יום חמישי, 16 במרץ 2023

אזכרה משותפת טל ואבא, מרץ 2023

הלב קצת נחמץ מאזכרה משותפת, כי הרי גם טל וגם אבא היו אנשים שלמים, כל אחד כשלעצמו, שמגיעים להם אזכור ונוכחות בזכות עצמם, בנפרד. 

אבל ענבל ואני מותשות מאזכרות, ולערוך שתיים נפרדות באותו החודש זה לא קל, מה גם שכמה כבר אפשר לטרטר את המשפחה שהיתה רוצה להגיע לשניהם? אז אזכרה משותפת it is (התאריך של טל הוא 2/3, התאריך של אבא הוא 18/3, האזכרה המשותפת היתה באמצע ביניהם: 10/3). 

רציתי לדבר גם על טל, אבל אין לי את הכוחות לגם וגם, מסתבר, אז הפעם, מדברת רק על אבא:

 

ביום שני השבוע הייתי בשתי לוויות. 

בלוויה הראשונה פגשתי כמה מהנוכחים כאן: היי. בסופה, דיברתי עם חבר שאמר לי שאמא שלו נפטרה לפני כ-40 שנה והוא היה מאז בקבר שלה בערך פעמיים. הוא מרגיש שהיא כל הזמן איתו ולא חש צורך להיות פיזית במקום קבורתה. אמרתי לו שאני כן רוצה אזכרות לא רק כי כאן הם קבורים אלא כי זו ההזדמנות לדבר עליהם ולשמוע עליהם. 

אחרי הלוויה השניה, בקיבוץ רבדים, התכנסנו בבית בן משפחה שגר בקיבוץ. רציתי תה אז נכנסתי למטבח להכין לי, ואשתו התנצלה שטרם הוציאה תיונים וכפיות, שהם לא די ערוכים. אמרתי לה שזה נהדר, כי זה אומר שאין להם ניסיון רב באזכרות ובשבעות. אחרי כשעה היא נזכרה שהם עוד לא הוציאו את הפירות, ואני חייכתי ואמרתי: "איזה יופי".  

כי אנחנו, לצערנו, מתורגלות היטב. 


  • אני מרגישה שענבל ואני עולם הולך ונעלם. היתה למשפחה "שריקה משפחתית", כזו שכשנמצאים מחוץ לבית ושומעים אותה, יודעים שמחפשים אחד את השניה. אבל גם ענבל וגם אני לא יודעות לשרוק, וכל אחת מאיתנו זוכרת את נעימת השריקה קצת אחרת. 

  • היה חשוב מאד לאבא שלכל דבר יהיה מקום - ושכל דבר יהיה במקום שלו. אחד הדברים שהוציאו אותו מדעתו היה אם, למשל, הייתי לוקחת את המספריים מהמגירה במשרד שלו - ולא מחזירה אותם לפני הפעם הבאה שהוא היה צריך אותם: "אני רוצה להושיט את היד ושזה יהיה שם!" 

  • אבא מאד אהב את הסרט "שירלי ולנטיין", ואהב במיוחד את הסרט "קפה בגדד". הוא היה אומר בכל הזדמנות: "הנה ההוכחה שלא חייבים אקשן, מתח, אלימות, סקס ותקציבי עתק כדי ליצור סרט נ-ה-ד-ר"

  • אבא אהב לאכול חריף. העלבון הגדול ביותר שהוא יכול היה לומר על אוכל כלשהו שאכזב אותו, היה: "זה חריף זה? אפשר לאכול את זה עם כפית!"  

  • עם כל זה שאבא היה איש העולם הגדול, שאכל במסעדות מרובות כוכבי מישלן בשלל מקומות, אחד הדברים האהובים עליו היה לאכול סתם, פשוט, מלון.

  • כשאבא גר בלונדון והיה סטודנט שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, רק פעם ב-___, כשהרגיש שהוא יכול או צריך להתפנק במשהו, הוא היה מרשה לעצמו להזמין: כריך BLT. מאז תמיד הסתכל עליהם בחיבה כשראה אותם בתפריטים, ואני, למרות הצמחונות, עושה את זה גם.

  • אבא היה מאד אירופאי בתפיסתו. למשל, הוא לא הסכים שיאכלו גרעינים שחורים בבית כי "זה לבנטיני". אמא הצליחה לשכנע אותו שלאכול גרעינים לבנים זה בסדר. 

  • כשאבא הראה לי לראשונה את זה (ושאל אותי מה זה לדעתי, התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היתה: "גיליוטינה לגמדים". זה, אגב, קוטם קצוות סיגרים לפני שמתחילים לעשן אותם. 


