יום שני, 17 באוגוסט 2020

אתמול היינו בלוויה

היום יום הולדת 65 לטל. 

אתמול, כשהיינו באוטו בדרך ללוויה, חברים טובים התקשרו להגיד, ששוטרים התקשרו להגיד, שמצאו את אמא של אחד מהם מתה, בביתה, עוד לא יודעים למה. 

הלוויה היתה קורעת לב במיוחד: בת 46, בן זוג, שלושה ילדים (הבכור בן 17, הקטנה בת תשע), אחים, אם. תשע שנים של סרטן שבא והולך - ובא, ולא הלך. 

הספידו אותה אמא שלה, חברה טובה, אחיה, הבן הבכור, בעלה. וחשבתי על כמה זה שונה: מוות פתאומי ובלתי צפוי מול מוות שיודעים שמתקרב (בשלושת החודשים האחרונים לחייה כבר היה ברור שאין יותר מה לעשות מלבד טיפול פליאטיבי). 

וחשבתי על אבא שלי, שבר הכלי, בן 87.4 (כפי שכתוב באתר הביטוח הלאומי), דמנטי, סיעודי, קליפה חיצונית ריקה שנותרה מהאדם שהיה, שעדיין חי.  

חשבתי שאולי אם אתחיל לכתוב כבר עכשיו את ההספד שלו, זה יעודד אותו למות? בכל אחד מהאשפוזים שלו בשנים האחרונות אחותי ואני היינו משוכנעות שזהו, מזה הוא כבר לא יצא - ובכל פעם הוא התאושש מחדש. בכל אשפוז הייתי אומרת לו, חזור ואמור: שזה בסדר, שהוא יכול לשחרר, שאני מבטיחה שנזכור אותו כפי שהיה לפני שחלה ולא כפי שהוא עכשיו.

אז אולי אם אתחיל עכשיו לכתוב את ההספד שלו, הוא ירגיש שאני עומדת בהבטחתי, וישחרר? כי כל כך לא מגיע לו, הקיום העלוב הזה שנותר לו ושנותר ממנו. 

ואולי אני ארגיש שניצלתי טוב יותר את הזמן שעומד לרשותי כל זמן שהוא עוד חי, אם לא אחליט על נוסח ההספד שלו במקלחת בבוקר הלוויה, כפי שהיה עם טל? 


יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

סוף עשור

איכשהו רק ממש לאחרונה הפנמתי שזה לא רק סוף שנה אלא גם סוף עשור. 
לא אמור להיות איזה
Drum roll
או משהו? 

אייל אל-דור התאבד ב-1990, כשהיה בערך בן 31 ואני הייתי בערך בת 17. הוא היה האדם הראשון שהכרתי אישית שהתאבד. אייל היה פסנתרן ומורה למוסיקה, הכרנו דרך עבודתו עם מקהלת ה"עפרוני" והתיידדנו. יכול להיות שאפילו ראינו ביחד את אופרת הרוק "מאמי" ב"צוותא". 

הייתי בהלם מוחלט גם מכך שהוא התאבד וגם מכך שמישהו שאני הכרתי התאבד. 

הוא השאיר מכתב שבו כתב:

"אף אחד לא אשם, החיים פשוט בלתי נסבלים". 
מסתבר שהמשפט ההוא נשאר איתי, למרות כל השנים שעברו מאז, כי מצאתי את עצמי בעשור האחרון מצטטת אותו וכותבת לאחותי בכל מיני הזדמנויות: 

"אני לא אובדנית, אבל החיים פשוט בלתי נסבלים". 

לפני כמה חודשים התכתבתי פתאום בפייסבוק עם מישהי שהיתה איתי בתנועת הנוער "רעות-סדאקה". היא התעניינה בשלומי וכך יצא שכתבתי לה בלקוניות, בתמציתיות, כרונולוגית, בנקודות, את כל מה שקרה בעשור האחרון. וכשהסתכלתי על הכל ביחד חשבתי שזה נראה כמו אחד הדראפטים המוקדמים של הסרט "האסונות של נינה". 

ושזה לא מובן מאליו, שאני פה. 

