יום שבת, 2 באפריל 2011

מה שהקראתי בלוויה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2011

אחי,
 שלושים ושבע השנים בהן אני חיה הן זמן קצר מדי לחיות במחיצתך, במיוחד בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה מהן "התבזבזו" על היותי תינוקת, פעוטה, ילדה וכו'.
כשאני מסתכלת סביבי על מאות ואלפי האנשים שהיית חלק מהחיים שלהם והם משלך, אני מוצאת את עצמי מקנאת, שיש לכם כל כך הרבה חוויות משותפות יחד, שביליתם כל כך הרבה זמן יחד.
ביום המשפחה השנה כשהרמתי כוסית עם כמה מחברי הקרובים, אמרתי להם שהחברים שלי הם המשפחה שלי: לא במקום המשפחה הביולוגית שלי – אבל בהחלט בנוסף אליה. אני מודה לך, אחי, על שהשארת אחריך כל כך הרבה אנשים שהם לגמרי האחים והאחיות שלך גם אם לא היה ביניכם קשר ביולוגי, וששלשום הפכו להיות גם חלק מהמשפחה שלי.
אחת המתנות שהכנתי לך כשהייתי קטנה היתה חולצה ועליה מודפסות המילים
GOD RIDES A BIMOTA. 
אז עכשיו יש לאלוהים חבר לרכיבות.
אוהבת אותך.




מה שהקראתי בשלושים, ומה שהקראתי ביום השנה

תגובה 1:

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)