  • ב-87' אבא חזר הביתה איזה יום ואמר ששמע ברדיו שיר שמצא חן בעיניו. ענבל מיד זיהתה במה מדובר וקנתה לו במתנה את הקלטת של סוזאן וגה שעליה Tom’s Diner, שיהיה לו לשמוע באוטו. מאז ולתמיד אבא אהב לשמוע אותה, ובתחילת שנות ה-90', כשאבא ואני היינו ביחד בלונדון, הלכנו להופעה חיה שלה ביחד.
    לימים, אבא ישב בבית קפה או בר בשדה תעופה כלשהו והסתכל על אישה צעירה שנראתה לו מוכרת. הוא לא הצליח להבין מאיפה הוא מכיר אותה וניסה למקם אותה על פי קבוצת גיל: אולי בת של איזה חבר? בעודו מתלבט, נשמע במערכת ההכרזה: "מיס סוזאן וגה, מיס סוזאן וגה, the plane is waiting for you", והצעירה זינקה ממקומה ורצה. 

  • אבא מאד אהב את יוני רכטר ואת אחינועם ניני, ותמיד היו לו באוטו בהתחלה קלטות ואח"כ דיסקים שלהם, והוא אפילו נהנה ללכת להופעות שלהם. גם אנחנו אוהבים אותם, היינו בהופעות שלהם, ויש לנו באוטו אלבומים שלהם, על דיסק-און-קי.  

איל ואני טסנו לחו"ל בספטמבר לחודש וחצי, ובנובמבר טסנו לשלושה וחצי חודשים. חזרנו לאזכרה. חו"ל מזכיר לי המוני חוויות עם ההורים, כי גם הם, כמונו, אהבו חו"ל (חלקכם אולי זוכר שבהספד שלו אמרתי שבתור ילדה חשבתי שהנסיעות התכופות שלו לחו"ל הן סימן לכך שהוא מרגל). 

נסיעות תמיד היו חלק גדול ומשמעותי מחיי המשפחה: האריזות המדוקדקות לפני, הנסיעה לשדה, הפרידה ליד המדרגות הנעות, השהות בחו"ל עצמה, האיסוף משדה התעופה כשחוזרים, וכמובן – פתיחת המזוודות כשמגיעים הביתה. 

  • לקראת הנסיעות שלנו קנינו מזוודות חדשות. כשאיל שאל אותי איזה קוד נעילה לשים, היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה הקוד הקבוע של אבא (אם כי אבא כנראה היה מאוכזב מכך שלא למדתי מהדוגמה האישית שלו ולא קנינו: "רק Samsonite או Delsey!")
  • אבא מאד אהב לטוס וכאמור מאד אהב סדר: לכל דבר צריך שיהיה מקום - וכל דבר צריך להיות במקום שלו. לכן כל פעם מחדש בנסיעות האחרונות הצטערתי ש-Packing Cubes 

עוד לא היו קיימות (או לפחות אני עוד לא הכרתי אותן) כשאבא הרבה בנסיעות. הן היו כל כך מוצאות חן בעיניו, עם איך שהמזוודה הרבה יותר מסודרת, ולכל דבר יש מקום יעודי ב-Packing cube יעודי. 

  • עוד דבר שאבא הטביע בי שקשור לנסיעות: כשהמזוודות מגיעות, הדבר הראשון שעושים אחרי שמורידים אותן מהמסוע זה להוריד את כל המדבקות, התווויות והתגיות: גם כי "אף אחד לא צריך לדעת מאיפה הגענו" וגם כדי שלא יווצר חלילה בלבול בטיסה עתידית.

  • כשאבא ואני היינו בחו"ל ביחד, ידעתי שהשיטוטים בבתי הכלבו הענקיים בלונדון יביאו אותנו מתישהו למחלקת ה-do it yourself, ושאבא יעבור בעניין ובסקרנות על פני כללללללללללל המכשירים של Black & Decker שבתצוגה.  

  • דבר נוסף שאבא תמיד היה עושה ואני עכשיו עושה גם, זה: כשחוזרים, דבר ראשון פותחים את כל המעטפות שהגיעו בדואר בינתיים.
  • המשפחה גרה בלונדון לפני שנולדתי. אחרי שהם חזרו לארץ ולפחות עד שסיימתי צבא, אבא הביא מנסיעותיו ללונדון דברים הכרחיים לניהול משק בית תקין, כמו: סוג מסוים של מטליות למטבח וסוֹגִרים מחוט גמיש לשקיות אשפה.

