה או שריפת חורש. זו היתה שריפת יער עצומה, שהשאירה אחריה המוני אנשים חרוכים. למדתי בהרצאה הזו מושג שהיה חדש עבורי - Epicormic Growth. מסתבר שלעצים מסוימים, ובמיוחד לאקליפטוסים, יש את היכולת ללבלב ולהוציא ענף חדש וירוק מתוך גזע חרוך. אז אני רוצה לאחל לכולנו, לכל מי שמצא את עצמו שרוף, חרוך, מפויח או כווי כתוצאה ממותך, שיוציא ענף ירוק וחדש מתוכו, וזה לא מובן מאליו בכלל. 

אני אוהבת אותך, ודרך האהבה שלך אליהם ושלהם אליך, אוהבת את האנשים שאספת לתוך חייך וחיינו, בחייך ובמותך.

Elkie Brooks - Sunshine After The Rain

Since you went away

(Since you went away)

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine?

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Every night I pray 

(Every night I pray) 

Tomorrow brings a sunny day 

And happy things

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain 

I want to see bluebirds flying over the mountains again 

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end? 

Since you went away 

(Since you went away) 

My hearts not free 

It keeps on raining down on me 

Will there be a day when the sun will shine? 

I want to see the sunshine after the rain

I wanna see bluebirds flying over the mountains again

Oh, where is the silver lining shining at the rainbow's end?

וכאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה הראשון, לפני שנה.
כאן אפשר לקרוא את מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה שלו שנה מאוחר יותר, כשמלאו שלוש שנים למותו. 

ההיפך מריצת משוכות

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2012

ההיפך מריצת משוכות

יש לי תחושה של שידור חוזר: אני שוב ישנה על מזרון יחיד על הרצפה בחדר העבודה של אמא, שוב יש אוהל על הדשא בחוץ, שוב אסיה וצביקה יהיו הראשונים שייכנסו בדלת בבוקר, שוב עדי ונועה יחבקו אותי ויכינו לי תה, שוב הדר תיכנס בדלת עם עוגות כשנטלי כבר מתרוצצת במטבח, שוב אני אתחבק ואחזיק ידיים עם האנשים שעולים אליך לרגל ואשמע מהם שהם מופתעים מהעוצמה של עד כמה אתה חסר להם. אבל אני מוצאת את עצמי מצפה שהכל יחזור על עצמו: שהיום יתחיל שבוע, ולא סופשבוע. שאעמוד כאן בחוץ ואראה את שיירת האופנועים מגיעה, שאפגוש את נתי בפעם הראשונה, שזאבי ייכנס בדלת וכולנו ניפול על צווארו ונמרר בבכי. אני לא באמת קולטת שעברה שנה, ולא באמת קולטת שצפויות לנו עוד הרבה שנים כאלו, של להיפגש כאן ב 2 למרץ. אני אומרת את זה וכותבת את זה, אבל לא ממש קולטת את זה: "יום השנה לטל". כי זה אומר שחלפה שנה מאז שנהרגת, וזה בלתי נתפס. 
והכי אני מצפה שאתה תיכנס בדלת פתאום, שתגיד שרק עצרת אצל ההורים לאכול משהו על הדרך, באיזו נסיעת מבחן, ככה סתם, בלי לתאם מראש, שפשוט תיכנס בדלת. כי שנה זה מספיק, טוב? – הבנו עד כמה אתה חסר – אתה כבר יכול לחזור.   


השנה הזו היתה ההיפך מריצת משוכות.

כי בריצת משוכות מדלגים מעל מכשולים, נעים קדימה ולמעלה. ואני נעתי בכיוון ההפוך: נפלתי נפילה חופשית לתוך תהומות, וטיפסתי חזרה לישורת, עד לצניחה הבאה. חלק מהתהומות היו כל כך עמוקים, או שהקירות של הבורות היו כל כך חלקים, שלא ידעתי אם אצליח לטפס בחזרה. גיליתי שאם אני מתמקדת במה שאין ובמה שכבר לא יהיה, זה גומר אותי. אז אני נאחזת בציפורניים במה שכן יש, ומחפשת על מה – ובעיקר על מי - להודות, ומתעקשת להתמקד באור, פשוט כי אני מפחדת שאחרת החושך יבלע אותי. 


