יום רביעי, 31 במאי 2017

"שבת בבוקר", גרסת מאי 2017

מקור: "שבת בבוקר", מילים של תרצה אתר, לחן של יוני רכטר. 



שבת בבוקר! יום קשה.
אמא שוב קונה שתיל יפה. 
אבא "קורא" במטבח עיתון.
מחר, לראשונה, שימוש במעלון.

אפשר ללכת לבית העלמין, (מה שאמא כל שבת ממילא עושה), 
או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה.
אפשר לשתול פרחים, לקשט סביב המצבה, 
ואפשר ללכת עד הפינה, עם מקל וכובע ובתמיכת המלווה.

שבת בצהריים. בחוץ יום יפה.
אבא במטבח, מול העיתון שהוא "קורא". 
אני לוחצת על "פליי", סינטרה מתנגן,
הפיליפינית מכירה חלקים מ-
I did it my way
בעל פה.

אפשר ללכת לבית העלמין, (מה שאמא כל שבת ממילא עושה), 
או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה.
אפשר לשתול פרחים, לקשט סביב המצבה, 
ואפשר ללכת עד הפינה, בצעדים זעירים, עם עצירות למנוחה.

יום חמישי, 9 במרץ 2017

פלמינגו (?)

ב-2011 פורים חל ב-20 למרץ ותכננתי להתחפש לפלמינגו. 
לא זוכרת מאיפה בא לי הרעיון, למה בחרתי בו ואיך תכננתי לבצע אז את התחפושת. 

בשני במרץ כשג' התקשר לשאול איפה אני כדי לבוא להיות איתי כשיודיעו לי, אמרתי לו שאני בדרך לקנות דברים לתחפושת. הוא התעקש לדעת איפה אני *בדיוק* ונפגשנו בנקודה מסוימת, משם הוא לקח אותי לבית קפה וחיכה שיתקשרו להודיע לי (לא הספקתי לקנות כלום לפני). 

בין 2012 ל-2016 לא העזתי לתכנן להתחפש שוב לפלמינגו. פחדתי שעוד מישהו ימות. 

באפריל 2016 נתקלתי בפריט לבוש שברגע שראיתי אותו חשבתי לעצמי: "יכול להתאים לתחפושת של פלמינגו" (זו היתה חנות בגדים, לא חנות תחפושות). אחרי הרבה חששות והתלבטויות, החלטתי כן לקנות, גם כי זה רק עלה 30 ש"ח וגם כי תהיתי האם 2017 תהיה השנה בה אעז לחשוב שוב על להתחפש לפלמינגו. חיכיתי במתח כמה ימים אחרי הקנייה, וזה עבר בשלום - אף אחד לא מת. 

באוגוסט 2016 נוספו לתחפושת הפריט השני והשלישי: חיפשתי איך להיות יצירתית בתקווה שזה ישפר את מצב רוחי. 
גם הקניות האלו עברו בשלום: אף אחד לא מת. 

אם יהיה לי אומץ ואם הכל ילך כמתוכנן, אתחפש מחר או מחרתיים לפלמינגו. ואולי הפעם אף אחד לא ימות. 






קטעים איתי. 
רק עכשיו הבנתי: 
עד עכשיו בכל פעם שחשבתי על התחפושת הזו, חשבתי שזה רק להעז לבדוק האם-אפשר-להתחפש-לפלמינגו-בלי-שאף-אחד-ימות. 
רק ממש עכשיו תוך כדי תפירה קלטתי שזה בעצם בעיקר, או בכלל, הרצון להחזיר את הגלגל לאחור ו/או לחזור לרגע שלפני. 





~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עדכון:
התחפשתי לפלמינגו. יצא מוצלח. אף אחד לא מת הפעם. 




יום שישי, 3 במרץ 2017

2017. שש שנים

"Being Boring" by Merril Bainbridge




חשבתי שהשנה רק אכתוב, בלי להשמיע, 
אבל בשבוע האחרון זה בכל זאת הגיע: 
מילות השיר חזרו ועלו בראשי 
אז לא התווכחתי עם הקול הפנימי. 
כי המילים אומרות:

When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door

וטל היווה השראה לא רק לצעירים
והיה פותח דלתות סדרתי, בכל מיני תחומים. 

