יום שבת, 7 בדצמבר 2013

"מה אם" | "What if"

הרבה "What if" מסתובבים לי בראש ב-24 שעות האחרונות. 

אתמול בערב הלכתי לרקוד סלסה. זו היתה בערך הפעם הרביעית שהלכתי לרקוד מאז שחזרתי לארץ. ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים. רקדתי עם אנשים שלא רקדתי איתם שנים. רקדתי עם אנשים שלא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם. שזו היתה חוויה מוזרה, מסיבה אחרת (פעם הייתי סוג של "סלב" בעולם הסלסה הקובנית ואנשים היו יודעים מי אני ומזהים אותי, גם בגלל הזכייה בתחרות וגם בגלל הקליפ פיטורין) ותהיתי מה היה קורה אם החיים היו מתגלגלים אחרת.
זמן קצר אחרי שהקבוצה שהייתי חלק ממנה זכתה בסוף 2010 במקום הראשון באליפות ישראל ברואדה (סלסה קובנית) (וידאו ראשון מהתחרות באילת, וידאו שני), הקבוצה התפרקה.
היינו ארבעה בנים וארבע בנות. בן ובת נהיו זוג. ארבעת הבנים מדריכי ריקוד. בת אחת ואני הפסקנו לרקוד. תהיתי מה היה קורה אם טל לא היה נהרג בתחילת 2011. האם הייתי ממשיכה לרקוד? להתחרות? האם הייתי מצטרפת לקבוצה אחרת? האם הייתי מתחילה ללמד?. 

היום דיברתי עם חברה טובה שהכרתי כששתינו למדנו יחד אצל רונית שפי וולפין, ב"עין השלישית". היא סיפרה לי שהיא סיימה את מסלול ההכשרה שלה כמורה והיא מצטרפת לצוות, בתשלום. 
למדתי אצל רונית במשך שנים, והייתי במסלול הכשרה שהיה אמור להסתיים בכך שאצטרף לצוות. כשטל נהרג כבר הייתי בשלב ההתמחות. 
אחרי שטל נהרג, הפסקתי ללמוד אצלה. 
תהיתי היום מה היה קורה אם טל לא היה נהרג. האם הייתי מסיימת את מסלול ההכשרה שלי במקביל אליה, לפניה, אחריה, איתה. האם הייתי מצטרפת לצוות גם. 

אני יודעת שזה חסר טעם ותכלית, לתהות "מה היה קורה אילו", ויחד עם זה מצאתי את עצמי תוהה בכל זאת. אני כבר לא מרגישה תקועה, אני כבר מרגישה שאני כן מתקדמת, ועם זאת אני תוהה לאיזה כיוונים נוספים או אחרים יכולתי להתקדם אם חיי היו מתגלגלים אחרת. 






יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

הכל יחסי

הערב תפסתי את עצמי, בפעם המי-יודע-כמה, מייחלת לתקופה שבה "כל" מה שהיה לי להתמודד איתו היה הפיטורין והגירושין (כלומר 2010, לפני שהמוות של טל הגיע ב-2011). חצי צוחקת חצי בוכה. מי היה מאמין בשעתו שארגיש ככה פעם. מה שמוכיח גם שתמיד יכול להיות יותר גרוע (מה שלא מעודד אותי), וגם שהכל יחסי (זה אמור לעודד, התובנה הזו?). 


יום שבת, 9 בנובמבר 2013

גלית ואני

לקראת יום השנה הראשון, המשפחה יזמה תחרות סיפורים קצרים, נושאת פרסים: "רוחות מסע". 
התפקיד שלי היה לעבור על הסיפורים שהתקבלו, לוודא שהם עומדים בתנאי הסף, ולהעביר אותם הלאה לשופטים. 

ביוני 2011 הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. חזרתי לארץ חודש לפני יום השנה, כלומר בפברואר 2012. בין לבין, משם, קראתי את הסיפורים שהוגשו, במסגרת תפקידי כ"מסננת". 

לא היה לי קל, להיות כל כך רחוקה מהבית, לכל כך הרבה זמן. היה סיפור אחד שקראתי, כשהייתי בבנגקוק, כבר לקראת סוף הנסיעה, ששבר אותי. סיפור שגרם לי לבכות במשך יומיים בערך, וכמעט גרם לי להקדים את כרטיס הטיסה חזרה לארץ. קראו לו "טיול שבת ארצישראלי מצוי". הסיפורים הוגשו אנונימית, אז לא ידעתי מי כתבה אותו. 

לימים, הסיפור הגיע להיות אחד מהפיינליסטים בתחרות, ועם הפיינליסטים יצרנו קשר. כך גיליתי שמי שכתבה אותו, שמה גלית, ושהיא כתבה אותו על אחיה, גיל, שנהרג ב-98'. 
כתבתי לה מייל, וסיפרתי לה עד כמה הסיפור שלה השפיע עלי כשקראתי אותו לראשונה. - מקריאה בסיפור אי אפשר לדעת שגיל נהרג, זה הסתבר לי רק כשהתחלנו להתכתב, ויחד עם זה, כנראה שהכאב שלה חילחל והגיע אלי דרך השורות אפילו בלי שזה יוזכר בו בצורה מובהקת, ואפילו שהיא היתה בניו-יורק ואני בבנגקוק כשהיא כתבה אותו ואני קראתי אותו.  

היא ענתה לי, ונהיינו חברות, עם זה שאנחנו חיות ביבשות שונות ונפגשות פיזית רק פעם בכמה חודשים. חברוֹת מהסוג שאני מרגישה שהיא בת משפחה לא-ביולוגית שלי. חברוּת מהסוג שאני מרגישה שהאחים המתים שלנו הכירו בינינו. כמו שקרה לי עם ערן אביבי, שהאחים שלו והאח שלי הפגישו בינינו, ומאז הוא נמצא אצלי עמוק בלב. יש דברים שאני מרגישה לפעמים שאני יכולה לשתף רק איתו, או איתה. הסיפור שלה לא זכה בפרס כי הגיע למקום החמישי, אבל שתינו מרגישות שזכינו. 

אז למה אני מספרת לכם עליה? 
ההסבר בהמשך :) . 

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש היא: 
Bitch, please.
או אולי התגובה ההולמת היא: 
ההרגת וגם לכלכת? 

אני רוצה להבהיר לך שאם המשפחה שלנו היתה מחליטה למרר לך את החיים מאז המוות של טל ועד היום - החיים שלך היו נראים אחרת לגמרי.

אתה יודע כמה רוכבים ונהגים היו מחכים לך, ובכל סיבוב - אם היינו מחליטים "לחכות לך בסיבוב"?. 

יש לך נוכחות ברשת וברשתות החברתיות. אתה יכול להעלות בדמיונך איזו הטרלה היינו יכולים לארגן לך, אם רק היינו רוצים? 

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

יש לך מושג מי מנהל את מועדון האופנועים הישראלי, שאתה מעז להכפיש ולהשמיץ ככה? אליקו הוא בחור רציני. אני מבטיחה לך שאם הוא היה מוביל את חברי המועדון במסע למירור החיים שלך (לא שהיה עולה על דעתו להוביל מהלך כזה או לשתף איתו פעולה, כמובן), הם היו עושים עבודה הרבה יותר טובה: אתה המשכת לחיות את החיים שלך כרגיל מאז המוות של טל, חוץ מזה שאתה בשלילת רישיון נהיגה (שלילה שערערת עליה!) ושהוצאת כסף על עורך דין. 


צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13 

אני מבטיחה לך שאם מישהו מאיתנו היה מחפש נקמה, כמו הבוץ שהעזת לזרוק עלינו - החיים שלך לא היו נראים ככה. הרי יכולנו להטריל אותך גם מחוץ לרשת. להשמיץ אותך. לוודא שהמעסיקים שלך יודעים מה עשית ואיך אתה מתנהג. אתה הרי עובד באותה העבודה מאז 2011, לא?  


צילומסך מתוך הפרופיל הפומבי של הנהג בלינקדאין

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אני יכולה להגיד במצפון שקט ובלב שלם שידנו לא היתה במעל - אם אכן חווית איזושהי רדיפה ולא רק חשת אותה מהרהורי ליבך.
לא רק שאף אחד מאיתנו לא רדף אותך ולא שיסה בך אנשים אחרים - זה אפילו לא עלה על דעתנו. ואם זה עלה על דעתך - "כל הפוסל, במומו פוסל", ואתה בטח השלכת עלינו את מחשבותיך. אבל הן חד משמעית לא היו מחשבותינו. 