לפעמים אני מסתכלת על תמונות שלי צוחקת או מחייכת - אבל באמת מחייכת, מבפנים - ומשתאה, כי זה עוד פחות מובן מאליו, אם חייכתי או צחקתי. זה על גבול הבלתי ייאמן.
מסתכלת על עצמי בתמונה ותוהה: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שיש גם רגעי שמחה? אפילו רגעי אושר? גם אם הם ספורים, הם קיימים. ולפעמים 
It just blows my mind. 
כי היו תקופות כל כך ממושכות בהן חשבתי שלי זה כבר לא יקרה. 

על החברה הכי טובה של טל עברו שנים קשות: שני ההורים שלה נפטרו ממחלות, ואז טל נהרג - והם היו חברים בלב ובנפש - ואז אחיה נהרג. 
כשאחיה נהרג, כל כך דאגתי לה וכל כך הצטערתי שאני לא יכולה להיות שם בשבילה כמ שטל היה יכול להיות, עד שלא הצלחתי לישון בלילה. לראשונה הרגשתי בצורה כה חזקה שחלק ממני היה מעדיף, בשבילה, אם אני הייתי נהרגת במקום טל, כדי שיהיה לה אותו בתקופה האיומה הזו. ובלילה הזה שבו כל כך דאגתי לה, הדבר היחידי שהצליח להעביר אותי דרך הלילה ההוא היה להסתכל הצידה, לראות את א' איתי במיטה, ולדעת שאם אני הייתי נהרגת ולא טל, הוא ואני לא היינו נפגשים, וזה היה כל כך חבל, עבור שנינו. 



תמונה ממדריד, ספט' 2019
בועות סבון
יום הולדתי ה-46

בחרתי תמונה בלעדיו כי א', בן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות, הוא אדם מאד פרטי, אבל הוא הסיבה העיקרית להבעת הפנים שלי כאן. 

נכון, האהבה שלנו לא הופכת את טל לחי, לא הופכת את אבא שלי לבריא, לא הופכת את אמא שלי לצעירה, לא מחזירה את שני חתולי-שנהיו-חתולינו האהובים לחיים ולא מחזירה לאחור את הגלגל עם מי שפעם היה החבר הכי טוב שלי, אבל היא כן הופכת את החיים להרבה יותר נסבלים. לפעמים אפילו למהנים. 

אז בסך הכל, גם אחרי העשור הזה - אפילו ולמרות העשור הזה - השורה התחתונה היא ששוב הסתבר ומסתבר ש- 
I have a life wish. 

יום שני, 30 בדצמבר 2019

רגע מסרטים מצויירים

עברתי רגע מסרטים מצויירים: נדלקה לי נורה מעל הראש. 
הרבה פעמים רק בדיעבד ידעתי שרגע מסויים בחיי היה משמעותי - והפעם, ידעתי את זה בזמן שזה קרה: הסתכלתי על הצלחת הזו בחנות דל'ארטה, ונעצרתי.



אחד מהדברים שהמוח החמוד שלי (נכתב בהערכה, לא בציניות) מנסה לעשות עבורי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות הוא לנסות ולהכין אותי לדבר הרע הבא שעלול לקרות: 

אני בקונצרט - מסתכלת על התקרה ומדמיינת שאחד מהפנסים נופל,
אני במסעדה - מדמיינת שהמלצרית מועדת והמחבת הרותחת שהיא מחזיקה מוטחת ביושבי השולחן, 
אני יורדת במדרגות - מדמיינת שאני (או מישהו/י אחר/ת) נופל/ת בהן, 
אני בשדה תעופה ומטוס ממריא - מדמיינת שהוא מתפוצץ, וכו'. 

וזה מייגע. 
כי כמות הדברים הרעים שעלולה להתרחש בכל רגע נתון היא אין סופית, והחיים עד כה היתה להם נטיה להפתיע אותי, כך שאני לא יודעת מה הסיכוי שלי בכלל באמת להכין את עצמי למה שעלול לקרות. 

זה מנגנון הגנה שחלק בי פיתח ואני מבינה מאיפה הוא מגיע ולמה - אבל זה לא נעים לי. 