  • אבא היה מאד מוכוון בינלאומיות במחשבה שלו. המטבעות הנוכחיים של שקל חדש אחד ושל חצי שקל חדש הונפקו בארץ ב-85', ואבא ממש כעס כשראה אותם לראשונה. כי המחשבה הראשונה שלו היתה: "למה לבלבל ככה תיירים?!" (מטבע של חצי שקל גדול יותר ממטבע של שקל, למרות שהערך שלו נמוך יותר מהשקל). זה עדיין מדהים אותי: גם שזו היתה המחשבה הראשונה שלו, וגם עד כמה זה הכעיס אותו. 
  • ההורים אהבו לטייל בחו"ל ביחד, והיתה להם חלוקת תפקידים קבועה: אבא נהג ואמא ניווטה. היו לנו המוני ספרי מפות של אירופה בבית, ואמא תמיד היתה גאה ביכולת הניווט שלה. איל ואני, לצערי ולשמחתי, מנווטים בחו"ל רק עם אפליקציות.
  • איל ואני הסתובבנו במקומות שהיו בהם דוכני סיגרים ברחוב, ומיד הרמתי את האף בסנוביות שהיתה לאבא כלפי מקומות כאלו: "כאילו שבתנאי אחסון כאלו יכולים להיות סיגרים איכותיים"  
  • ההורים ואני תמיד דיברנו הרבה בטלפון בשוטף, אבל כשאחד מאיתנו היה בחו"ל, דיברנו ממש כל יום. כיוון שחישובים הם לא הצד החזק שלי, פעם התקשרתי לאבא למלון בלונדון והערתי אותו בשש בבוקר, כי התכוונתי להתקשר אליו בשמונה. הוא עדיין שמח שהתקשרתי.
  • לשמחתנו איל ואני גילינו בספטמבר האחרון שאנחנו נהנים מקרוזים, ומאז כבר היינו בארבעה. 
    רק שכל כך, כל כך חבל לי שגיליתי את ההנאה הזו רק כשההורים כבר אינם, כי זה היה כל כך מוצא חן בעיניהם: אבא היה יכול לשבת ולנוח ולהסתכל על הים או הבריכה מבלי להתרוצץ, ואמא היתה יכולה ללכת לטייל במהלך היום, ובערבים להיות בקונצרטים ובהופעות. 
  • לאבא היו מילים משל עצמו, ואיל כבר פיתח את החוש שכשאני אומרת מילה מסויימת, הוא שואל עליה: "של אבא שלך?", וחלקן כבר הפכו להיות שגורות גם בפיו, למשל: "ליסטה" – רשימה, "מחוטל" – כל מכשיר, "מוזיקנט" – מוסיקאי מהזן המעופף, ומילה שאיל למד בקרוז בזכות זו שהם העסיקו קומיקאי: "בדיחר". 
  • כשהייתי ילדה, היתה לי בובת פרווה של גורת כלב-ים שהיתה אהובה עלי וצמודה אלי. קראתי לה מיפי.
    באחת מהנסיעות לחו"ל, גילינו לפני העליה למטוס שהיא נשכחה בחלק אחר של השדה, ואבא רץ את כולו הלוך ושוב וחזר איתה, כולו מזיע, רגע לפני שסגרו את הגייט.
    באחד מהקרוזים שלנו עצרנו ברפובליקה הדומיניקנית והיינו בפארק ששמו Ocean World, שבו חווינו את אחת החוויות המרגשות בנסיעה הזאת – מפגש עם כלבת ים (וידאנו לפני ההגעה, כמובן, שזה מקום בו מתייחסים היטב לבעלי החיים). ליטפנו אותה, הצטלמנו איתה וקיבלנו ממנה נשיקות על הלחי. מצאתי את עצמי "בוחקת וצוחה", כפי שאמא נהגה לומר, כי כל כך רציתי להתקשר אליהם ולספר שפגשתי מיפי אמיתית.
    זו לא אותה הבובה מילדותי, אבל המפגש עם כלבת הים הדומיניקנית שלח אותי לאיביי לחפש כמותה – ומצאתי. 



  • באחד הקרוזים, כשעגנו ליד אחד האיים, היתה על החוף מוסיקה בווליום גבוה, שנשמעה עד אל תוך החדר שלנו: הארי בלפונטה, שאבא מאד אהב. אז במסגרת זה שהיום אני יכולה, אני אשמיע לכם שיר בגרסה שמשלבת אהבה שלי ושל אבא: שיר של הארי בלפונטה, בניחוח האיים הקריביים אליהם טיילנו – אבל בביצוע מתוך תוכנית החבובות. התוכנית הספציפית הזו היתה לנו בבית במלואה, על קלטת VHS, ואבא ואני צפינו בה ביחד פעמים רבות. 