בעקבות ההשמצות הפרועות שלך בדיון של הטיעונים לעונש שהתקיים ב-24/10/13, נכנסתי לפרופיל שלך בגוגל פלוס. זה לא קל, לראות אותך "נהנה לעוף" במאי 2012. 


תמונת הפרופיל הפומבית של הנהג בגוגל פלוס (ובלינקדאין). 
כיוון שהוא לא משתמש בשם "חיים בר עם" בפרופילים שלו ברשת,
הסתרתי את השם בו הוא עושה שימוש. 

אבל הנה, עשית את זה. וזו ההוכחה שלי: אני מבטיחה לך שאם היינו מחליטים למרר לך את החיים, היו מספיק אנשים שהיו עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלך, וכשהיית עולה לאוויר היית מגלה שנפרש מתחתיך שלט "האיש שהרג את טל" או משהו כזה. אנחנו משפחה מאד יצירתית.

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אמרת שבני המשפחה שלך נחשפו ל"השמצות, קללות, איומים וחשיפה תקשורתית" 


צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

איפה פורסמה ולוּ אות אחת על מישהו מבני המשפחה שלך? 

זמן קצר לאחר מותו של טל כבר היה מי ששלח לי, ביוזמתו, את השמות המלאים שלך ושל אשתך ואת מספרי תעודות הזהות שלכם, הכתובות והטלפונים. הסתכלתי על המידע הזה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות עם זה משהו. מעולם לא עלה על דעתי לגרור את אשתך ואת שאר בני המשפחה שלך לתוך זה. אתה יודע עד כמה היה קל לי לעשות את זה, אם הייתי רוצה? 


צילומסך מתוך תכתובת פרטית בפייסבוק

יכולתי - אבל לא רציתי, לא עשיתי, ואין לי כוונה כזו.

לא מספיק שמעולם לא לקחת אחריות על הבחירות שלך ועל המעשים שלך, באותו היום ומאז, לא מספיק שמעולם לא הבעת צער או חרטה או השפלת מבט בנוכחותנו, או הראית, ולו למראית עין, שאתה מבין מה עשית באותו היום ומאז ומה היו ההשלכות של זה עלינו ועל עוד אנשים רבים כל כך, לא מספיק שהתנהגת בדיונים באופן כה מביש ומקומם עד שאחותי נעמדה וביקשה מהשופט כשדמעות בעיניה שלפחות לא תצחק בדיונים,



צילומסך מתוך פרוטוקול דיון שהתקיים ב-18/3/12

לא מספיק שהעזת לצחוק בנוכחותי או להסתכל לי בעיניים - אתה עוד מעז ללכלך על המשפחה שלנו, שאם היינו מחליטים לרדוף אותך, היינו עושים עבודה כל כך עלובה? 

הנה, תראה, היית בחתונה ב-16/8/13:


וידאו שהעלה הנהג באופן פומבי לפרופיל שלו בגוגל פלוס. 

איזה צירוף מקרים: היומולדת של טל חל ב-17/8.


צילומסך מפייסבוק

יש לך מושג כמה חוקרים פרטיים הם חברים שלנו עכשיו? אתה חושב שזו היתה בעיה בשבילנו, לדעת מה התוכניות שלך ולאן אתה יוצא, ולוודא שאתה לא תהנה בחתונה הזו? 
יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.
בזמן שאתה בילית בחתונה ומה שהעסיק אותך היה לצלם וידאו ולהעלות אותו לרשת, אני הייתי עסוקה בלהכין את קמפיין חיפוש הרופאה

אתה באמת חושב שיש משהו שאתה יכול להגיד שישכנע אותנו, או מישהו אחר, שאתה קורבן? 

היית בבנגקוק בינואר 2012. 


מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג

עוד צירוף מקרים: גם אני הייתי שם אז.
איזה מזל שלא נתקלתי בך שם - הייתי עלולה לאבד את שפיותי, אם גם שם, במקום אליו נמלטתי, דמותך המוחשית היתה עולה לנגד עיני.
אני מודה שלא נעים לי לחשוב על כך שתאילנד אהובתי, ביתי השני, אירחה גם אותך. ועוד באותו הזמן. 

אתה כותב שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם? אנחנו מסכימים איתך. רק שמאז ועד היום טרם עשית זאת, כפי שאחותי היטיבה לנסח


מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 
כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אתה כותב ש"אם מחפשים את אלו המחפפים הרי שחצי מדינה תשב בבית הסוהר" - האם זו נבואה שתגשים את עצמה? בשבוע הבא נדע. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 
כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אמרת בטיעונים לעונש שביקשת מהמשפחה להיפגש ושסירבנו. 


צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

או.
אז זה שקר שאני יכולה להפריך בכוחות עצמי, כי שני האנשים המתנצלים והנבוכים שהתקשרו עם הבקשה הזו שלך, שאכן אחד מהם היה עו"ד אבנר גולומב, התקשרו איתה אלי. אחרי התייעצות, עניתי לשניהם את אותה התשובה: "אבא שלי מוכן להיפגש איתך - אבל רק אחרי גזר הדין". היה נראה לנו מאד תמוה וחשוד, העיתוי הזה, שפתאום אחרי הכרעת הדין (שבה הורשעת!) ולפני הטיעונים לעונש, חשוב לך להיפגש איתו. 
ועורך הדין שלך, ושני האנשים האלו, יודעים ביחד איתך ואיתי ששיקרת - לפחות במקרה הזה. 
מסתבר שצדקנו כשחשדנו. 
בהמשך דבריך אמרת שרצית להציע לנו הסדר כספי, כדי "לפצות את הילדים שנשארו בלי אב". לא, באמת? חשבת שתוכל לשחד אותנו? חשבת שתוכל לקנות את החופש שלך בכסף? חשבת שאם תשלם לנו אז לא נעיד בטיעונים לעונש? ואז עוד באת אלינו בטענות על כך שסירבנו להיפגש איתך - למרות שזה לא מה שקרה באמת?

אתה לא ידעת מה עמדנו לבקש בטיעונים לעונש. הנחת שאנחנו הולכים לבקש מאסר, אה? בטח הופתעת לגלות שכולנו החלטנו שאין זה מקומנו ותפקידנו להתערב ברכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש בעניינך - הדבר היחידי שכולנו ביקשנו הוא שרישיון הנהיגה שלך יישלל לצמיתות (רק בדיון עצמו גילינו שאין דבר כזה, לצמיתות. כמו שאתה מבין, לא עשינו "שיעורי בית" - פשוט ביקשנו את אשר על לבנו. אם היינו עושים "שיעורי בית", היינו יודעים מהו מקסימום השלילה שקבוע בחוק למקרים כאלו, ומבקשים אותו). 

יוצא לי מדי פעם לחשוב על זה, מה היה קורה אם זו היתה ענבל או אני שהיינו נהרגות באותו יום, ולא טל. אני בטוחה שהוא היה יושב בכל הדיונים, ומפעיל את כל הקשרים שלו, ורותם ומגייס כמה שיותר אנשים לעזור. ממש כמו שאנחנו עשינו, וממש כמו שאוהביו עשו עבורו מעצמם. ואני גם בטוחה שלא היה עולה על דעתו להשתמש בקשרים שיש לו כדי לרדוף את מי שהיה הורג את ענבל או אותי. ואנחנו נוהגים כמוהו, אחרת איך נמשיך להיות ראויים להיותנו בני משפחתו? 


אני מפרסמת את הדברים האלו עכשיו, כי בעוד שבוע יינתן גזר הדין במשפט שלך, וזה לא יהיה יאה לפרסם אותם אחרי, Cause you don't kick a man when he's down, ואני מאמינה ש - You're going down. לפחות לקצת. לפחות בקצת. הרי אחר כך תמשיך את החיים שלך כרגיל, אחרי המאסר ו/או שלילת הרישיון, בעוד שאנחנו נמשיך ללכת לבית הקברות כל חיינו. לזה אין תקופת עונש קצובה. 

העדות שלי, כפי שהוגשה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון, והשבוע פרסמתי את מה שאמרה אמא שלנו. 

את העדות שלי הגשתי כתובה - ידעתי שאני לא אצליח לדבר או להקריא. 

העדות הזו היא הדבר שהיה לי הכי קשה לכתוב עד היום, ולקח לי הרבה זמן ודמעות להצליח להעלות את הדברים על הכתב. כיוון שכך היא מנוסחת באופן מעט גולמי - לא ערכתי אותה כפי שאני בדרך כלל עורכת טקסטים שלי. 


עיי חורבות 


אני אחותו הצעירה. כשנולדתי, טל היה בן 18. 

אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, כי איך זה יכול להיות שמוות של בן אדם אחד "הורס משפחה שלמה"? אבל מאז ראיתי איך הכל השתנה אצלנו. 

כשהנהג החליט שהוא פונה שמאלה, הפנייה הזו לקחה איתה את החיים של טל, ויחד איתו היא לקחה את החיים של כולנו, טרפה אותם והכניסה אותם למסלול אחר, למערבולת. נתיב החיים של כולנו השתנה באופן בלתי הפיך ביחד עם השינוי נתיב של הגולף.

זה לא קל להסתכל על החיים שלָךְ ולראות אותם מרוסקים ושבורים, בכל אספקט אפשרי.

לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הפכו לעיי חורבות, ואיך אני בונה את עצמי מאפס בכל כך הרבה תחומים. לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הם התרסקו והתנפצו מאותו הרגע. לא קל לי לראות עד כמה זה שינה את החיים שלי, אם אני עושה לרגע Zoom out ומסתכלת על התמונה כולה. 

מאז מותו של טל הייתי שבורה, אבודה וכואבת. לא תיפקדתי, לא עבדתי, לא פרנסתי את עצמי, לא החזקתי את עצמי כלכלית. לא אכלתי כמו שצריך, לא טיפלתי בעצמי כמו שצריך. היו לילות שלא היה לי ברור איך אני מגיעה לבוקר שאחריהם, היו ימים שלא ידעתי איך אעבור אותם. היו שבועות שלא תיפקדתי ברמה שהבהילה אותי, היו התקפי בכי בעוצמות שהדאיגו אותי. 
היו ימים שהרגשתי כל כך שבורה ואבודה שלא ידעתי אם אפשר בכלל לצאת מזה. הייתי מרוסקת ותקועה. היו ימים שהרגשתי שהכל מייאש וחסר טעם. היו ימים שהרגשתי שהדבר היחיד שמפריד וביני ובין ההומלסים שאני עוברת לידם ברחוב זה ההורים שלי והתמיכה הכספית שאני מקבלת מהם, כי בלעדיהם, מה ההבדל ביני לבינם? - גם אני אבודה ובקושי יכולה לעבוד. 
הרגשתי שאני מתמודדת עם כל כל הרבה דברים מאז המוות שלו: עם עצמי, עם מה שהוא השאיר אחריו, עם ההורים, עם הדינמיקה שהשתנתה בתוך המשפחה. עם פחדים מהעתיד, עם פחדים מהחיים. פחד לחיות. פחד מהעתיד, פחד מכאב, פחד מכאבים עתידיים שעלולים להגיע.  
הרגשתי שהכל נפרם ונשבר, חסר תועלת, חסר תכלית, חסר תוחלת וחסר סיכוי: אני, החיים שלי, החיים בכלל.
יש רגעים שאני לא זוכרת מאז המוות שלו, יש תקופות שאני לא זוכרת משנת האבל הראשונה. מסתכלת לאחור על חודשים מסוימים מהחיים שלי והם נראים לי כמו מכוסים בערפל, שבו צפים קרעי וקטעי זכרונות. 

חוויתי דיכאון. במשך למעלה משנה, בכל פעם שראיתי את השם של אמא שלנו על צג הטלפון שלי, התגובה הראשונית שלי היתה שהיא מתקשרת להודיע לי שקרה משהו למישהו (כי היא היתה זו שהודיעה לי שטל נהרג). הפכתי לאדם חרדתי, מלא חששות ופחדים, קפצתי מכל רחש. הרגשתי חשופה, כאילו שקצוות העצבים שלי חשופים מדי ושהעולם הפך להיות משהו שהוא מעל לכוחותיי להתמודד איתו. 

כשהרגשתי שאני טובעת ואני כבר לא יכולה יותר לבד, ביקשתי עזרה והתחלתי טיפול, וכשתיארתי למטפלת מה אני עוברת ומה אני מרגישה, היא אמרה שזה פשוט פוסט טראומה קלאסי. והיה בזה משהו מרגיע, לדעת שיש לזה שם, ושאפשר לטפל בזה. 

רק איתה הבנתי עד כמה זיהוי הגופה היה טראומטי עבורי. - לקחתי את זה על עצמי כדי לחסוך את זה להורים שלנו, והייתי עושה את זה שוב גם אם הייתי יודעת מה יהיה המחיר שאשלם על כך - ויחד עם זה לא ידעתי אז מה יהיה המחיר שאשלם על כך, ולא הבנתי שאני צריכה עזרה מוקדם יותר.

חוויתי ערעור של הסדר הפנימי, ערעור של סדר העדיפיות, ערעור של העולם הפנימי והחיצוני: של האמונות, של הזהות, בכל הרמות: גוף, רגש, שכל, נפש. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, שאני כבר לא יודעת מי אני, שאני לא יודעת איזה משאבים עומדים לרשותי, לְמה אני יכולה לצפות מעצמי, מה אני יכולה לדרוש מעצמי ואיזה משימות אני יכולה לקחת על עצמי. 

אני, שעבדתי כמפיקה 11 שנים וכמנהלת עמותה שנה וחצי, עובדת במשרה חלקית במשמרות כמוכרת בחנות כבר כשנה וחצי, כי הרגשתי שזה כל מה שהייתי מסוגלת להתחייב אליו. 

אני, שהיה לי כל כך חשוב להיות עצמאית ולא לקחת כסף מההורים, גם לא אחרי שעזב האיש שהייתי נשואה לו ואחרי הגירושין שלנו, מוצאת את עצמי חיה על חשבון ההורים בגיל 40. בלי התמיכה שלהם לא הייתי מחזיקה את הראש מעל המים בתקופה הזו. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ושאחרים לא יכולים לסמוך עלי כי המשאבים שלי הצטמצמו, ולא תמיד זמינים לי. היו ימים שבהם לא הצלחתי לקום מהמיטה או להכין לעצמי כוס תה. היו ימים שבהם לא אכלתי. ירדתי במשקל. 

איבדתי את תחושת הביטחון והוודאות שלי לגבי העתיד, ולגבי היכולת שלי להתמודד עם מה שהעתיד עשוי לטמון בחובו. 

הרגשתי שהתפרקתי ככה שלא היה לי ברור אם אצליח להרכיב את עצמי מחדש, האם אפשר להרכיב את עצמי מחדש – ומי אהיה כשארכיב את עצמי מחדש.

הבנתי שאני צריכה להרכיב את עצמי ואת חיי מחדש, כי הם נהרסו, שלא בשליטתי. 

חוויתי ירידה בתחושות הביטחון העצמי והערך העצמי: הרגשתי שכבר יש לי פחות מה להציע לחברים שלי, כי הרבה סממנים שאפיינו אותי לפני כן, כבר לא בתוקף מאז: אני כמעט לא מארגנת או יוזמת פגישות (שזה משהו שמאד אפיין אותי בעבר), כמעט לא הולכת לרקוד (שזה משהו שעשיתי באופן קבוע במשך שנים). 
הרגשתי שאני יכולה להציע לבן הזוג שלי רק "סחורה פגומה", כי מי בעצם ירצה לצאת עם מישהי שעלולה לפרוץ בבכי מכל דבר, בכל רגע, ושצריך להיות רגישים ועדינים איתה כל הזמן כי היא עלולה לבכות גם בשמחות, כמאמר השיר "אם כבר" של "היהודים"?. 

אני מתגעגעת לחגים. מתגעגעת לחגים משפחתיים. מתגעגעת להמולת ההכנות לפני החגים, לקניית המתנות, לעריכת וקישוט השולחן. מתגעגעת לימי ההולדת. מתגעגעת ללשמוח בימי ההולדת של טל ושלי. מתגעגעת לזה שאני לא שבועות וימים לפני יום ההולדת רק מתעסקת באיך לעבור את יום ההולדת בשפיות, ואיזו פעילות לארגן להורים הפעם כדי להקל עליהם, ואיך לצלוח את היום הזה. 

מתגעגעת לאיך שהמשפחה שלנו היתה לפני, לחלוקת התפקידים שהיתה במשפחה לפני. לא היינו מושלמים, אבל היינו שלמים. ועכשיו אני מרגישה כאילו שאני מנסה לגדול יתר על המידה כדי למלא גם חלק מהחלל שטל השאיר, ומנסה לגונן על ההורים, כדי לחסוך להם ולו מיליגרם של כאב איפה שאני רק יכולה. 