למדתי לעצור את זה: למדתי ללחוץ על עצירה כשהסרט הפנימי מתחיל להתנגן ומגיע לאסון-המדומיין-הבא. למדתי לעצור את עצמי כדי לא לטבוע בזה כל הזמן.  

אבל רק אחרי שהיה לי את הרגע הזה עם הצלחת, הבנתי שאני יכולה לא רק לעצור את הסרט הפנימי: אני יכולה להחליף אותו.
ממש כמו שאני מדמיינת את המטוס מתפוצץ - אני יכולה לדמיין אותו ממשיך לטוס בשלום, 
אני יכולה לדמיין את המלצרית ממשיכה ללכת ומגישה את המחבת היציב בחיוך,
אני יכולה לדמיין את הקונצרט ממשיך כסדרו, כשהבמה עומדת איתנה וכולם עליה בריאים ושלמים. 

וזה מה שאני עושה מאז: אני לא רק עוצרת את תסריט האימים - אני מחליפה אותו. 

יום שבת, 28 בדצמבר 2019

כישלון ואי-הצלחה זה לא אותו הדבר

היו הרבה דברים מצערים ומדכדכים בשנים האחרונות, ואחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם היתה תחושת הכישלון שנלוותה לפרישה שלי מהעיסוק שלי ב"מוות דיגיטלי", כי פרשתי לא בנסיבות בהן קיוויתי שאפרוש ופרשתי לפני שיצרתי את השינויים שקיוויתי לחולל. 

אחת התחושות הצורבות ביותר היתה תחושת הכישלון שנלוותה להרצאה שלי ב-TEDx: עשיתי את הכי טוב שיכולתי - התאמצתי, השתדלתי, נעזרתי, התכווננתי, השקעתי, דמיינתי - ונכשלתי. 

בלילה הראשון צפו בהרצאה כ-10,000 איש.
מהלילה השני ועד היום (עלתה במרץ 2017, עכשיו דצמבר 2019), צפו בה בסך הכל עוד כ-12,000 איש. במשך יותר משנתיים. וזה כואב. 

כי חשבתי שאם יגיע הרגע שאמינם מדבר עליו


"Look 
If you had
One shot
Or one opportunity
To seize everything you ever wanted
In one moment
Would you capture it
Or just let it slip?"

ואני כן אתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים, ואני לא אתן לו לחמוק, ואני אתאמץ ואשתדל ואיעזר ואתכוונן ואשקיע ואדמיין הכי טוב שאני יכולה, אז זה יספיק -
וזה לא הספיק.

צילום: שרון אברהם 


אני לא יכולה לכתוב את מה שאני באמת חושבת על הצוות שארגן את ה-TEDx הזה כי זה עלול להיראות כמו "יריקה אל הבאר ממנה שתיתי" או טענת "הרצפה עקומה", אבל מי שהיו שם, יודעים.
(אני עדיין מתחלחלת מהמחשבה שהיו שם נשים שחושבות שהן מקצועיות ו/או יודעות מה הן עושות ו/או שהן טובות במה שהן עושות. הייתי שולחת את כל צוות ההפקה להשתלמות אצל מירי מנירב, המפיקה המיתולוגית של פסטיבל ישראל, ירושלים ו/או אצל סיגל סטריער, שהיתה מנהלת האירועים של האופרה הישראלית במשך שנים רבות. ואני לא אכנס ללאן הייתי שולחת את צוות התוכן להשתלמות. אבל ככה זה: תמיד חוסר מקצועיות הוציא אותי מדעתי, והפעם, כשאני גם הייתי הנפגעת מחוסר המקצועיות הזה, על אחת כמה וכמה). 

אתמול, כשחשבתי על כך שוב בפעם המי-יודע-כמה, פתאום הבנתי משהו מאד משמעותי:
זה לא שנכשלתי: זה שלא הצלחתי. וזה לא אותו הדבר.
אני מקווה שהתובנה הזו, 
עם הזמן, תסייע לי לחשוב על האירוע הזה מבלי להתכווץ. 