יום שלישי, 29 ביוני 2021

הספד לאבא שלי

מה שאמרתי בלוויה של אבא שלי, עלי שביט, שנפטר ב-18/3/21: 


ב-2012 מאירה חזן אמרה לי ש"לא כל מוות הוא טרגדיה", ואז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להבין על מה היא מדברת: לא יכולתי לדמיין, לא יכולתי להעלות על דעתי, מוות שאינו טרגדיה. 

עכשיו אני מבינה על מה היא דיברה: המוות שלך הוא לא טרגדיה. הדמנציה, ואיך שעברו עליך - ועלינו - השנים מאז שחלית  – הן הטרגדיה. 

בכל אחד משמונת האשפוזים שלך בשש השנים האחרונות הבטחתי לך את מה שחשבתי שהכי היית צריך לשמוע ממני באותו הזמן: שאני מבטיחה לזכור אותך כפי שהיית לפני המחלה. 

עכשיו אני יכולה להתחיל לממש את ההבטחה שלי.


כידוע, יש ריקודי "אבאים" (וכן, בכוונה אמרתי "אבאים" ולא אבות): הריקודים האלו שמצחיקים ומביכים את הילדים כש"אבאים" רוקדים אותם בחתונות:
זוכרת אותך במטבח רוקד בהנאה ריקוד "אבאי" מצחיק בכל פעם ששמעת את הפרסומת הזו ברדיו: "גוארנה". 

זוכרת אותך בסלון צופה בטלוויזיה וצוחק, אבל לא סתם צוחק: גועה בצחוק, שואג מצחוק, נשנק מצחוק, בכל צפייה שלך ב- Rowan Atkinson וב-“Are you being served?”.  

זוכרת אותך מוציא דרכונים חדשים כי נגמר בהם המקום מרוב חותמות, לא כי פג להם התוקף. 

זוכרת אותך מספר חוויות רבות ומגוונות מהנסיעות הרבות שלך לחו"ל: לבד, עם אמא, עם חברים (ההסבר היחידי שלי כילדה לנסיעותיך התכופות לחו"ל היה, כמובן, שהיית מרגל).  

זוכרת את אוסף המפות וספרי המישלן שלך, שבעזרתם במשך שנים ארוכות היית מתכנן את הטיולים לחו"ל. 

זוכרת את הסיפור שלך על הנסיעה עם שמעון בה בפעם הראשונה זנחתם את המפות לטובת GPS ברכב השכור, ומצאתם את עצמכם נוזפים בקול רם: "עכשיו את אומרת לפנות?". 

זוכרת את הנסיעה של שנינו לאמסטרדם ב-99', בה שיחקת צוללות ב"פאלם פיילוט" שלך, עם הסטיילוס, במשך שלוש שעות, כי לי לא היה מושג שעברו שלוש שעות בזמן שמדדתי בגדים בחנות ההיא שקראתי עליה המלצה ב- Time Out (להגנתי אציין שעד היום תלויות לי בארון שתי חצאיות שלה). 

זוכרת אותך מכיר את לונדון כאת כף ידך - ואפילו יותר מכך, כי בכף יד אין מספרי אוטובוסים, שמות רחובות ושמות תחנות Tube. 

זוכרת אותך אוהב את להקת ABBA, והולך בלונדון שוב ושוב – ושוב – ושוב – לראות את Mama Mia, וכל פעם מתלהב מחדש מכמה שזה "ספקטקל" וש"אין מי שלא יהנה מזה".   

זוכרת אותך מסתדר בחו"ל בקלילות עם אנגלית, הונגרית וצרפתית – וזוכרת אותך באוטו, מקשיב לסט קלטות שקנית ללימוד ספרדית, כזה שהקלטת אומרת ואתה חוזר אחריה - שמזה כולנו נשארנו עם "Donde esta el hotel Plaza?".

זוכרת אותך באוטו שומע בלופים אינסופיים את אחינועם ניני, סוזאן ווגה, ABBA וה-Carpenters – Sing

זוכרת אותך מכיר ומעריך כל כך הרבה מקומות, אנשים, מאכלים - כשעברתי אתמול על רשימת אנשי הקשר באאוטלוק הישן שלך כדי לדלות כתובות מייל ליידע חברים, היו בה 742 אנשי קשר, מתוכם 136 מסעדות ו-40 מלונות, מכל רחבי העולם, ואומרים לי שזה 24 אחוזים, שזה כמעט רבע! 