מתגעגעת לאיך שאני הייתי לפני, לאיך שההורים שלנו היו לפני. קשה לי לראות את אבא מתמודד עם כל כך הרבה נפל שטל השאיר אחריו. קשה לי לראות את אמא מוכת כאב ויגון נוסעת לבית הקברות כל שבת. קשה לי לראות שההורים גם דואגים לשאר בני המשפחה בנוסף להתמודדות שלהם עם הכאב שלהם עצמם. 

נמאס לי שכל הזמן אני צריכה שיהיה טישוז לידי. בבית, בתיק כשאני מחוץ לבית. כי בכל רגע אני עלולה לפרוץ בבכי.  

מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ורוצה לעצור, ולכרוע על הברכיים, ולהתקפל לתוך עצמי. מצאתי את עצמי רוצה לעצור הכל ולנוח. רוצה שהחיים יעצרו ואוּכָל להיכנס למיטה ולהתכסות ולא לצאת ממנה. הרגשתי שתהום של כאב הולכת לידי, ובכל רגע, מכל טריגר, אני עלולה ליפול לתוכה. ולפעמים אני עדיין מפחדת שהיא תבלע אותי.


אני כועסת על ההתנהלות וההתנהגות של הנהג והסניגור לאורך המשפט, כפי שגם הצטיירה מהכרעת הדין, ועל כך שגררו את המשפט מעבר למינימום ההכרחי ולא נתנו לנו לעבור לשלב הבא בהתמודדות עם האסון. 

לאור חוסר שימת הלב וחוסר הרגישות של הנהג לאנשים נוספים שנמצאים באולם בית המשפט בפרט ובעולם בכלל, ולאור חוסר האכפתיות הרשלני הזועק לשמים שהפגין כלפי משתמשי הדרך האחרים ביום בו בחר לחצות כביש ראשי לרוחב מבלי אפילו לאותת או להביט, אני מבקשת בנוסף ובלי קשר לרכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש מבית המשפט, שרשיון הנהיגה של הנהג יישלל לצמיתות. 

יום שני, 4 בנובמבר 2013

מה שאמא שלי, מיה שביט, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו: 


בלעדיו


כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו. 

הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות. 
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו, 
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום. 
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו. 
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש. 

מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי. 

כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות. 
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו? 
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא? 

כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו: 
חבל שאינני משוררת. 
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם. 
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו. 
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא. 
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.

יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

מה שאחותי, ענבל לוטם, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

בשבוע שעבר התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע

אלו הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון זה (טל הבכור, ענבל האמצעית, אני הקטנה). 

"אלינור רוזוולט אמרה, ואני מצטטת:
"השקפת העולם של האדם אינה באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במילותיו, אלא בבחירותיו. במשך הזמן אנחנו מעצבים את חיינו ומעצבים את עצמנו. התהליך מסתיים רק במותנו, ובחירותינו הן באחריותנו הבלעדית".

למרות שרשלנותו היא שגרמה לתאונה, בחר הנאשם שלא לקחת אחריות עליה.

בוחני-התנועה של המשטרה שהעידו במשפט, סיפרו על תאונות אחרות של התנגשות אופנוע בְרכב באותו מיקום – בדלת של הנהג – בהן רוכב האופנוע לא הספיק לבלום.
יצא לי גם לראות תמונות של תאונות כאלה.
במקרים כאלה האופנוע נכנס כולו לתוך הרכב, שני כלי-הרכב "מתמזגים", ושני הנהגים מוצאים את מותם מייד ובאותו זמן.

בתאונה זו היחיד שנפגע באמת – היה טל.
למרות שנותרו לו כנראה פחות מ-2 שניות להגיב, מרגע שהבין מה הנאשם באמת עושה ועד קרות האימפקט, עדיין הוא הספיק לבלום ולהקטין בצורה משמעותית את מהירות האופנוע, ובכך לקח על עצמו את מלוא התנע של האופנוע, ובעיקר – הציל את חייו של הנהג, בכך שמנע את כניסת האופנוע לתוך הרכב בעוצמה.

חשוב לי להדגיש שתגובתו המהירה והמיומנת של טל היא שהעניקה לנאשם את חייו במתנה, והוא – במקום להודות לטל על כך – האשים את טל בנסיעה מהירה ובַאחריות למותו.

טל היה מומחה לצפייה מראש של מעשי פזיזות, של חוסר התחשבות ושל זלזול מצד נהגי מכוניות ברוכבי אופנועים. היו לו "עיניים בגב ובצדדים", ובכמה מקרים ניצלו חייו תודות ליכולתו לחזות מראש – ולהגיב מהר – על יציאה של רכב לעקיפה ללא איתות מראש וללא בדיקה שהכביש פנוי, על כניסה של רכב לכביש מבלי לבדוק שהוא פנוי, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות בהן לא התחשבו בו, רוכב האופנוע.
הוא נהג לומר בכל הזדמנות, ולכל מי שהיה מוכן להקשיב, עד כמה חשוב לִצְפּוֹת "עשרה מהלכים קדימה" בכל הקשור לַתנועה בכביש.

אבל אפילו טל, המנוסה כל-כך, זה שהכיר כל שטות שנהג עלול לעשות בכביש, אפילו הוא לא שיער לעצמו ולא הצליח לחזות ברגע הקריטי ביותר של חייו את הרשלנות הקיצונית של הנאשם, זה שהצליח לבסוף להכניע אותו במעשה שאין בר-דעת היכול ליישבו עם איזשהו היגיון.

לא מעט אנשים אמרו לנו, לבני-המשפחה, שהם מפסיקים לרכב על אופנוע, משום שאם טל לא הצליח להינצל, להם אין כל סיכוי להינצל מתאונה דומה, הנובעת מחוסר-התחשבות באופנוע.

איש מאיתנו אינו טוען כי הנאשם קם באותו בוקר ארור, והחליט להרוג אדם אחר, ובוודאי שהוא לא הרג את טל במתכוון. זו המשמעות של גרימת מוות ברשלנות – זוהי טעות איומה, נוראה, רשלנית ומזעזעת, אבל זו טעות ולא מעשה מכוון.

לו אני בנעליו של הנאשם, הייתי מבקשת מייד לאחר הגשת כתב האישום את רחמיו של בית המשפט; הייתי מבקשת שייגזר דיני כמה שיותר מהר, ובמצב כזה מן הסתם היו גם מתחשבים בי, לו הראיתי חרטה אמיתית וכנה.

תחת זאת התעקש הנאשם, באמצעות בא-כוחו, להמשיך בהליך המשפטי, ולנצל עד תום את זמנו ואת משאביו של בית-המשפט.

בזאת, מבחינתי לפחות, חשף עצמו לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק. ובחירותיו, כמו טעויותיו, הן באחריותו הבלעדית.


בקשתי העיקרית היא שלא תינתן לו האפשרות לשוב ולטעות טעות כזאת; שלא יתאפשר לו שוב ליטול חייו של אדם אחר, או לפצוע אדם אחר, באמצעות נהיגה".

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

הוא הסתכל לי בעיניים

נכון, אתם צודקים: לא הייתי צריכה להגיד לו "תשתוק".
- זה לא מכובד, זה לא מכבד, וזה מפר את ההבטחה שלי לעצמי לא לפנות אל הנהג שהרג את טל (הבטחה שהפרתי רק פעם אחת לפני כן, כשהוא צחק). 

ישבתי בדיוק מאחורי הנהג בדיון בבית המשפט היום, בטיעונים לעונש, ואחרי שהוא התפרץ בקריאת ביניים בזמן העדות של אחותי ענבל, אני מודה שלא התאפקתי וסיננתי לעבר העורף שלו בשקט "תשתוק". 

בתגובה, הוא הסתובב אלי, וכשהפנים שלו קרובות מדי לשלי אמר בתון תקיף "את לא תגידי לי מתי לשתוק" (או "את לא תגידי לי לשתוק" - משהו כזה), בזמן שהוא מסתכל לי בעיניים

נדהמתי.
איך, איך, איך הבן אדם הזה מעז להסתכל לי בעיניים? איך הוא מעז לענות לי? איך הוא לא משפיל מבט? אפילו למראית עין? איך הוא מדבר אלי בטון כזה - גם אם כאמור טעיתי במה שאמרתי? ועוד בדיון שבו בני המשפחה מעידים?  
הייתי כל כך בשוק שלקח לי רגע לענות לו, ואז כל מה שאמרתי היה "כבר דיברת יותר מדי" (או "כבר דיברת מספיק" - משהו כזה). 
נכון, אתם צודקים: יכולתי לענות תשובה חכמה יותר, שנונה יותר, מנוסחת טוב יותר, אבל לא היו לי מילים, מהתדהמה. 

