יום שני, 30 בדצמבר 2019

רגע מסרטים מצויירים

עברתי רגע מסרטים מצויירים: נדלקה לי נורה מעל הראש. 
הרבה פעמים רק בדיעבד ידעתי שרגע מסויים בחיי היה משמעותי - והפעם, ידעתי את זה בזמן שזה קרה: הסתכלתי על הצלחת הזו בחנות דל'ארטה, ונעצרתי.



אחד מהדברים שהמוח החמוד שלי (נכתב בהערכה, לא בציניות) מנסה לעשות עבורי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות הוא לנסות ולהכין אותי לדבר הרע הבא שעלול לקרות: 

אני בקונצרט - מסתכלת על התקרה ומדמיינת שאחד מהפנסים נופל,
אני במסעדה - מדמיינת שהמלצרית מועדת והמחבת הרותחת שהיא מחזיקה מוטחת ביושבי השולחן, 
אני יורדת במדרגות - מדמיינת שאני (או מישהו/י אחר/ת) נופל/ת בהן, 
אני בשדה תעופה ומטוס ממריא - מדמיינת שהוא מתפוצץ, וכו'. 

וזה מייגע. 
כי כמות הדברים הרעים שעלולה להתרחש בכל רגע נתון היא אין סופית, והחיים עד כה היתה להם נטיה להפתיע אותי, כך שאני לא יודעת מה הסיכוי שלי בכלל באמת להכין את עצמי למה שעלול לקרות. 

זה מנגנון הגנה שחלק בי פיתח ואני מבינה מאיפה הוא מגיע ולמה - אבל זה לא נעים לי. 

למדתי לעצור את זה: למדתי ללחוץ על עצירה כשהסרט הפנימי מתחיל להתנגן ומגיע לאסון-המדומיין-הבא. למדתי לעצור את עצמי כדי לא לטבוע בזה כל הזמן.  

אבל רק אחרי שהיה לי את הרגע הזה עם הצלחת, הבנתי שאני יכולה לא רק לעצור את הסרט הפנימי: אני יכולה להחליף אותו.
ממש כמו שאני מדמיינת את המטוס מתפוצץ - אני יכולה לדמיין אותו ממשיך לטוס בשלום, 
אני יכולה לדמיין את המלצרית ממשיכה ללכת ומגישה את המחבת היציב בחיוך,
אני יכולה לדמיין את הקונצרט ממשיך כסדרו, כשהבמה עומדת איתנה וכולם עליה בריאים ושלמים. 

וזה מה שאני עושה מאז: אני לא רק עוצרת את תסריט האימים - אני מחליפה אותו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)