He was a friend so many people knew they could always rely on.

And I did think in spite of his dreams
He'd still be sitting somewhere here. 

וכן, כך דמותו אצלי מצטיירת:

He was never feeling bored
He was never being boring
He was never holding back 
or worried that
Time would come to an end.


Neither did we.



שש שנים: יש דברים שנשארו, יש דברים שהשתנו:
השנה, לראשונה,
חזרתי לנסוע דרך צומת מורשה. 

פורים הוא החג האהוב עלי ורק ב-2011 לא התחפשתי. 
עד עכשיו כל כך פחדתי 
שאם אצא לחפש לתחפושת הזו בדים ונוצות -
שוב הטלפון יצלצל עם בשורות איומות. 
רק עכשיו, שש שנים אחרי, אני מעזה,
להתחפש למה שתכננתי אז, כשקיבלתי את הידיעה.  


שש שנים, יש דברים שהשתנו, יש דברים שנשארו:
אני עדיין לא לובשת שום גוון של חוּם. 
אני עדיין מפחדת 
מימי הולדת 
גם של טל, גם שלי וגם של ענבל 
כי פער הגילאים ביננו היה אמור להישאר אותו דבר.

עדיין, כשאני רואה בטלוויזיה מישהו "מת"
אני גם מסתירה עם הידיים את המסך 
וגם מסננת: "אנשים מתים לא נראים כך".

כשיש בעולמות הרכב והדו"ג אירועים,
זה מוזר לי, אפילו כשהם חברים, 
שהמראיינים - או המרואיינים - הם לא טל אלא אחרים, 
אני מדלגת 
ונמנעת 
מהכתבות ומהתמונות
במיוחד כשמדובר בחדשות או בהשקות.
כי אני עדיין כועסת: 
איך זה יכול להיות 
שדווקא הוא 
לא הכי מעודכן 
בכל ההתרחשויות?

ואני עדיין תוהה איך התחומים האלו היו נראים 
אם הוא כן היה פה ועדיין בחיים.  


שש שנים,
ומה שלא נשאר אותו הדבר
או השתנה 
או התווסף 
לפעמים הפך לסוריאליסטי, 
התעוות:

בשישי בלילה 
אחרי שאיילת התקשרה 
להגיד שמיצו נפצע
לא יכולתי להפסיק לבכות 
וזה היה נראה לי טבעי והגיוני, הדמעות.

אבל למחרת 
בכביש אחד
החזקתי את ההגה חזק 
כי הכל נראה עקום:
איך זה יכול להיות 
שבשבת הזאת
זה לא טל שרוכב להדסה עין כרם 
אלא אני שנוהגת בדרך לירושלים?


המשפחה-הלא-ביולוגית שלי ממשיכה להתרחב משנה לשנה 
באנשים משמעותיים שמתווספים לתוכה 
בנסיבות עצובות
ואני ממשיכה לתהות: 
אולי יש דרך שנכיר ונהיה חברים גם בלי שיחברו בינינו אנשים מתים?


שש שנים. יש דברים שהתרגלתי לעשות:
להקליד מהר, בבת-אחת, שמות 
שמתחילים בט' ול' כמו טליה
או להקליד מיד גם את שם המשפחה 
כדי להקדים את ההשלמה 
כדי לא לקבל אותו בתוצאות החיפוש 
אלא ישר 
את מי שלהתקשר אליו כן אפשר. 

שש שנים: יש דברים שהתעמעמו, 
יש דברים שרק לאחרונה צפו ועלו. 

שש שנים: יש פחדים שנשארו, יש פחדים שהשתנו, 
אבל בעיקר, יש פחדים שהתווספו:

כשאבא אובחן הדבר הראשון שפחדתי ממנו 
היה הרגע בו כבר לא יזכור שטל איננו. 
מהבקשה להתקשר אליו או לקבוע מתי יבוא לבקר, 
כי הוא לא זוכר, 
או שהוא יבלבל את העבר עם ההווה 
ויגיד שאתמול דיבר איתו, או שהבוקר שתו יחד קפה.