אז בוא אני אבהיר לך משהו, חיים אליהו בר עם: אני זיהיתי את הגופה של אחי בגללך, אז אני יכולה להגיד לך מה שאני רוצה
כנראה שבגלל שלא מימשתי את הזכות הזו עד היום, והתרגלת לכך שאני כן מצליחה לנהוג באיפוק ושהמשפחה שלנו מקפידה להתנהג באופן תרבותי למרות ההתנהגות שלך ושל הסניגור שבחרת לך, התחלת לקחת את זה כמובן מאליו. אבל אל תטעה לרגע - זה לא מובן מאליו.



אני קוראת את מה שכתבתי שוב ושוב ומרגישה שלא הצלחתי להעביר את עוצמת הזעזוע שבחוויה של לשבת באותו החדר עם האיש שהרג את אח שלי, לנשום את אותו האוויר שהוא נושם - ואז שהוא יעז לענות לי ולהסתכל לי בעיניים, במהלך עוד דיון שבו הנאשם ועורך הדין שלו התנהגו באופן קשה מנשוא שאני לא מפרטת כי המשפט עדיין מתנהל.

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

פשוט מתגעגעת

אתמול בערב נכנסתי למטבח בדירה של בן הזוג שלי, ועלה בי גל של געגועים לטל שגרם לי להיעצר במקום ולפרוץ בבכי.
לא יודעת למה דווקא באותו מקום וזמן, לא היה איזה טריגר ספציפי שאני מודעת אליו (חוץ מאולי זה שהייתי בניחום אבלים אתמול בבוקר) - פשוט פתאום החיסרון שלו היכה בי, והאובדן שלו היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.

הייתי עסוקה בזמן האחרון בכל מיני אספקטים שקשורים למוות שלו, אבל אתמול היה משהו שהכריח אותי פשוט לעצור ולהרגיש. בבת אחת כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי ללהיות בחופית, אצל ההורים, ושהוא ייכנס בדלת. התגעגעתי לאופן שבו ההגעה שלו השפיעה על כולם, על החדר, על האווירה. התגעגעתי לזה שהוא היה מראה לי בחיוך זדוני ועם מבט שובב בעיניים, איך הוא התאים את החולצה למכנסיים ואת החגורה לנעליים ושאהיה גאה בו, שהוא מתלבש יפה. התגעגעתי לקול שלו, למראה שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו. התגעגעתי לזה שיש לי אח גדול. 

התקשרתי לז' בחו"ל, כדי לדבר לרגע עם מישהו שאני יודעת שגם מתגעגע אליו. הוא נבהל כששמע אותי בוכה לו בטלפון ושאל "מה קרה?" ועניתי שלא קרה כלום, אני פשוט מתגעגעת. 

מאז שהוא נהרג ברור לי עוד יותר ממה שזה היה ברור לי לפני כן, עד כמה אנחנו מיוחדים, ייחודיים וחד פעמיים מעצם היותנו, ויחד עם זאת זה בלתי נתפס שהיה רק אחד ויחיד כמוהו, ושהוא חדל מלהיות, ושהוא לא יהיה יותר.  

כל כך חבל לי שאין לי תמונה שלו לבוש ככה, בכל מיני גוונים של חוּם - חָמְרה, כמו שאני זוכרת אותו ברגע ההוא, כדי להעלות כאן. אז מעלה את זו, במקום, כי היא צולמה בחופית וכי אני אוהבת את החיוך שלו בה. 


יום שני, 14 באוקטובר 2013

"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"

ב-1/10/13 התקיימה הכרעת הדין במשפט נגד הנהג שהרג את טל. כיוון שאולם בית המשפט קטן ויש בו מעט מקומות ישיבה, אין לנו ברירה אלא לשבת קרוב אליו, והפעם ישבתי בדיוק מאחוריו. כך יצא ששמעתי כשכתב חדשות ערוץ 2 שאל את הנהג לפני שהדיון החל: "איך אתה מרגיש?" והנהג ענה לו "מצויין". 

לא משנה לי, גם אם שכנעת את עצמך (או שעורך הדין שלך שכנע אותך) שהכרעת הדין שתוקרא בעוד רגע תזכה אותך (והיא לא: הוא הורשע. מוזמנים/ות לקרוא את הכרעת הדין באתר בית המשפט) - אתה פשוט לא יושב באותו החדר עם בני משפחת האיש שהרגת ואומר בקול רם ששלומך "מצויין".
זה מצטרף לשרשרת התחושות הקשות שיש לי נגד הנהג: שאפילו למראית עין הוא לא מתנהג או מתנהל בנוכחותנו כאילו שהוא מבין מה הוא עשה ומה היו השלכות של הפעולות שלו, בהמשך למה שכתבתי כאן (מר-חשוון) וכאן (אתה יכול לפחות לא לצחוק?). 







יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

אני אהיה בת 40 הלילה בחצות

ומתרוצצות לי כל מיני מחשבות לגבי זה, שעוד לא עיבדתי למילים.


בינתיים, הקריקטורה המצוינת הזו של Michael Leunig היא נקודת התחלה טובה (ושולחת לו מכאן לאוסטרליה תודה גדולה על כך שנענה לבקשתי, שלח לי אותה והסכים שאפרסם אותה כאן). 

כי זה בדיוק ככה, לטוב ולרע. 

אני חושבת שזה המקור לחלק מהכאב והסבל שלנו: הפער בין איפה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות / איך שחשבנו שנהיה / איך שחשבנו שהחיים שלנו יהיו - לבין איך שהחיים שלנו באמת.

יום שבת, 17 באוגוסט 2013

Beauty is in the eyes of the beholder | היופי נמצא בעיני המתבונן

אני חושבת שלאחרונה אני מבינה טוב יותר את המשפט הזה, "היופי נמצא בעיני המתבונן". 

ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות. 
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.

ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש. 

בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם. 

אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש. 

אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה. 

ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.



עדכון מתאריך 25/8/13: 
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו". 


I think that recently I have a better understanding of the phrase: "Beauty is in the eyes of the beholder". 

During my dark moments, when I look at the world, it's filled with potential future pains:
Every human being I love might cause me pain, by leaving or by dying. 
Every living creature I love might cause me pain, by becoming lost or by dying. 

In the darker moments, I look at people in the street and they seem like potential graves: people are walking with a tombstone hovering above their heads. 

Following the work I did with my NLP therapist, I realize this is my responsibility, how I look at the world and what do I see in it. I can see death and pain and sorrow and suffering, because they are there. And I can see life and beauty and solace and love, because they are there too. 

I think most of us don't see death and pain and sorrow and suffering because we don't want to. We repress it or deny it. An acquaintance of mine, Andriana, wrote in her blog "The Black Ribbon" that "death is transparent". I couldn't agree more. Death is constantly around us, but we don't see it. It's transparent to us - until it punches us in a way which leaves no room for dispute or doubt. I think part of the difficulty of dealing with an unexpected death is this shock, when something transparent instantly becomes a cement wall we crush against, in a speed which went up from zero to 350 kph in a split second.

I think the challenge is to go back to seeing life and beauty and solace and love after and in spite of and although I already know there is so much death and pain and sorrow and suffering in this world, and that the potential for future death and pain and sorrow and suffering is infinite and ceaseless. 

Therefore, beauty lies with the ability of the beholder to choose to see it. And the challenge is to see it even after you know and have experienced it and you've tasted and seen and heard in an unmistakable manner, that death is present, and not transparent at all, not even for a minute. And to re-choose to see beauty - without repressing or denying the knowledge that there are death, and life. 


August 25th 2013 update: 
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by". 

משפטים שקשה לי איתם

יש משפטים שקשה לי איתם מאז שטל נהרג.

"הכל לטובה". מה זאת אומרת "הכל לטובה"? איך זה יכול להיות שזה שטל נהרג זה טוב, או שזה לטובה? 

משפט שמיוחס לרבי נחמן מברסלב: "היום שבו נולדת, הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך", אם נניח לרגע שיש אלוהים, אז האם הוא/היא החליטו שמאותו רגע שבו טל נהרג העולם כן יכול להתקיים בלעדיו? איזו מין החלטה זו? ואיך אני יכולה להסכים עם אותו/ה האלוהים לגבי משהו, בכלל, אחרי זה? 
כבר כתבתי פוסט על זה שאני לא יודעת אל מי להתפלל



נכתב ביום ההולדת של טל, 17/8. הוא היה צריך להיות בן 58 היום. 