מאתמול, כל כך הרבה אנשים נזכרים בך כפי שהיית לפני המחלה, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש לראות שהנה, יש עוד אנשים שמקיימים את ההבטחה שלי אליך: נזכור אותך כפי שהיית כשהיית צלול, כשעוד היית אתה

יום שני, 17 באוגוסט 2020

אתמול היינו בלוויה

היום יום הולדת 65 לטל. 

אתמול, כשהיינו באוטו בדרך ללוויה, חברים טובים התקשרו להגיד, ששוטרים התקשרו להגיד, שמצאו את אמא של אחד מהם מתה, בביתה, עוד לא יודעים למה. 

הלוויה היתה קורעת לב במיוחד: בת 46, בן זוג, שלושה ילדים (הבכור בן 17, הקטנה בת תשע), אחים, אם. תשע שנים של סרטן שבא והולך - ובא, ולא הלך. 

הספידו אותה אמא שלה, חברה טובה, אחיה, הבן הבכור, בעלה. וחשבתי על כמה זה שונה: מוות פתאומי ובלתי צפוי מול מוות שיודעים שמתקרב (בשלושת החודשים האחרונים לחייה כבר היה ברור שאין יותר מה לעשות מלבד טיפול פליאטיבי). 

וחשבתי על אבא שלי, שבר הכלי, בן 87.4 (כפי שכתוב באתר הביטוח הלאומי), דמנטי, סיעודי, קליפה חיצונית ריקה שנותרה מהאדם שהיה, שעדיין חי.  

חשבתי שאולי אם אתחיל לכתוב כבר עכשיו את ההספד שלו, זה יעודד אותו למות? בכל אחד מהאשפוזים שלו בשנים האחרונות אחותי ואני היינו משוכנעות שזהו, מזה הוא כבר לא יצא - ובכל פעם הוא התאושש מחדש. בכל אשפוז הייתי אומרת לו, חזור ואמור: שזה בסדר, שהוא יכול לשחרר, שאני מבטיחה שנזכור אותו כפי שהיה לפני שחלה ולא כפי שהוא עכשיו.

אז אולי אם אתחיל עכשיו לכתוב את ההספד שלו, הוא ירגיש שאני עומדת בהבטחתי, וישחרר? כי כל כך לא מגיע לו, הקיום העלוב הזה שנותר לו ושנותר ממנו. 

ואולי אני ארגיש שניצלתי טוב יותר את הזמן שעומד לרשותי כל זמן שהוא עוד חי, אם לא אחליט על נוסח ההספד שלו במקלחת בבוקר הלוויה, כפי שהיה עם טל? 


יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

סוף עשור

איכשהו רק ממש לאחרונה הפנמתי שזה לא רק סוף שנה אלא גם סוף עשור. 
לא אמור להיות איזה
Drum roll
או משהו? 

אייל אל-דור התאבד ב-1990, כשהיה בערך בן 31 ואני הייתי בערך בת 17. הוא היה האדם הראשון שהכרתי אישית שהתאבד. אייל היה פסנתרן ומורה למוסיקה, הכרנו דרך עבודתו עם מקהלת ה"עפרוני" והתיידדנו. יכול להיות שאפילו ראינו ביחד את אופרת הרוק "מאמי" ב"צוותא". 

הייתי בהלם מוחלט גם מכך שהוא התאבד וגם מכך שמישהו שאני הכרתי התאבד. 

הוא השאיר מכתב שבו כתב:

"אף אחד לא אשם, החיים פשוט בלתי נסבלים". 
מסתבר שהמשפט ההוא נשאר איתי, למרות כל השנים שעברו מאז, כי מצאתי את עצמי בעשור האחרון מצטטת אותו וכותבת לאחותי בכל מיני הזדמנויות: 

"אני לא אובדנית, אבל החיים פשוט בלתי נסבלים". 

לפני כמה חודשים התכתבתי פתאום בפייסבוק עם מישהי שהיתה איתי בתנועת הנוער "רעות-סדאקה". היא התעניינה בשלומי וכך יצא שכתבתי לה בלקוניות, בתמציתיות, כרונולוגית, בנקודות, את כל מה שקרה בעשור האחרון. וכשהסתכלתי על הכל ביחד חשבתי שזה נראה כמו אחד הדראפטים המוקדמים של הסרט "האסונות של נינה". 