ראיתי בעיני רוחי איך כשזה קורה, 
אמא, ענבל או אני נופלות
דרך הכסא,
על הרצפה צונחות,
מתמוטטות, 
כי צריכות מחדש לספר לו על מותו - ואז להתמודד עם התגובות.  

להרבה פחדים אחרים עוד אין לי פיתרון, 
ובתחום הזיכרון, 
מצבו הולך ומתדרדר,
אבל קראתי השנה אב שכול אחר,
משורר,  
אז לפחות לגבי הפחד הזה 
אני כבר יודעת מה נעשה:

תפילה, גיורא פישר

מִי יִתֵּן 
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן 
מְבֻלְבָּל. 

אִם אָז אֶשְׁאַל: 
"לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?" 

אַל תֹּאמְרוּ: 
"אֲבָל, הוּא נָפַל 
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן". 

אִמְרוּ: 
"הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל 
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר". 

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

אולי

אני רואה עכשיו שוב את הסדרה "באפי קוטלת הערפדים". 
בעונה השניה, בפרק ששמו "Passion", לאחת מהדמויות הראשיות יש מונולוג שמתפרש על פני כל הפרק: 

Angelus: 
"Passion. It lies in all of us. Sleeping... waiting... and though unwanted... unbidden... it will stir... open its jaws, and howl. It speaks to us... guides us... Passion rules us all. And we obey. What other choice do we have? Passion is the source of our finest moments. The joy of love... the clarity of hatred... and the ecstasy of grief. It hurts sometimes more than we can bear. If we could live without passion, maybe we'd know some kind of peace. But we would be hollow. Empty rooms, shuttered and dank... Without passion, we'd be truly dead".

ראיתי את הפרק ואמרתי לעצמי: "אני כבר לא בטוחה". 
אני כבר לא בטוחה שזה שווה את כל הכאב הזה. 
אולי במקום לרצות - ואז להתאכזב ולהיפגע, עדיף לא לרצות. 
אולי עדיף לוותר: אולי ככה זה יכאב פחות. 
אולי אני צריכה להגיד: "זהו, ניצחת. הנה, אני מנפנפת בדגל לבן של כניעה, אני לא יכולה יותר" - אני רק לא יודעת בפני מי. 



יום שלישי, 26 באפריל 2016

Going Out Under Cover

I'm donning my armour, putting it on one layer at a time.

One layer of make up. 
Two layers of eye shadows. 
A layer of mascara. 
A coat of lipstick. 
Shorts. 
Sleeveless top. 
Full battle gear is on. 

Going out in "Fake It Until You Make It" mode. 

Holding back the tears as I hug my friends. 
Asking for another hug without telling them why. 
Pretending. 
Smiling. 
Hiding my apparent transparency behind a shield made of a palette. 

Turns out if I had my own Coat of Arms it would consist of mac coygirl blush. 










יום שישי, 4 במרץ 2016

מה שאמרתי במלואת חמש שנים למותו של טל

הן זה לא אותו העמק 

כששמעתי את השיר הזה בהופעה של "העכבישים מפלוטו" התחלתי לבכות ולא הבנתי למה. 

עד שהבנתי: 


in a tin can
Far above the world
Planet Earth is blue
And there's nothing I can do


כי ככה אני מרגישה מאז שטל נהרג: אני מרחפת ויש סביבי ספייס, אני צפה ברִיק, לא מחוברת, וכדור הארץ ממשיך להיות כחול ולפעמים זה בלתי נסבל.
 Planet Earth is blue and there’s nothing I can do – אני לא יכולה לצבוע את כדור הארץ בצבעים אחרים, אני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב, אני לא יכולה ללכת ברחובות ולהגיד לכל עובר או עוברת אורח: "טל מת". "טל מת". "טל מת". "טל מת". 

in a most peculiar way
And the stars look very different today


הכוכבים צריכים להיראות אחרת. זה נכון שהם יראו אחרת, כי איך זה יכול להיות שהם יראו אותו דבר כשטל מת?