יום שישי, 26 ביולי 2013

כתבתי על רכיבה בתאילנד

כשהגעתי לתאילנד ביולי 2011, הדבר האחרון שחשבתי שאתעסק בו יהיה אופנועים. ורכיבה על אופנועים. ואנשים שנפצעים כשהם רוכבים על אופנועים. 
אבל למציאות היו תוכניות משל עצמה, וכבר בשבוע הראשון חברתי ד' נפצעה, וכבר בחודש הראשון נפצעה עוד חברה, קארה שמה, ובאמת בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי כותבת על זה, ומתחקרת את זה, ונוסעת ברחי האי (סמוי) כדי לראיין אנשים, והולכת לבתי חולים כדי לאסוף חומרים. 
חשבתי שזו תהיה כתבה, ואחר כך חשבתי שזה יהיה מאמר, ואחר כך נהייתי עסוקה עם דברים אחרים וזה ישב זנוח בצד. ופתאום ביום שבת אחד החודש הרגשתי שאני רוצה שזה יעלה לאוויר, ושזה יעלה לאוויר עכשיו, אז זה מה שעשיתי כל אותה השבת, ובשלוש בלילה זה היה באוויר. 
ועכשיו, כשזה מפורסם, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את זה, כדי שכמה שיותר אנשים יחזרו מתאילנד, שאני כל כך אוהבת, כשהם בריאים ושלמים. 
אתם מוזמנים לקרוא ולהפיץ - באופן כללי, וספציפית למי שאתם מכירים ועומד לנסוע לשם: שקיעה ורודה, ים כחול, תחבושת לבנה - או - מי אמר חופשה קסומה בתאילנד (ולא קיבל)? חלק ראשון, חלק שני



יום שישי, 21 ביוני 2013

מה שאמרתי בקונצרט הפרישה של אמא שלי ממפעל החיים שלה, 'מקהלת העפרוני', יוני 2013

הרבה אנשים שואלים "מה מיה תעשה אחרי שהיא תפרוש מהעפרוני?" – אבל לא מספיק אנשים שואלים "מה משפחת שביט תעשה אחרי שמיה תפרוש מהעפרוני?" 

לא, אני רצינית – על מה אנחנו נדבר בארוחות מעכשיו? ב-32 השנים האחרונות לא עברנו ארוחה אחת בלי שדיברנו על המקהלה - בוקר, צהריים, ארוחת ארבע או ערב - זה יכול להיות על החזרה הקודמת או על הקונצרט הבא, על בוגרת של המקהלה או על מישהי במקהלה הנוכחית – אבל עוד לא קרה שנפגשנו, בפורום מצומצם או מורחב, ולא דיברנו על המקהלה.

איך נעביר נסיעות ארוכות? אני עד היום זוכרת את השיחה, בה אמא אמרה לי תוך כדי נהיגה, ש"אין כמו הפיאנו של מקהלת טפיולה". 

מי יקבלו את פני כשאני מגיעה הביתה לביקור, אם הסלון לא יהיה מלא בעפרוניות סביב אמא שליד הפסנתר, כי יש חזרה בקולות נפרדים? "היום זה הסופרניות". (מי שהיו אצלנו בבית בחזרה, תרימו יד)

מה יעיר אותי בבוקר, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד נגן, ופשוט תהיה חייבת להשמיע לו איזו הקלטה, אז היא מפעילה את המערכת ומקרבת את הטלפון האלחוטי לרמקול: "אתה שומע איזה יופי?" (מי שזה קרה לו, שאמא השמיעה לו הקלטה דרך הטלפון, תרימו יד).  

מה ירדים אותי בלילה, אם אמא לא תדבר בטלפון עם מישהו, נגיד מלחין, ותוך כדי שיחה תהיה חייבת להמחיש לו משהו, אז היא מתיישבת ליד הפסנתר עם הטלפון מול התווים ומגננת לו, לתוך הטלפון? (מי שזה קרה לו, שאמא ניגנה לו על הפסנתר משהו לתוך הטלפון – תרימו יד)

ומי יגיד לי מתי חנוכה? אתם יודעים שבכל יום מימות השנה אפשר לשאול את אמא מתי יוצא חנוכה בשנה הבאה, והיא תגיד לכם? "חנוכה יוצא בשנה הבאה בין יום זה ליום זה, מתאריך זה עד תאריך זה" -  כי בכל חנוכה יש, כמו שכולנו יודעים – סמינריון העשרה

את מי אני אבקר מאחורי הקלעים? אני לא יודעת איך זה להגיע לקונצרט ולא ללכת למאחורי הקלעים. יש לנו את הרוטינת "לפני עלייה לבמה" שלנו (אתם מכירים את זה, שתמיד צריך מישהו שיסתכל עליכם ויראה שהתווית של הבגד לא מבצבצת החוצה? אז את זה אני עושה). 

מישהו יכול לעשות לנו deprogramming, בבקשה? כי אנחנו מתוכנתים שאמא בחזרה כל ראשון ורביעי בערב, וגם שבת אחת בחודש. אני חוששת שאנחנו פשוט נעבור על ידה בלי לראות אותה, כי המוח שלנו לא יוכל להכיל את המידע החדש הזה, שאמא זמינה עוד שני ערבים בשבוע פתאום. 

ומה יהא על אבא שלי? בשביל מי הוא ייכנס עכשיו לאוטו בשש בבוקר ויסע לירושלים להגיש טפסים ידנית, כי אחרי ניסיון כאוב רב שנים מול מוסדות הממשלה, הוא יודע שזו הדרך היחידה לוודא שכל הנספחים לא רק הוגשו, אלא גם התקבלו, בבקשות לתמיכה התקציבית? (דרך אגב, כמות הנספחים עלתה ממספר בן ספרה אחת למספר דו ספרתי בשנים שבהן אבא מטפל במסמכי המקהלה). 

אמא היא הלב של המקהלה, אבל גוף לא יכול לתפקד רק עם לב. בנוסף למנהלת המקהלה, יש למקהלה עמותה ולעמותה יש ועד מנהל, שמספק ללב את החמצן, הדם, כלי הדם וכו' – כל מה שהלב - והגוף - זקוקים לו כדי לתפקד. לא רק אמא פורשת, גם אבא, שהוא חבר הועד המנהל, פורש מתפקידו כמזכיר העמותה. הנה דוגמה קטנה ומייצגת: חגגנו לו יומולדת 80 לפני חודשיים. הוא אמר לי לפני שהתחלנו: "תעשי לי טובה, אני מפחד שאני אשכח, איך שאת רואה את שמעון חפץ מגיע, תקחי אותו למשרד ותוודאי שהוא חותם על הצ'קים של המקהלה". אחרי שכל האורחים הלכו אמרתי לאבא "יו, סליחה, מההתרגשות שכחתי לקחת את שמעון לחתום!" ואבא אמר "אל תדאגי, אני זכרתי ולקחתי אותו והוא חתם". אתם מבינים? באמצע יומולדת 80 של עצמו, הוא זכר שצריך להחתים על צ'קים. וגם לשמעון זה לא נראה מוזר. הוא רגיל. כי עד כדי כך המשפחה היא חלק מהמקהלה, והמקהלה היא חלק מהמשפחה.   

אני לא יודעת מה לענות כששואלים אותי: "אז מתי את היית במקהלה?" - אמא הקימה את המקהלה כשהייתי בת שבע - שמונה. היא היתה אוספת אותי מבית הספר היסודי ולוקחת אותי איתה לחזרות. רשמית הייתי במקהלה רק בחטיבת הביניים, אבל בתיכון ובצבא הייתי עוזרת במאי ב"זעקי ארץ אהובה", ועוזרת הפקה ב"נערות טולדו", והייתי רצה לשבת בחזרות ובכל ההופעות של "העיקר זה הרומנטיקה". והקטעי וידאו שראיתם כאן בסרט - אני ישבתי ברובם בקהל. ועכשיו אני בת 39, ורואה כאן כל כך הרבה פנים שהם חתיכות בפאזל שמרכיב את שנות העפרוניות שלי. חזרות, קונצרטים, פרויקטים. כמה חוויות. כמה אמנים, יוצרים, אנשים מובילים בתחומם, שאמא הפכה אותם מאובייקטים להערצה למעריצים בעצמם. 