אני לא יודעת איך להכיל את כל הצער שלי, את כל תחושת הפספוס וההחמצה והכאב, ואני בטח לא יודעת איך להכיל את הצער של כל האנשים מסביבי, כי הם רבים כל כך, והכאב שלהם עמוק כל כך. 


לא השארת צוואה, ואני מניחה שאם היו שואלים אותך בעודך בחייך מה יש לך להוריש היית מושך בכתפיך, אולי קצת נבוך, או מתוסכל, או עצבני. אני מצטטת מ"שיבת המלך" של טולקין: "לא כילי אתה, אאומר, כי נתת לגונדור את הנאה בשכיות החמדה שיש לך בממלכתך!"ואאווין נשאה עיניה אל ארגורן ואמרה "אחל לי אושר עתה, שליטי ומרפאי!" והוא השיב "מיום שראיתיך איחלתי לך אושר, יקירתי, ורפא ללבבי עתה שראיתיך בשימחתך". כי מסתבר אחי, שאולי לא היו לך נכסים חומריים להורשה, אבל השארת אחריך אוצר עצום - בנוסף כמובן לכל מה שכתבת: שלל רב של אנשים. אני תוהה לפעמים מה אתה חושב על כל החיבורים שנוצרו מאז שנהרגת. הרי לא יכולת לנחש ולכתוב מראש בצוואה "לך, ורד, אני מוריש את האנשים האלו והאלו, תרשמי שמות" – אבל זה בדיוק מה שעשית. 
רק מאז שאתה לא פה אני מודעת לעד כמה, מאז שאני ילדה קטנה ועד היום, רציתי שתהיה גאה בי. רציתי שתראה בי בן אדם בזכות עצמי, שתעריך אותי בזכות ולא בחסד – לא האהבה האוטומטית שבאה מתוקף היותי אחותך הקטנה, אלא שתראה בי אדם שלם, שתראה אותי באמת, שתאהב אותי בגלל מי שאני. 
אני מקווה שזה עוזר לך לדאוג לנו פחות, הידיעה שאנחנו עטופים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, ושמוכנים לתעל כלפינו חלק מהאהבה שלהם אליך. גם איתם, כמובן שבהתחלה הם אהבו אותי רק באופן האוטומטי הנובע מהיותי אחותך, אבל חלקם כבר אוהבים אותי בזכות עצמי, וזה כל כך משמעותי עבורי. אני מחפשת את האישור שלך דרכם. כשליאור היה בארץ הוא סיפר לי שאחרי שפגשת את האקס-אקס-אקס-אקס שלי, אלקסיס, אמרת לו: "כמה זה מוזר, אני אוהב את החבר של אחותי הקטנה! הוא מוצא חן בעיני! היה לי מעניין לדבר איתו!". סליחה אם טעיתי בציטוט. אז עכשיו אני חווה את זה הפוך: זה כל כך מוזר, שיש חברים שלך שהם כיום חברים שלי. זה על גבול הלא טבעי, שזאבי שלך הוא עכשיו גם זאבי שלי. ושנתי שלך היא עכשיו גם נתי שלי. 


גיליתי השנה עד כמה אתה דומה לאמא, שניכם אנשים של מפעלי חיים. ולימדת אותי הרבה דברים השנה. אחד מהם הוא ש Tomorrow may be too late. שינית לי את הקצב, את סדר העדיפויות, שלחת אותי למסעות, פנימיים וחיצוניים. המוות שלך העביר אותי דרך קשת שלמה של רגשות ותחושות וחוויות שלא הכרתי. 
קנאה, למשל. אני לא רגילה לקנא. אבל עולים בי גלי קנאה מול האנשים שיש להם חוויות עם האחים שלהם - שלי אין עם האח שלי, מול כל האנשים שיש להם חוויות איתך - שלי אין. 
או אלימות. אני הרי אדם כל כך לא אלים, ואני מופתעת בכל פעם מחדש מגלי הזעם והאלימות שעולים בי כשאני רואה את האיש שהרג אותך. אבל אני אפילו לא צועקת עליו, כי אני לא רוצה לתת לו את ההקלה בלהרגיש כאילו ש - ולו לרגע -  הוא קורבן. There is a killer on the road. 


אני חושבת שאולי אתה דאגת למזג האוויר הסוער הזה הפעם, כי זה מה שרצית לשמוע כאן היום – Riders on the storm .

מה שהקראתי בלוויה, ומה שהקראתי בשלושים.  

וכאן מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה ב-2013, במלואת שנתיים למותו.