I always thought that I'd see you again.
Sweet dreams and flying machines in pieces on the ground.
I always thought that I'd see you, one more time again, now.

זה לא רק המוות של טל, זה המוות של תפיסת העולם שהיתה לי עד אז ומתה ביחד איתו. 

I've seen lonely times, but I always thought that I'd see you again.


חשבתי שאפשר לתכנן, שאפשר להשפיע, שאפשר לשלוט. חשבתי שיש זמן, שאפשר לדחות, שאפשר לחכות. חשבתי שאפשר לנהל ולא רק להתנהל. חשבתי שיש הרמוניה, שיש סיבה ותוצאה, שיש מבנה, סדר, הגיון. הרגשתי מוחזקת, בטוחה, הרגשתי שיש וודאות, המשכיות, רצף. 

המוות שלו שינה אותי, שינה את המשפחה שלנו, שינה את החברים והחברות שלו, שינה את עולם הרכב והדו-גלגלי הישראלי, אבל לפעמים אני רוצה לצעוק שזה לא שינה מספיק. 

זה מתחיל בדרך כלל בפברואר: אני קונה משהו ומסתכלת על תאריך התפוגה, וחלק ממני שם לב מיד האם תאריך התפוגה הוא לפני – או אחרי – ה-2/3, וחלק ממני מתפלא: איך זה שיש דברים שיש להם תוקף אחרי ה-2/3? למה לא נגמר התוקף של הכל בתאריך הזה, וביום שאחרי מתחילים לספור מחדש? 

Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message He Is Dead,
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves. 
The stars are not wanted now: put out every one;
Pack up the moon and dismantle the sun;
Pour away the ocean and sweep up the wood.
For nothing now can ever come to any good.


ומה שיש לי להגיד אחרי חמש שנים שלא היה לי להגיד לפני כן, זה משפט נוראי: 
שלפעמים המוות שלו מוכר וזכור. שלפעמים האובדן שלו זה נתון ידוע. 

זה נכון שלהרגיש את המוות שלו זה בלתי נסבל, אבל עוד יותר בלתי נסבלים הם הרגעים שבהם זה כן נסבל. 
לפעמים זה בלתי נסבל שכדור הארץ עדיין כחול ועדיין מסתובב, זה בלתי נסבל שהשמש זורחת ושהחיטה צומחת שוב – וגם השדה הירוק הזה כאן מול בית הקברות הוא גם יפה וגם בלתי נסבל כי הוא נראה ממש כפי שנראה לפני חמש שנים - 
איך זה יכול להיות נסבל שהוא איננו ושהוא לא ישוב. 

אתה אינך ולא תוכל לשוב 
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 
אך החיטה צומחת שוב 
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד 
זרח השמש שוב השמש בא 
עוד השירים שרים אך איך יוגד 
כל המכאוב וכל האהבה 
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית 
אבל אתה הן לא תוכל לשוב 
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין 
שהחיטה צומחת שוב.


2011: 












2016: 












--------------------------------------------------------------------------------------------------

  • כתבתי על השדה הזה כבר לב-19 למרץ 2011
  • תודה רבה לידידי יובל בילגוראי ששר והקריא לסירוגין איתי את הטקסט הזה באזכרה היום. 
  • כל השינויים במבנה ובמילים לעומת השירים המקוריים מכוונים. עם היוצרים הסליחה. 
  • קרדיטים: 
    Space Oddity - David Bowie
    Fire And Rain - James Taylor
    Funeral Blues - W. H. Auden
    החיטה צומחת שוב - דורית צמרת וחיים ברקני 

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

"מדע בדיוני"