יום שישי, 27 בדצמבר 2019

קסם

ביוני 2019, כשאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מישהי שרצתה להכאיב לי ולפגוע בי שלחה לי את ההודעה הבאה: 

"...את מגוננת עליה יותר מידי אין צורך היא ילדה גדולה שעברה בעצמה דבר או שתיים והיא להבדיל ממך מסוגלת להתמודד לא הכל פיות ונסיכים" 

(השגיאות במקור) 

עכשיו, זה מצחיק-עצוב, להגיד לי, אחרי העשור האחרון שעברתי, שלא הכל פיות ונסיכים. 

אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה להכניס באופן יזום כמה שיותר פיות, נסיכים וקסם לחיי: 

חזרתי בשנים האחרונות לשחק (LARP (Live Action Role Playing. באפריל 2019 היה משחק מאד גדול, שמתרחש רק פעם בשנתיים, ששמו "Castle Forged". הייתי חלק מהצוות שארגן את אחד מחמשת המחנות במשחק. אבא שלי אושפז לפני המשחק ופתאום, אחרי חודשים של הכנות, לא הייתי בטוחה שאוכל להגיע. אבל אבא שוחרר, והגעתי - ומיד אחרי שהמשחק הסתיים, הוא אושפז שוב. 

זה מה שכתבתי בתחילת מאי 2019 בקבוצת הפייסבוק של המחנה שלי: 

"קצת שיתוף מאחורי הקלעים: אבא שלי היה מאושפז, המצב שלו התדרדר ולא היינו בטוחים שאגיע למשחק. התחלתי לסגור דברים מהר כדי שאם לא אגיע, הקבוצה לא תיפגע. 
את אתמול בערב העברנו במיון. בלילה אבא שלי אושפז שוב.
הפער בין איפה שהיינו לבין איפה שאני עכשיו לא קל לי (לא שזה אי פעם קל לראות אדם אהוב מאושפז, כן?) 
הפער בין עולם המשחק לבין חדר המיון אמש הוביל מצד אחד לתחושות ומחשבות של "למה אין טלפתיה?" (האבא החמוד שלי הוא כיום קשיש דמנטי סיעודי בן 86 שכבר לא מצליח לתקשר מילולית), "למה אין את המרפאים שיגרמו לו להרגיש יותר טוב בבת אחת, עם ריפוי או שיקוי"? - אלו המקומות שבהם זה שאני קוראת (רק) ספרי פנטזיה ומשחקת משחקי תפקידים גורם לי לתסכול וכאב ב"עולם האמיתי". 
מצד שני זה הוביל לתחושות ומחשבות של: "או קיי, האיש במיון בחדר ליד שצועק ומשתולל ומנער את הסורגים, לאיזו קבוצה במחנה יריב מתאים לו להיות שייך?" (אפילו שאלתי מישהו מהצוות של אחד מהמחנות היריבים לגבי זה). במסדרון במחלקה הפנימית ישב על כסא גלגלים אדם עצום מימדים, יחף, וכפות הרגליים שלו נראו מחרידות, כמו של איש הפיל. אני חושבת: "או קיי, אני יכולה לחשוב על כמה דמויות באחד מהמחנות היריבים שהיה ממש מתאים לדמות שלהם כפות רגליים מעוצבות ככה, מעל לנעליים", וזה עוזר לי להתמודד עם המראה הקשה. 
היום החלטתי להגיע למשמרת שלי לצד אבא שלי (אחת מאיתנו כל הזמן איתו) עם חולצה של המחנה שלנו ועגיל דרקון, ולהזכיר לעצמי שמצד אחד אין קסם בעולם וזה נורא כואב ומתסכל, ומצד שני יש קסם בעולם: אנחנו יוצרים אותו בעצמנו, אפילו אם זה רק לכמה ימים פעם בשנתיים". 

אני גרה בדירה שלי-שעכשיו-היא-שלנו מ-2001. מהרגע הראשון היה בה דברים קסומים ומקסימים, ועם השנים יש רק עוד ויותר מהם: 

ספל מטירה שהיינו בה בבריטניה וספל מאתר דיסני 

Fairy lights
מעל גלויות מברצלונה, של
Casa Ballo
שאני-ועכשיו-אנחנו כל כך אוהבים 
 

ארנבות במדף הספרים  

סנאים, קיפודים, גרוט וכבשה. 
פטריות אדומות-לבנות מציצות מהאדניות שמעבר לחלון.


