יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

העדות שלי, כפי שהוגשה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון, והשבוע פרסמתי את מה שאמרה אמא שלנו. 

את העדות שלי הגשתי כתובה - ידעתי שאני לא אצליח לדבר או להקריא. 

העדות הזו היא הדבר שהיה לי הכי קשה לכתוב עד היום, ולקח לי הרבה זמן ודמעות להצליח להעלות את הדברים על הכתב. כיוון שכך היא מנוסחת באופן מעט גולמי - לא ערכתי אותה כפי שאני בדרך כלל עורכת טקסטים שלי. 


עיי חורבות 


אני אחותו הצעירה. כשנולדתי, טל היה בן 18. 

אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, כי איך זה יכול להיות שמוות של בן אדם אחד "הורס משפחה שלמה"? אבל מאז ראיתי איך הכל השתנה אצלנו. 

כשהנהג החליט שהוא פונה שמאלה, הפנייה הזו לקחה איתה את החיים של טל, ויחד איתו היא לקחה את החיים של כולנו, טרפה אותם והכניסה אותם למסלול אחר, למערבולת. נתיב החיים של כולנו השתנה באופן בלתי הפיך ביחד עם השינוי נתיב של הגולף.

זה לא קל להסתכל על החיים שלָךְ ולראות אותם מרוסקים ושבורים, בכל אספקט אפשרי.

לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הפכו לעיי חורבות, ואיך אני בונה את עצמי מאפס בכל כך הרבה תחומים. לא קל לי להסתכל על החיים שלי ולראות איך הם התרסקו והתנפצו מאותו הרגע. לא קל לי לראות עד כמה זה שינה את החיים שלי, אם אני עושה לרגע Zoom out ומסתכלת על התמונה כולה. 

מאז מותו של טל הייתי שבורה, אבודה וכואבת. לא תיפקדתי, לא עבדתי, לא פרנסתי את עצמי, לא החזקתי את עצמי כלכלית. לא אכלתי כמו שצריך, לא טיפלתי בעצמי כמו שצריך. היו לילות שלא היה לי ברור איך אני מגיעה לבוקר שאחריהם, היו ימים שלא ידעתי איך אעבור אותם. היו שבועות שלא תיפקדתי ברמה שהבהילה אותי, היו התקפי בכי בעוצמות שהדאיגו אותי. 
היו ימים שהרגשתי כל כך שבורה ואבודה שלא ידעתי אם אפשר בכלל לצאת מזה. הייתי מרוסקת ותקועה. היו ימים שהרגשתי שהכל מייאש וחסר טעם. היו ימים שהרגשתי שהדבר היחיד שמפריד וביני ובין ההומלסים שאני עוברת לידם ברחוב זה ההורים שלי והתמיכה הכספית שאני מקבלת מהם, כי בלעדיהם, מה ההבדל ביני לבינם? - גם אני אבודה ובקושי יכולה לעבוד. 
הרגשתי שאני מתמודדת עם כל כל הרבה דברים מאז המוות שלו: עם עצמי, עם מה שהוא השאיר אחריו, עם ההורים, עם הדינמיקה שהשתנתה בתוך המשפחה. עם פחדים מהעתיד, עם פחדים מהחיים. פחד לחיות. פחד מהעתיד, פחד מכאב, פחד מכאבים עתידיים שעלולים להגיע.  
הרגשתי שהכל נפרם ונשבר, חסר תועלת, חסר תכלית, חסר תוחלת וחסר סיכוי: אני, החיים שלי, החיים בכלל.
יש רגעים שאני לא זוכרת מאז המוות שלו, יש תקופות שאני לא זוכרת משנת האבל הראשונה. מסתכלת לאחור על חודשים מסוימים מהחיים שלי והם נראים לי כמו מכוסים בערפל, שבו צפים קרעי וקטעי זכרונות. 

חוויתי דיכאון. במשך למעלה משנה, בכל פעם שראיתי את השם של אמא שלנו על צג הטלפון שלי, התגובה הראשונית שלי היתה שהיא מתקשרת להודיע לי שקרה משהו למישהו (כי היא היתה זו שהודיעה לי שטל נהרג). הפכתי לאדם חרדתי, מלא חששות ופחדים, קפצתי מכל רחש. הרגשתי חשופה, כאילו שקצוות העצבים שלי חשופים מדי ושהעולם הפך להיות משהו שהוא מעל לכוחותיי להתמודד איתו. 

כשהרגשתי שאני טובעת ואני כבר לא יכולה יותר לבד, ביקשתי עזרה והתחלתי טיפול, וכשתיארתי למטפלת מה אני עוברת ומה אני מרגישה, היא אמרה שזה פשוט פוסט טראומה קלאסי. והיה בזה משהו מרגיע, לדעת שיש לזה שם, ושאפשר לטפל בזה. 

רק איתה הבנתי עד כמה זיהוי הגופה היה טראומטי עבורי. - לקחתי את זה על עצמי כדי לחסוך את זה להורים שלנו, והייתי עושה את זה שוב גם אם הייתי יודעת מה יהיה המחיר שאשלם על כך - ויחד עם זה לא ידעתי אז מה יהיה המחיר שאשלם על כך, ולא הבנתי שאני צריכה עזרה מוקדם יותר.

חוויתי ערעור של הסדר הפנימי, ערעור של סדר העדיפיות, ערעור של העולם הפנימי והחיצוני: של האמונות, של הזהות, בכל הרמות: גוף, רגש, שכל, נפש. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, שאני כבר לא יודעת מי אני, שאני לא יודעת איזה משאבים עומדים לרשותי, לְמה אני יכולה לצפות מעצמי, מה אני יכולה לדרוש מעצמי ואיזה משימות אני יכולה לקחת על עצמי. 