ושזה לא מובן מאליו, שאני פה. 

לפעמים אני מסתכלת על תמונות שלי צוחקת או מחייכת - אבל באמת מחייכת, מבפנים - ומשתאה, כי זה עוד פחות מובן מאליו, אם חייכתי או צחקתי. זה על גבול הבלתי ייאמן.
מסתכלת על עצמי בתמונה ותוהה: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שיש גם רגעי שמחה? אפילו רגעי אושר? גם אם הם ספורים, הם קיימים. ולפעמים 
It just blows my mind. 
כי היו תקופות כל כך ממושכות בהן חשבתי שלי זה כבר לא יקרה. 

על החברה הכי טובה של טל עברו שנים קשות: שני ההורים שלה נפטרו ממחלות, ואז טל נהרג - והם היו חברים בלב ובנפש - ואז אחיה נהרג. 
כשאחיה נהרג, כל כך דאגתי לה וכל כך הצטערתי שאני לא יכולה להיות שם בשבילה כמ שטל היה יכול להיות, עד שלא הצלחתי לישון בלילה. לראשונה הרגשתי בצורה כה חזקה שחלק ממני היה מעדיף, בשבילה, אם אני הייתי נהרגת במקום טל, כדי שיהיה לה אותו בתקופה האיומה הזו. ובלילה הזה שבו כל כך דאגתי לה, הדבר היחידי שהצליח להעביר אותי דרך הלילה ההוא היה להסתכל הצידה, לראות את א' איתי במיטה, ולדעת שאם אני הייתי נהרגת ולא טל, הוא ואני לא היינו נפגשים, וזה היה כל כך חבל, עבור שנינו. 



תמונה ממדריד, ספט' 2019
בועות סבון
יום הולדתי ה-46

בחרתי תמונה בלעדיו כי א', בן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות, הוא אדם מאד פרטי, אבל הוא הסיבה העיקרית להבעת הפנים שלי כאן. 

נכון, האהבה שלנו לא הופכת את טל לחי, לא הופכת את אבא שלי לבריא, לא הופכת את אמא שלי לצעירה, לא מחזירה את שני חתולי-שנהיו-חתולינו האהובים לחיים ולא מחזירה לאחור את הגלגל עם מי שפעם היה החבר הכי טוב שלי, אבל היא כן הופכת את החיים להרבה יותר נסבלים. לפעמים אפילו למהנים. 

אז בסך הכל, גם אחרי העשור הזה - אפילו ולמרות העשור הזה - השורה התחתונה היא ששוב הסתבר ומסתבר ש- 
I have a life wish. 

יום שני, 30 בדצמבר 2019

רגע מסרטים מצויירים

עברתי רגע מסרטים מצויירים: נדלקה לי נורה מעל הראש. 
הרבה פעמים רק בדיעבד ידעתי שרגע מסויים בחיי היה משמעותי - והפעם, ידעתי את זה בזמן שזה קרה: הסתכלתי על הצלחת הזו בחנות דל'ארטה, ונעצרתי.



אחד מהדברים שהמוח החמוד שלי (נכתב בהערכה, לא בציניות) מנסה לעשות עבורי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות הוא לנסות ולהכין אותי לדבר הרע הבא שעלול לקרות: 

אני בקונצרט - מסתכלת על התקרה ומדמיינת שאחד מהפנסים נופל,
אני במסעדה - מדמיינת שהמלצרית מועדת והמחבת הרותחת שהיא מחזיקה מוטחת ביושבי השולחן, 
אני יורדת במדרגות - מדמיינת שאני (או מישהו/י אחר/ת) נופל/ת בהן, 
אני בשדה תעופה ומטוס ממריא - מדמיינת שהוא מתפוצץ, וכו'. 

וזה מייגע. 
כי כמות הדברים הרעים שעלולה להתרחש בכל רגע נתון היא אין סופית, והחיים עד כה היתה להם נטיה להפתיע אותי, כך שאני לא יודעת מה הסיכוי שלי בכלל באמת להכין את עצמי למה שעלול לקרות. 

זה מנגנון הגנה שחלק בי פיתח ואני מבינה מאיפה הוא מגיע ולמה - אבל זה לא נעים לי. 

למדתי לעצור את זה: למדתי ללחוץ על עצירה כשהסרט הפנימי מתחיל להתנגן ומגיע לאסון-המדומיין-הבא. למדתי לעצור את עצמי כדי לא לטבוע בזה כל הזמן.  