מנורת אליס ותיבת אוצר  


בית פיות שמפיץ אור פיות  



פייה בתוך עלה עם 
Fairy lights



מסתבר שאחת החוויות המעצבות ביותר עבורי היתה ביקור, בהיותי ילדה, בדירה שטל שכר עם שותפים. כשראיתי את החדר של השותפה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה: כל החדר שלה היה נערת התותים. אני זוכרת את הפליאה שלי: "יו! היא מספיק גדולה כדי לשכור חדר בדירת שותפים - והחדר שלה מעוצב כולו בנערת התותים בכל זאת!"  

והנה אני, עשרות שנים אחרי (הייתי בת 46 בספטמבר 2019): זה לא עבר לי עם הגיל, הרצון להיות מוקפת בספרי פנטזיה, מוקפת בדברים שהם לא רק שימושיים אלא גם יפים, מוקפת בקסם כמה שרק אפשר ובביטויים שלו באופן יום-יומי. 

יום שני, 3 בספטמבר 2018

ספרים - פוסט רביעי מתוך ארבעה: ספרים בודדים מהעבר (שאינם חלק מסדרות)

כתבתי פוסטים נפרדים על סדרות שקראתי לאחרונה ומזמן ועל ספרים בודדים (שאינם חלק מסדרות) שקראתי לאחרונה. בפוסט הראשון גם כתבתי מה הניע אותי לכתוב את ארבעת הפוסטים האלו מלכתחילה.  

הפוסט הזה מוקדש לספרים בודדים שקראתי מזמן: 


קראתי ואהבתי את הספרים הבאים


במשך תקופה ארוכה נהגתי לומר שניל גיימן ורוברט ג'ורדן הם הסופרים האהובים עלי.
עם השנים גיליתי שאני לא אוהבת את כל מה שניל גיימן כותב כפי שחשבתי תחילה:  

Neil Gaiman

איפה ומתי שנתקלתי בספר הזה היו בערך בגדר נס: הייתי באיטליה, נכנסתי לחנות ספרים איטלקית קטנה שהיה לה חלק פצפון של ספרים באנגלית, ולתדהמתי שם היה מונח לו הספר הזה! אלו היו ימים לא קלים עבורי שם והרגשתי שממש קיבלתי מתנה כשפתאום יש ספר חדש שלו דווקא שם.
אני מעדיפה ספרים בכריכה רכה, זה כמעט הספר היחידי שיש לי שהוא בכריכה קשה - הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר עליו אז ולחכות עד שיצא בכריכה רכה. 


ספר שנראה לי שדי אהבתי, אבל אני זוכרת מעט מאד ממנו, ואני לא חושבת שהוא השאיר אותי בתחושת "וואו".  


אני לא אוהבת סיפורים קצרים. מעדיפה ספרי עבי כרס, ורצוי סדרות ארוכות שלהם. אבל כיוון שזה ספר שלו, בכל זאת קניתי את 
ונהניתי. 


את 
אפילו לא זכרתי שיש לי. כנראה שקראתי אותו, אבל אני לא זוכרת אותו. אולי אני צריכה לנסות שוב. 


אני לא אוהבת לקרוא את ספריו של טרי פראצ'ט, אני לא מחבבת את הסגנון שלו. אבל את שיתוף הפעולה הזה בין שניהם, מאד אהבתי:


חלקו של מדף בשידת הספרים שלי


את 
מאד אהבתי.
אני זוכרת שהיה לי מפח נפש לגביו: זו היתה תקופה בה אבא שלי היה טס מדי פעם לאנגליה בענייני עבודה, והייתי מבקשת ממנו שיביא לי ספרים.
במקום את הספר הזה, הוא הביא את: 
Night in the Lonesome October - Richard Laymon 
אפשר כמובן להבין את הטעות שלו / של המוכר בחנות, אבל הייתי כה מאוכזבת: כבר שמחתי שיש לי אותו - ואז הסתבר שאין לי, ואז הייתי צריכה לחכות עוד כמה חודשים, עד לפעם הבאה שבה אבא יטוס לאנגליה. 


