יום שני, 4 בנובמבר 2013

מה שאמא שלי, מיה שביט, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו: 


בלעדיו


כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו. 

הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות. 
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו, 
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום. 
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו. 
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש. 

מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי. 

כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות. 
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו? 
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא? 

כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו: 
חבל שאינני משוררת. 
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם. 
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו. 
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא. 
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)