ספרי פנטזיה ומדע בדיוני הם הנקראים ביותר על ידי, מגיל צעיר. בעיקר פנטזיה ו-sci-fi, ובשנים האחרונות הרבה פנטזיה אורבנית. בימים האחרונים אני תוהה האם אנשים חולים הם השראה ישירה או עקיפה לסופרי מד"ב ופנטזיה:

יש תיאור של construct אצל Benedict Jacka בסדרת הספרים על ה-Mage ששמו Alex Verus
"Constructs move, but they aren’t alive—they’re dead things animated by magic, created to fulfill a certain purpose. All constructs are built with a guidance program, and once a construct’s been given a command it’ll keep going until the task’s completed. ... . A construct can’t feel pain or fear or boredom. They don’t get hurt, they don’t get tired, and most of all they don’t stop".
זה מוטיב חוזר, דמויות שמבחוץ נראות אנושיות או כמוהן, אבל בעצם הן כבר לא אנושיות או לא האדם שהן נראות מבחוץ כמוהו, כי הן possessed / animated וכו', בין אם בתכנות, בקסם או בכל דרך אחרת של השתלטות או החלפה.

יש תיאורים של מקרים דומים גם ב-The Puppet Masters של Robert Heinlein, ב-The Gap Cycle של Stephen Donaldson, ב-The Fifth Head of Cerberus של Gene Wolfe, ב-The Shadow Out of Time של HP Lovecraft וב-The Thing on the Doorstep של HP Lovecraft. 

אני לא קוראת ספרי אימה, אבל הטקסט הבא היה יכול להיות לקוח מאחד מהם: 
"התושבים מתבקשים להיזהר מפני דמות שמבחוץ נראית בדיוק כמוהו: המראה החיצוני כה דומה שאפילו בני משפחתו הקרובים יתקשו להבחין בכך שלא מדובר בו עצמו, אך זוהי קליפה בלבד! מבחוץ הוא עדיין נראה כאדם בכלל וכמוהו בפרט, אך מבפנים התחוללו ומתחוללים שינויים רבים: הוא איבד ומאבד את אנושיותו ואת אישיותו. נשארו רק שרידים ממנו בתוך הקליפה, שגם הם הולכים ונעלמים. זה מתעתע: כשאתה מביט אליו מבחוץ פנימה, אתה לא יודע מי ניבט בך בחזרה מבפנים החוצה. הוא מתוכנת למטרה אחת בלבד: להתחזות ולבלבל את המכירים אותו כך שיחשבו שזה עדיין הוא במשך פרק הזמן הארוך ביותר שבו יצליח להטעותם, כשלמעשה הוחלף כבר מזמן". 
גם התיאור של קללת Imperio בסדרת Harry Potter של J.K. Rowling דומה למדי: 
"The Imperius Curse (Imperio) is a tool of the Dark Arts and one of the three Unforgivable Curses. It is one of the most powerful and sinister spells known to wizardkind. When cast successfully, the curse places the victim completely under the caster's control, though a person with exceptional strength of will is capable of resisting it".
חוץ מהמשפט האחרון, שמזכיר לי תופעה מרגיזה: למה א/נשים אומרים/ות: "שמר/ה על צלילותו/ה עד הרגע האחרון" כאילו שזה משהו שאנחנו יכולים לשמור עליו באופן יזום, כאילו שזה תלוי בנו, כאילו שאם רק נתאמץ עוד קצת, נישאר צלולים למשך פרק זמן ארוך יותר?


צילמתי עם הטלפון מעיתון 

חוץ מזה שלכריש לא צריך לקרוא Ludovician אלא Alzheimer, הכל נכון, מילה במילה: 
"He has activated a conceptual shark called a Ludovician which feeds on human memories and the intrinsic sense of self and is relentlessly pursuing him and will eventually erase his personality completely".
מתוך The Raw Shark Texts של Steven Hall. 

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים סופר מד"ב, פנטזיה או אימה, תשאלו אותו האם הוא מכיר חולי דמנציה.





---------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לחברים/ות שעזרו לי עם הדוגמאות: אורי, איתמר, אלינור, אסף א', אסף מ', אריק, יואב, זיו ועודד.