אין לי די מילים לכמה שאהבתי את 
The Door into Summer - Robert A. Heinlein
זו היתה אהבה מהפיסקה הראשונה וחזרתי לקרוא אותו שוב ושוב. 


קראתי את 
The Princess Bride - William Goldman 
ממש מזמן, ולמיטב זכרוני אהבתי אותו, ותודה לש' על הרעיון לצרוך אותו גם כספר. 


את "כוכב הצוענים" קראתי בעברית בשעתו, ואהבתי אותו: 
Star of Gypsies - Robert Silverberg 


וואו כמה שאני אוהבת את 
Bellwether - Connie Willis
איזה ספר חכם ורלוונטי עדיין (תמיד?). 


ויש את ה ספר. 
הספר שהיה ה 
Comfort book 
שלי במשך השנים הלא קלות האחרונות. 
תמיד אהבתי אותו, אבל בשנים האחרונות הוא הפך להיות ה ספר שאני קוראת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
אני כבר צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני מתחילה לקרוא אותו עוד פעם - כמו שגיבורת הספר אומרת על ה 
Comfort book 
שלה: 
“Reread your favorite novel, the one you only let yourself read any more when you’re sick in bed”. 


Sunshine - Robin McKinely
(טיפ מנסיון אישי: כדאי לקרוא אותו רק בבתי קפה או כשיש עוגיות בבית). 





עריכה: 
מצאתי תמונה של הספר הזה, עם עוגיות, בבית קפה, מ-10/9/2016:




לא סיימתי או לא אהבתי את הספרים הבאים 




Neil Gaiman

ידיד שלי שחשב שלא יכול להיות שאני אוהבת ניל גיימן ולא קראתי את ה-graphic novels שלו (תודה א'!) קנה לי את: 
אני לא צורכת Graphic novels בשוטף, כנראה בגלל זה פחות התחברתי. 



הוא ספר שהתחלתי ולא הייתי מסוגלת להמשיך. אולי אני צריכה לנסות מתישהו שוב. אז הגעתי לעמוד 28 והפסקתי, חשדתי שהוא עומד להיות עצוב מדי עבורי.  


ספר שכל כך חיכיתי לקרוא כבר עד שחרגתי ממנהגי וקניתי אותו בכריכה קשה - והתאכזבתי. 



על סמך זה שיחסית לסיפורים קצרים נהניתי מ 
Smoke and Mirrors 
ניסיתי לקרוא גם את 
ומהם פחות נהניתי. 



את 

פשוט לא אהבתי. הוא היה "חלבי" מדי, איכשהו. 




(זה הלינק לרשימת הקריאה שלי ב-Goodreads, עוד לא התחלתי לסדר שם ספרים במדפים וכאלה) 

יום ראשון, 2 בספטמבר 2018

ספרים - פוסט שלישי מתוך ארבעה: ספרים בודדים שקראתי לאחרונה (שאינם חלק מסדרות)

כתבתי פוסטים נפרדים על סדרות שקראתי לאחרונה ומזמן, ובפוסט הראשון גם כתבתי מה הניע אותי לכתוב את ארבעת הפוסטים האלו מלכתחילה. 

הפוסט הזה מוקדש לספרים בודדים שקראתי לאחרונה - והוא התקצר מאד תוך כדי כתיבה, כשגיליתי שכל מיני ספרים שסברתי שהם בודדים, הינם בעצם חלק מסדרות: 


קראתי ואהבתי את הספרים הבאים


נהדר, מקורי ורענן - ממש הופתעתי לגלות שהוא יצא לאור לראשונה כבר
way back in 1987.
תודה רבה לש' שהמליצה לי עליו.






לא סיימתי או לא אהבתי את הספרים הבאים 


ניסיתי להתחיל לקרוא את 
ונשברתי מהר מאד: אני יודעת שהוא נחשב למאסטרפיס, אבל האנגלית שלו היתה ארכאית מדי / גבוהה מדי בשבילי. 



(זה הלינק לרשימת הקריאה שלי ב-Goodreads, עוד לא התחלתי לסדר שם ספרים במדפים וכאלה) 


הפוסט הרביעי בסרייה עוסק בספרים בודדים שקראתי מזמן.