הרבה "What if" מסתובבים לי בראש ב-24 שעות האחרונות.
אתמול בערב הלכתי לרקוד סלסה. זו היתה בערך הפעם הרביעית שהלכתי לרקוד מאז שחזרתי לארץ. ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים. רקדתי עם אנשים שלא רקדתי איתם שנים. רקדתי עם אנשים שלא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם. שזו היתה חוויה מוזרה, מסיבה אחרת (פעם הייתי סוג של "סלב" בעולם הסלסה הקובנית ואנשים היו יודעים מי אני ומזהים אותי, גם בגלל הזכייה בתחרות וגם בגלל הקליפ פיטורין) ותהיתי מה היה קורה אם החיים היו מתגלגלים אחרת.
זמן קצר אחרי שהקבוצה שהייתי חלק ממנה זכתה בסוף 2010 במקום הראשון באליפות ישראל ברואדה (סלסה קובנית) (וידאו ראשון מהתחרות באילת, וידאו שני), הקבוצה התפרקה.
היינו ארבעה בנים וארבע בנות. בן ובת נהיו זוג. ארבעת הבנים מדריכי ריקוד. בת אחת ואני הפסקנו לרקוד. תהיתי מה היה קורה אם טל לא היה נהרג בתחילת 2011. האם הייתי ממשיכה לרקוד? להתחרות? האם הייתי מצטרפת לקבוצה אחרת? האם הייתי מתחילה ללמד?.
היום דיברתי עם חברה טובה שהכרתי כששתינו למדנו יחד אצל רונית שפי וולפין, ב"עין השלישית". היא סיפרה לי שהיא סיימה את מסלול ההכשרה שלה כמורה והיא מצטרפת לצוות, בתשלום.
למדתי אצל רונית במשך שנים, והייתי במסלול הכשרה שהיה אמור להסתיים בכך שאצטרף לצוות. כשטל נהרג כבר הייתי בשלב ההתמחות.
אחרי שטל נהרג, הפסקתי ללמוד אצלה.
תהיתי היום מה היה קורה אם טל לא היה נהרג. האם הייתי מסיימת את מסלול ההכשרה שלי במקביל אליה, לפניה, אחריה, איתה. האם הייתי מצטרפת לצוות גם.
אני יודעת שזה חסר טעם ותכלית, לתהות "מה היה קורה אילו", ויחד עם זה מצאתי את עצמי תוהה בכל זאת. אני כבר לא מרגישה תקועה, אני כבר מרגישה שאני כן מתקדמת, ועם זאת אני תוהה לאיזה כיוונים נוספים או אחרים יכולתי להתקדם אם חיי היו מתגלגלים אחרת.
אתמול בערב הלכתי לרקוד סלסה. זו היתה בערך הפעם הרביעית שהלכתי לרקוד מאז שחזרתי לארץ. ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים. רקדתי עם אנשים שלא רקדתי איתם שנים. רקדתי עם אנשים שלא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם. שזו היתה חוויה מוזרה, מסיבה אחרת (פעם הייתי סוג של "סלב" בעולם הסלסה הקובנית ואנשים היו יודעים מי אני ומזהים אותי, גם בגלל הזכייה בתחרות וגם בגלל הקליפ פיטורין) ותהיתי מה היה קורה אם החיים היו מתגלגלים אחרת.
זמן קצר אחרי שהקבוצה שהייתי חלק ממנה זכתה בסוף 2010 במקום הראשון באליפות ישראל ברואדה (סלסה קובנית) (וידאו ראשון מהתחרות באילת, וידאו שני), הקבוצה התפרקה.
היינו ארבעה בנים וארבע בנות. בן ובת נהיו זוג. ארבעת הבנים מדריכי ריקוד. בת אחת ואני הפסקנו לרקוד. תהיתי מה היה קורה אם טל לא היה נהרג בתחילת 2011. האם הייתי ממשיכה לרקוד? להתחרות? האם הייתי מצטרפת לקבוצה אחרת? האם הייתי מתחילה ללמד?.
היום דיברתי עם חברה טובה שהכרתי כששתינו למדנו יחד אצל רונית שפי וולפין, ב"עין השלישית". היא סיפרה לי שהיא סיימה את מסלול ההכשרה שלה כמורה והיא מצטרפת לצוות, בתשלום.
למדתי אצל רונית במשך שנים, והייתי במסלול הכשרה שהיה אמור להסתיים בכך שאצטרף לצוות. כשטל נהרג כבר הייתי בשלב ההתמחות.
אחרי שטל נהרג, הפסקתי ללמוד אצלה.
תהיתי היום מה היה קורה אם טל לא היה נהרג. האם הייתי מסיימת את מסלול ההכשרה שלי במקביל אליה, לפניה, אחריה, איתה. האם הייתי מצטרפת לצוות גם.
אני יודעת שזה חסר טעם ותכלית, לתהות "מה היה קורה אילו", ויחד עם זה מצאתי את עצמי תוהה בכל זאת. אני כבר לא מרגישה תקועה, אני כבר מרגישה שאני כן מתקדמת, ועם זאת אני תוהה לאיזה כיוונים נוספים או אחרים יכולתי להתקדם אם חיי היו מתגלגלים אחרת.