בכל הברכות ששמענו הערב הוזכרה המילה משפחה. הבעיה היא שנעשה לאחרונה שימוש במושג משפחה שקצת הוזיל אותו, כי כל בנק וחברת סלולר מנסים לגרום לנו לחשוב שזה שאנחנו לקוחות הופך אותנו למשפחה. אז אני רוצה שתשימו את כל זה בצד ותאמינו לי ולהם, שבוגרות ובוגרי העפרוני הם באמת המשפחה הלא ביולוגית שלי, פשוט בגלל שאמא שלי גידלה גם אותם. וזה היה לי טבעי וברור לחלוטין ומובן מאליו, שבוגרות המקהלה ישירו בחתונה שלי, ואחר כך בקליפ הגירושין שלי, ואחר כך בלוויה של טל, ובשלושים, וביום השנה, ובאזכרות. כי ככה זה משפחה – ביחד גם בשמחות וגם באסונות. בדיוק כמו שאמא גם מוזמנת לחתונות של הבוגרות, וגם נמצאת איתן באסונות שפוקדים גם אותן, לצערנו.  

לא תמיד הכל היה כל כך ורוד. כשהייתי קטנה זה היה לי קשה, להיות הבת של המנצחת, ולהתחלק עם עוד כל כך הרבה בנות באמא שלי. וגם לבנות זה היה קשה, שהן היו צריכות להתחלק באמא מיה שלהן איתי, ואולי הן גם קצת קינאו, שהיא לא האמא הביולוגית שלהן. אבל ככל שאני, והן, גדלנו והתבגרנו, הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי, שיש לי כל כך הרבה אחים ואחיות לא ביולוגיים, ואמא שיש לה כל כך הרבה מה לתת, ששלושת הילדים הביולוגיים שלה לא מספיקים לה, והיא נותנת כל כך הרבה, במשך כל כך הרבה שנים, לכל כך הרבה ילדים וילדות, שגדלים להיות נערים ונערות, שגדלים להיות גברים ונשים, ויש לה יכולת לאהוב ולהכיל ושיהיה לה אכפת מכולם, מאז ולתמיד. 

אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה קטנה: לא מזמן נכנסתי עם ההורים לבית קפה כשבמקרה עבדה בו בוגרת של המקהלה. זה הזכיר לאמא אותה, ואת האחיות שלה, שהיו גם הן במקהלה, ואת הנסיעה של המקהלה לחו"ל כשאני הייתי בכיתה ז' - היא עד היום זוכרת מי התגעגעה אז הביתה (!). 

אז אני כבר לא מקנאה, חוץ ממתי שאני כן: כשישבתי בקהל של הקונצרט "תהילים ותהילות" בחודש שעבר, כאן באולם הזה, מצאתי את עצמי מקנאת שוב – מקנאת באותם עפרונים על הבמה, שזכו לחויה הזו. של להרכיב עם אמא והאמנים והתאורן והבימאית וכו' את הקונצרט הזה. 

נכחתי עד היום בעשרות? מאות? לא יודעת איך סופרים את זה? חזרות וקונצרטים, אבל לקראת היום מצאתי את עצמי מצטערת שלא הייתי אפילו ביותר. כי איפה עוד יש חוויות כמו ללמוד על איפור יפני ולבישת קימונו כהלכתו מאשת שגריר יפן בישראל, או ללמוד מבטא גאלי משגריר אירלנד בישראל? שכמובן מגיעים לעבוד עם המקהלה בעצמם, כי כמו שכבר ראינו בסרט - מי יכול להגיד לאמא לא? 

עשרה ימים אחרי שטל נהרג אמא נפגשה עם המקהלה, וסיפרה להן על הילדה והכפר ביפן עם החסידות, שאני לא אספר כרגע מפאת קוצר הזמן – תבקשו ממנה בהזדמנות. והיא סיפרה להן שטל הוא כמו הילדה הזו, מחולל שינוי בחיים של אנשים רבים כל כך. אז אני מקווה אמא, שאת יודעת, שאת כמו הילדה הזו בעצמך, כי נגעת דרך המקהלה בחיים של עפרוניות רבות כל כך, ודרכן במשפחות שלהן. אז יש לי פה את חסידת המזרח היפנית בשבילך, כתזכורת. 










תודה לדל'ארטה על ביצוע המתנה על פי הזמנתי, באמצעות אמן מיניאטורות שעובד עם החנות, ותודה לרן לוי-יממורי על הייעוץ המקצועי לגבי אפיון החסידה. 

יום חמישי, 20 ביוני 2013

יומולדת 80 לאבא, אפריל 2013

ככה אני רגילה לראות את הדשא של ההורים - ערוך ומקושט לחגיגה. ערכנו כאן את חגיגת הלידה של רותם, בתו הבכורה של טל. את מסיבת החתונה של אחותי האמצעית ענבל. את ברית המילה של דן, הבן הקטן של טל. את ימי הולדת 70 גם של אבא וגם של אמא. את היומולדת 30 שלי. 






לא לראות את הדשא עם סוכת אבלים עליו, עם כסאות פזורים בחוסר חן, עם כוסות חד פעמיות משומשות שהפכו למאפירות. 

חגגנו לאבא שלי יומולדת 80 באפריל, וזה לא היה מובן מאליו בכלל, שנצליח. 

העמדתי פנים שטל עסוק מדי מכדי לבוא - ואז מצאתי את עצמי כועסת עליו, שאיך הוא יכול להיות עסוק מדי ולא לבוא ליומולדת 80 של אבא. הרגשה מוזרה, לבנות מעקף לכאב דרך כעס על איש מת. 

יום שלישי, 14 במאי 2013

שוב חלמתי עליך הבוקר.

חלום ארוך ומלא פרטים. 
אתה נראה כל כך חי, כל כך מוחשי. 
וזו הפעם השנייה שאתה אומר לי בחלום שאני לא צריכה להתאמץ כל כך. אני תוהה למה אתה מתכוון. 

הדבר השני בערך שחשבתי עליו אחרי שהתעוררתי היה איזה מזל שבחרתי לא לראות סרטוני וידאו שלך, כי ככה אני יודעת בוודאות שההקרנה שראיתי בחלום היא רק מתוך הזכרונות שלי אותך. הקרנה פרטית של המוח שלי, בלי שהתערבבו פנימה סרטוני וידאו כפי שאנשים אחרים צילמו אותך, ראו אותך, זוכרים אותך.  

יום שישי, 29 במרץ 2013

מעסיקה את עצמי כדי לא ללכת לישון

לפעמים אני משאירה את עצמי ערה, בכוח, כמה שאני רק יכולה, כדי שאהיה עייפה מאד כשאלך לישון ואירדם כמה שיותר מהר. 
אני מפחדת להיות עם כל מה שעולה ברגעים האלו לפני שאני נרדמת. 

יש ימים, כמו היום, שקשים לי, ואני אפילו לא יודעת למה. פשוט קמתי ככה בבוקר. מסתובבת כל היום, גם בעבודה, בהרגשה שהבכי אורב מעבר לפינה. הרגשה שאם אעצור, אפילו לרגע, מפלצת האבל תתפוס אותי ותפרק אותי לחתיכות, ואני מרגישה מספיק מפורקת גם ככה, אז אני מעסיקה את עצמי כדי לא לפגוש אותה. 



אתמול זה היה מרתון של Buffy, היום זה מרתון של Gilmore Girls

זה לא רק טל, זו מין הרגשה כללית כזו שדברים פרומים בקצוות, שאני פרומה בקצוות, שהחיים פרומים בקצוות. 
שיש משהו בסיסי לא בסדר באיך שהכל עובד בחיים האלו, כי כל דבר נושא בחובו את זרע הפורענות שלו. עצם העובדה שאני אוהבת אנשים טומנת בחובה פוטנציאל לחורבן - החורבן שהאובדן הפוטנציאלי שלהם עלול להביא איתו. 

אז כן, אני מבינה שזה עדיף לאהוב מאשר לא לאהוב, וכן, אני מבינה שלא כל פרידה היא טרגית, ואני אפילו חושבת שאני מבינה שלא כל מוות הוא טרגי, אבל...יש ימים שבהם זה קשה יותר מאשר באחרים. ימים שבהם אני מרגישה שהכל קלוש, תלוש, אבוד, מייאש, חסר טעם, סר טעם, מפחיד, קשה. שכל כך הרבה דברים כבר השתבשו, וכל כך הרבה דברים עוד עלולים להשתבש, שכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולכסות את הראש עם הפוך. אני אפילו לא מצליחה להסביר מה כל כך רע, מה אני מרגישה, למה אני מרגישה, דווקא היום, כל כך אבודה, ושהכל כל כך אבוד. 

אני מנסה למצוא משהו חיובי לסיים איתו את הפוסט הזה: אז אולי אני עוד לא מלטפת את הדרקון, אבל בזה שאני מתחמקת מלפגוש אותו אני מכירה בקיומו, אז זה כבר משהו, נכון? (דרקון אין דבר כזה). 