אבל רק אחרי שהיה לי את הרגע הזה עם הצלחת, הבנתי שאני יכולה לא רק לעצור את הסרט הפנימי: אני יכולה להחליף אותו.
ממש כמו שאני מדמיינת את המטוס מתפוצץ - אני יכולה לדמיין אותו ממשיך לטוס בשלום, 
אני יכולה לדמיין את המלצרית ממשיכה ללכת ומגישה את המחבת היציב בחיוך,
אני יכולה לדמיין את הקונצרט ממשיך כסדרו, כשהבמה עומדת איתנה וכולם עליה בריאים ושלמים. 

וזה מה שאני עושה מאז: אני לא רק עוצרת את תסריט האימים - אני מחליפה אותו. 

יום שבת, 28 בדצמבר 2019

כישלון ואי-הצלחה זה לא אותו הדבר

היו הרבה דברים מצערים ומדכדכים בשנים האחרונות, ואחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם היתה תחושת הכישלון שנלוותה לפרישה שלי מהעיסוק שלי ב"מוות דיגיטלי", כי פרשתי לא בנסיבות בהן קיוויתי שאפרוש ופרשתי לפני שיצרתי את השינויים שקיוויתי לחולל. 

אחת התחושות הצורבות ביותר היתה תחושת הכישלון שנלוותה להרצאה שלי ב-TEDx: עשיתי את הכי טוב שיכולתי - התאמצתי, השתדלתי, נעזרתי, התכווננתי, השקעתי, דמיינתי - ונכשלתי. 

בלילה הראשון צפו בהרצאה כ-10,000 איש.
מהלילה השני ועד היום (עלתה במרץ 2017, עכשיו דצמבר 2019), צפו בה בסך הכל עוד כ-12,000 איש. במשך יותר משנתיים. וזה כואב. 

כי חשבתי שאם יגיע הרגע שאמינם מדבר עליו


"Look 
If you had
One shot
Or one opportunity
To seize everything you ever wanted
In one moment
Would you capture it
Or just let it slip?"

ואני כן אתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים, ואני לא אתן לו לחמוק, ואני אתאמץ ואשתדל ואיעזר ואתכוונן ואשקיע ואדמיין הכי טוב שאני יכולה, אז זה יספיק -
וזה לא הספיק.

צילום: שרון אברהם 


אני לא יכולה לכתוב את מה שאני באמת חושבת על הצוות שארגן את ה-TEDx הזה כי זה עלול להיראות כמו "יריקה אל הבאר ממנה שתיתי" או טענת "הרצפה עקומה", אבל מי שהיו שם, יודעים.
(אני עדיין מתחלחלת מהמחשבה שהיו שם נשים שחושבות שהן מקצועיות ו/או יודעות מה הן עושות ו/או שהן טובות במה שהן עושות. הייתי שולחת את כל צוות ההפקה להשתלמות אצל מירי מנירב, המפיקה המיתולוגית של פסטיבל ישראל, ירושלים ו/או אצל סיגל סטריער, שהיתה מנהלת האירועים של האופרה הישראלית במשך שנים רבות. ואני לא אכנס ללאן הייתי שולחת את צוות התוכן להשתלמות. אבל ככה זה: תמיד חוסר מקצועיות הוציא אותי מדעתי, והפעם, כשאני גם הייתי הנפגעת מחוסר המקצועיות הזה, על אחת כמה וכמה). 

אתמול, כשחשבתי על כך שוב בפעם המי-יודע-כמה, פתאום הבנתי משהו מאד משמעותי:
זה לא שנכשלתי: זה שלא הצלחתי. וזה לא אותו הדבר.
אני מקווה שהתובנה הזו, 
עם הזמן, תסייע לי לחשוב על האירוע הזה מבלי להתכווץ. 

יום שישי, 27 בדצמבר 2019

קסם

ביוני 2019, כשאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מישהי שרצתה להכאיב לי ולפגוע בי שלחה לי את ההודעה הבאה: 

"...את מגוננת עליה יותר מידי אין צורך היא ילדה גדולה שעברה בעצמה דבר או שתיים והיא להבדיל ממך מסוגלת להתמודד לא הכל פיות ונסיכים" 

(השגיאות במקור) 

עכשיו, זה מצחיק-עצוב, להגיד לי, אחרי העשור האחרון שעברתי, שלא הכל פיות ונסיכים. 

אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה להכניס באופן יזום כמה שיותר פיות, נסיכים וקסם לחיי: 

חזרתי בשנים האחרונות לשחק (LARP (Live Action Role Playing. באפריל 2019 היה משחק מאד גדול, שמתרחש רק פעם בשנתיים, ששמו "Castle Forged". הייתי חלק מהצוות שארגן את אחד מחמשת המחנות במשחק. אבא שלי אושפז לפני המשחק ופתאום, אחרי חודשים של הכנות, לא הייתי בטוחה שאוכל להגיע. אבל אבא שוחרר, והגעתי - ומיד אחרי שהמשחק הסתיים, הוא אושפז שוב. 

זה מה שכתבתי בתחילת מאי 2019 בקבוצת הפייסבוק של המחנה שלי: 

"קצת שיתוף מאחורי הקלעים: אבא שלי היה מאושפז, המצב שלו התדרדר ולא היינו בטוחים שאגיע למשחק. התחלתי לסגור דברים מהר כדי שאם לא אגיע, הקבוצה לא תיפגע. 
את אתמול בערב העברנו במיון. בלילה אבא שלי אושפז שוב.
הפער בין איפה שהיינו לבין איפה שאני עכשיו לא קל לי (לא שזה אי פעם קל לראות אדם אהוב מאושפז, כן?) 
הפער בין עולם המשחק לבין חדר המיון אמש הוביל מצד אחד לתחושות ומחשבות של "למה אין טלפתיה?" (האבא החמוד שלי הוא כיום קשיש דמנטי סיעודי בן 86 שכבר לא מצליח לתקשר מילולית), "למה אין את המרפאים שיגרמו לו להרגיש יותר טוב בבת אחת, עם ריפוי או שיקוי"? - אלו המקומות שבהם זה שאני קוראת (רק) ספרי פנטזיה ומשחקת משחקי תפקידים גורם לי לתסכול וכאב ב"עולם האמיתי". 
מצד שני זה הוביל לתחושות ומחשבות של: "או קיי, האיש במיון בחדר ליד שצועק ומשתולל ומנער את הסורגים, לאיזו קבוצה במחנה יריב מתאים לו להיות שייך?" (אפילו שאלתי מישהו מהצוות של אחד מהמחנות היריבים לגבי זה). במסדרון במחלקה הפנימית ישב על כסא גלגלים אדם עצום מימדים, יחף, וכפות הרגליים שלו נראו מחרידות, כמו של איש הפיל. אני חושבת: "או קיי, אני יכולה לחשוב על כמה דמויות באחד מהמחנות היריבים שהיה ממש מתאים לדמות שלהם כפות רגליים מעוצבות ככה, מעל לנעליים", וזה עוזר לי להתמודד עם המראה הקשה. 
היום החלטתי להגיע למשמרת שלי לצד אבא שלי (אחת מאיתנו כל הזמן איתו) עם חולצה של המחנה שלנו ועגיל דרקון, ולהזכיר לעצמי שמצד אחד אין קסם בעולם וזה נורא כואב ומתסכל, ומצד שני יש קסם בעולם: אנחנו יוצרים אותו בעצמנו, אפילו אם זה רק לכמה ימים פעם בשנתיים". 

אני גרה בדירה שלי-שעכשיו-היא-שלנו מ-2001. מהרגע הראשון היה בה דברים קסומים ומקסימים, ועם השנים יש רק עוד ויותר מהם: 

ספל מטירה שהיינו בה בבריטניה וספל מאתר דיסני 

Fairy lights
מעל גלויות מברצלונה, של
Casa Ballo
שאני-ועכשיו-אנחנו כל כך אוהבים 
 

ארנבות במדף הספרים  

סנאים, קיפודים, גרוט וכבשה. 
פטריות אדומות-לבנות מציצות מהאדניות שמעבר לחלון.


מנורת אליס ותיבת אוצר  


בית פיות שמפיץ אור פיות  



פייה בתוך עלה עם 
Fairy lights



מסתבר שאחת החוויות המעצבות ביותר עבורי היתה ביקור, בהיותי ילדה, בדירה שטל שכר עם שותפים. כשראיתי את החדר של השותפה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה: כל החדר שלה היה נערת התותים. אני זוכרת את הפליאה שלי: "יו! היא מספיק גדולה כדי לשכור חדר בדירת שותפים - והחדר שלה מעוצב כולו בנערת התותים בכל זאת!"  

והנה אני, עשרות שנים אחרי (הייתי בת 46 בספטמבר 2019): זה לא עבר לי עם הגיל, הרצון להיות מוקפת בספרי פנטזיה, מוקפת בדברים שהם לא רק שימושיים אלא גם יפים, מוקפת בקסם כמה שרק אפשר ובביטויים שלו באופן יום-יומי.