אני, שעבדתי כמפיקה 11 שנים וכמנהלת עמותה שנה וחצי, עובדת במשרה חלקית במשמרות כמוכרת בחנות כבר כשנה וחצי, כי הרגשתי שזה כל מה שהייתי מסוגלת להתחייב אליו. 

אני, שהיה לי כל כך חשוב להיות עצמאית ולא לקחת כסף מההורים, גם לא אחרי שעזב האיש שהייתי נשואה לו ואחרי הגירושין שלנו, מוצאת את עצמי חיה על חשבון ההורים בגיל 40. בלי התמיכה שלהם לא הייתי מחזיקה את הראש מעל המים בתקופה הזו. 

הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי ושאחרים לא יכולים לסמוך עלי כי המשאבים שלי הצטמצמו, ולא תמיד זמינים לי. היו ימים שבהם לא הצלחתי לקום מהמיטה או להכין לעצמי כוס תה. היו ימים שבהם לא אכלתי. ירדתי במשקל. 

איבדתי את תחושת הביטחון והוודאות שלי לגבי העתיד, ולגבי היכולת שלי להתמודד עם מה שהעתיד עשוי לטמון בחובו. 

הרגשתי שהתפרקתי ככה שלא היה לי ברור אם אצליח להרכיב את עצמי מחדש, האם אפשר להרכיב את עצמי מחדש – ומי אהיה כשארכיב את עצמי מחדש.

הבנתי שאני צריכה להרכיב את עצמי ואת חיי מחדש, כי הם נהרסו, שלא בשליטתי. 

חוויתי ירידה בתחושות הביטחון העצמי והערך העצמי: הרגשתי שכבר יש לי פחות מה להציע לחברים שלי, כי הרבה סממנים שאפיינו אותי לפני כן, כבר לא בתוקף מאז: אני כמעט לא מארגנת או יוזמת פגישות (שזה משהו שמאד אפיין אותי בעבר), כמעט לא הולכת לרקוד (שזה משהו שעשיתי באופן קבוע במשך שנים). 
הרגשתי שאני יכולה להציע לבן הזוג שלי רק "סחורה פגומה", כי מי בעצם ירצה לצאת עם מישהי שעלולה לפרוץ בבכי מכל דבר, בכל רגע, ושצריך להיות רגישים ועדינים איתה כל הזמן כי היא עלולה לבכות גם בשמחות, כמאמר השיר "אם כבר" של "היהודים"?. 

אני מתגעגעת לחגים. מתגעגעת לחגים משפחתיים. מתגעגעת להמולת ההכנות לפני החגים, לקניית המתנות, לעריכת וקישוט השולחן. מתגעגעת לימי ההולדת. מתגעגעת ללשמוח בימי ההולדת של טל ושלי. מתגעגעת לזה שאני לא שבועות וימים לפני יום ההולדת רק מתעסקת באיך לעבור את יום ההולדת בשפיות, ואיזו פעילות לארגן להורים הפעם כדי להקל עליהם, ואיך לצלוח את היום הזה. 

מתגעגעת לאיך שהמשפחה שלנו היתה לפני, לחלוקת התפקידים שהיתה במשפחה לפני. לא היינו מושלמים, אבל היינו שלמים. ועכשיו אני מרגישה כאילו שאני מנסה לגדול יתר על המידה כדי למלא גם חלק מהחלל שטל השאיר, ומנסה לגונן על ההורים, כדי לחסוך להם ולו מיליגרם של כאב איפה שאני רק יכולה. 

מתגעגעת לאיך שאני הייתי לפני, לאיך שההורים שלנו היו לפני. קשה לי לראות את אבא מתמודד עם כל כך הרבה נפל שטל השאיר אחריו. קשה לי לראות את אמא מוכת כאב ויגון נוסעת לבית הקברות כל שבת. קשה לי לראות שההורים גם דואגים לשאר בני המשפחה בנוסף להתמודדות שלהם עם הכאב שלהם עצמם. 

נמאס לי שכל הזמן אני צריכה שיהיה טישוז לידי. בבית, בתיק כשאני מחוץ לבית. כי בכל רגע אני עלולה לפרוץ בבכי.  

מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ורוצה לעצור, ולכרוע על הברכיים, ולהתקפל לתוך עצמי. מצאתי את עצמי רוצה לעצור הכל ולנוח. רוצה שהחיים יעצרו ואוּכָל להיכנס למיטה ולהתכסות ולא לצאת ממנה. הרגשתי שתהום של כאב הולכת לידי, ובכל רגע, מכל טריגר, אני עלולה ליפול לתוכה. ולפעמים אני עדיין מפחדת שהיא תבלע אותי.


אני כועסת על ההתנהלות וההתנהגות של הנהג והסניגור לאורך המשפט, כפי שגם הצטיירה מהכרעת הדין, ועל כך שגררו את המשפט מעבר למינימום ההכרחי ולא נתנו לנו לעבור לשלב הבא בהתמודדות עם האסון. 

לאור חוסר שימת הלב וחוסר הרגישות של הנהג לאנשים נוספים שנמצאים באולם בית המשפט בפרט ובעולם בכלל, ולאור חוסר האכפתיות הרשלני הזועק לשמים שהפגין כלפי משתמשי הדרך האחרים ביום בו בחר לחצות כביש ראשי לרוחב מבלי אפילו לאותת או להביט, אני מבקשת בנוסף ובלי קשר לרכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש מבית המשפט, שרשיון הנהיגה של הנהג יישלל לצמיתות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)