יום שבת, 23 במרץ 2013

בציפורניים

בציפורניים 

יש לילות שאני מרגישה שאני מגיעה לבוקר שאחריהם בציפורניים. 

טריגר

ימים - ולילות - שבהם כל דבר, כמעט, הופך לטריגר. 
ימים - ולילות - שבהם אני מרגישה שהבור כל הזמן לידי, ושבכל רגע אני עלולה ליפול פנימה לתוכו. 

דימויים 

אתמול, תוך כדי נהיגה חזרה מחופית לתל אביב, עלה בי דימוי שיושב לידי גוש גדול של אֵבֶל בלתי מעובד. גוש של Raw pain, raw sorrow, raw grief. כמו הג'לי השחור האסייתי, שבעיני הוא בלתי ניתן לאכילה. 





גוש גדול שיושב לידי כל הזמן, ומדי פעם אני מסובבת את הראש אליו ונוגסת נגיסה, ולועסת. וזה לא טעים, וזה לא נעים, ולוקח הרבה זמן ללעוס את זה, ותוך כדי לעיסה דמעות זולגות לי על הלחיים, ולפעמים I bite down on more than I can chew. כלומר אני מנסה לעבד יותר אֵבֶל ממה שאני יכולה באותו רגע. אבל אחר כך הגוש הלא מעובד הזה קצת יותר קטן. ואני אמנם כואבת יותר, אבל גם מודעת יותר. ותוהה האם האֵבֶל הזה, הגוש הזה, יהיה מעובד כולו אי פעם. 

זה מזכיר לי שיר שדודו טופז כתב בתחילת שנות השבעים (ועם הקוראים הסליחה), ומצאתי אזכור אליו ברשת רק בבלוג של דבי סער
השיר "יום בנצח", הנשען על אגדה יוונית, מספר על סלע עתיק יומין העומד בקצה העולם. דבר אינו יכול לו פרט לציפור זעירה, המזדמנת אליו אחת לאלף שנה ומחדדת בו מקורהּ. פעולה זו שוחקת את הצוק, וכשיישׁחק כולו ויהפוך לאבק, תצא בת קול "ותכריז כי בַנֶצח עָבַר יום אחד". 
עוד טריגר 

חברתי ש' השאילה לי את הספר "Love walked in(הוא לא באמת רומן רומנטי בגרוש למשרתות כמו שהשם שלו גורם לו להישמע), של Marisa de Los Santos. כשקראתי את 
At four a.m. I awoke to the sound of sobbing. 
I sat up and rubbed her back with the circular motion I've always found soothing. After a while, she put her head in my lap and said, "I want my mommy."
I thought about those words, how they contained so much more than they seemed to contain, more than any four words could hold. They meant what they meant and were also a universal cry, maybe the universal, plaintive, openhearted cry for comfort. Soldiers in the heat of battle; death-row prisoners; explorers stranded in deserts, jungles, on mountaintops; anyone sick or lost or just tired and bewildered: we all wanted our mothers. 
פרצתי בבכי. המוח שלי, כאילו מעצמו, שוב העלה את התהיות שמייסרות אותי מדי פעם - עד כמה טל היה מודע? עד כמה הוא סבל? האם הוא הספיק לחשוב, לפחד, לבכות, לצעוק? האם הוא קרא לאמא שלנו, בקול רם או בלי קול?  
ואני יודעת שזה לא טוב לי, ואני משתדלת לא ללכת למקומות האלו במודע, אבל לפעמים זה פשוט עולה, כמו מעצמו. 
(הפעם הקודמת בה כתבתי על זה היתה באוקטובר 2012, בפוסט נקודות שבירה). 


עוד טריגרים

אני עובדת כמוכרת בחנות מתנות. רוב הזמן זה טוב עבורי, להיות מוקפת בדברים יפים, צבעוניים, שמחים. אבל לפעמים זה קשה, כמו עכשיו, לקראת פסח. החנות מתמלאת באנשים שבאים לקנות מתנות למשפחה לחג, לקנות חפצים יפים לקישוט הבית, ועולים בי כאב וצער, כי פעם אני הייתי הקונה הזו. פעם אני הייתי עורכת את השולחן לליל הסדר בבית, ומקשטת אותו, וקונה מתנות למשפחה. פעם הייתי מתרגשת לקראת החג ושמחה לקראתו. ועכשיו אני רק רוצה לברוח ממנו.
לפני שנתיים, כבר בשבעה דאגתי מה יהיה בפסח, ותוך כדי השבעה דיברתי עם חברים של טל, שיבואו להיות איתנו, שלא נהיה לבד. והיה סדר נוראי וקשה. כל פעם מישהי אחרת פרצה בבכי מסביב לשולחן.
לפני שנה הלכתי לליל הסדר במשפחה של בן הזוג שלי, ולא הפסקתי לבכות, כי כמעט כל דבר בהגדה הוא טריגר: מכת בכורות. מה נשתנה. עצם הישיבה המשותפת מסביב לשולחן. תוך כדי הסדר סימסתי לחברים שעשיתי טעות, שהייתי צריכה ללכת אליהם (הם לא עושים סדר).
השנה למדתי מניסיון העבר ואני לא רוצה שום דבר שמזכיר סדר או ארוחה משפחתית, או כולל את סממני החג, אז אהיה בליל הסדר עם חברה שגם לא חוגגת אותו.
ואפילו שליל הסדר עוד לא הגיע, אני כבר כמה ימים בוכה את עצמי לישון (ככה מתרגמים את Crying myself to sleep?) כי זה כל כך כואב ועצוב, שאין יותר סדר משפחתי, ושאני לא רוצה שיהיה, ושההורים לא רוצים שיהיה (הם גם בורחים), ושגם אם יהיה שוב ליל סדר משפחתי, בעוד כמה שנים, כשנהיה מסוגלים, זה לא יהיה אותו הדבר. 


מה נשתנה 

אני שונאת את השאלה הזו. כל כך הרבה השתנה. מאיפה להתחיל בכלל?
אמא לא לובשת אדום מאז. 
אני לא לובשת חום מאז. 
להלל פוסק יש פרופיל בפייסבוק מאז אוקטובר 2012, ואני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מוזר, שאני חברה שלו בפייסבוק וטל לא. 


עוד טריגר ועוד דימוי 

בדרך לחופית, כשאני כבר ממש קרובה, על כביש החוף, קצת אחרי מחלף חבצלת השרון, בנתיב השמאלי, פתאום יש חתול דרוס באמצע הנתיב. ואני מצליחה לזוז עם האוטו כך שלא אפגע בו גם, אפילו שחלק מכם אולי תחשבו שמה זה כבר משנה כי הוא כבר מת, ופורצת בבכי שהייתי קוראת לו היסטרי אבל אני לא, כי אני לא רוצה לתייג את עצמי כהיסטרית, אז נסכם על בכי בלתי נשלט, טוב? כזה שהייתי צריכה אחר כך לעצור בצד כדי להירגע ממנו לפני שאני מגיעה לבית של ההורים.
אני אוהבת חתולים מאז שאני ילדה קטנה. יש לי שני חתולים בני 12 שחיים איתי בדירה, ונולדתי לתוך בית שהיו בו חתולים במשך 35 שנים ברציפות. חתולים בכלל הם בני בריתי, והחתולים הספציפיים שלי הם מקור לאושר גדול ולנחמה גדולה. וכשראיתי את החתול הדרוס ההוא, אפילו שאמרתי לעצמי לא להסתכל, מיד עלה, כמו מעצמו, הדימוי הנוראי: טל דרוס. אחי שוכב דרוס על הכביש, כמו החתול הזה. ואני אומרת לעצמי לברוח מהדימוי הזה, לא להסתכל עליו, לא לדמיין אותו, לא לראות אותו, ואני צורחת מבכי, ואומרת לעצמי שזה לא החתול שלי, שהחתולים שלי ספונים לבטח בדירה בתל אביב, אבל יש בי קול שעולה ואומר "מה זה משנה, אז זה לא החתול שלך, אבל זה חתול של מישהו. מישהו איבד היום את החתול האהוב שלו. וגם אם החתול הזה לא היה של אף איש, הוא היה של עצמו". ואני מנסה לברוח מהדימוי שעולה, של טל שוכב על הכביש, ואומרת לעצמי שבטוח עצרו את התנועה מיד אחרי, כשניסו לטפל בו, הוא לא היה ככה באמצע הנתיב, מכוניות לא היו צריכות להתחמק כדי לא לפגוע בו גם. 

טובעת 

ואני מרשה לעצמי לטבוע, ומאפשרת לעצמי להגיע לפסגות של הכאב, כי מאירה אומרת שרק ככה אפשר לעבור אותו.