יום שבת, 30 באפריל 2011

הפסד טכני

מאז שטל נהרג אני מבחינה לעיתים בתחרות מסביב:
למי כואב/ת יותר, 
מי אבל/ה יותר, 
מי הכיר/ה את טל יותר, 
מי קיבל/ה מטל יותר, 
מי נתן/ה לטל יותר, 
מי הכיר/ה אותו רק מקריאה,
מי הכיר/ה אותו גם מהיכרות אישית, 

מי בוכה יותר, 
מי צורח/ת יותר, 
מי הכיר/ה אותו יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק, יותר עמוק, יותר רחב, יותר לאט, 
מי היה/היתה איתו בקשר יותר צמוד, יותר קרוב, יותר זמן, יותר אינטנסיבי, יותר שטח, יותר כביש, יותר מיים, יותר צעיר/ה, יותר מבוגר/ת...... 


כל כך הרבה אנשים הכירו אותו יותר ממני, ובילו במחיצתו יותר ממני, וקיבלו ממנו יותר ממני, ונתנו לו יותר ממני - אז לתשומת לב המתתחרים: אני, לצערי, בתחרות הזו כבר הפסדתי. 

יום שני, 18 באפריל 2011

Sadness of the kind | עצב מסוג

Turns out the Inuit ("Eskimos") only have 12 different words for snow (unlike the urban legend that states they have a 100 different ways to describe snow) . 
I wonder how many words to describe sadness I will find out there are. 
So far there has been the numbing sadness, the excruciating sadness, the nauseating sadness I encountered in the hotel at breakfast in Rome and the unbearable sadness when I realized that in 18 years I will be 55 years old. Which means Tal and I will be at the same age. 

מסתבר שלאינואיטים ("אסקימואים") יש רק 12 מילים לשלג (בניגוד לאגדה האורבנית המספרת שיש להם 100 מילים לתיאור שלג). 
אני תוהה כמה אופנים לתיאור עצב אני אגלה שיש. 
עד כה היו העצב המשתק, העצב המענה, העצב מעורר הבחילה אותו חוויתי בארוחת הבוקר במלון ברומא והעצב הבלתי נסבל כשהבנתי שבעוד 18 שנה אהיה בת 55. מה שאומר שטל ואני נהיה באותו הגיל.   

יום שני, 11 באפריל 2011

טל ואני - רומא, 2011 | Tal and I, Rome, 2011





February, 2011  |  פברואר 2011
ותודה להונדה על התמונה היפהפייה
And thank you Honda for this beautiful pic


April, 2011  |  אפריל 2011


כשהתקשרתי לטל בפעם האחרונה הוא היה ברומא. 
כשהוא החזיר לי טלפון אחרי שובו, ב 22/2, זו היתה שיחתנו האחרונה. 
דיברנו על כמה ששנינו אוהבים את רומא וקבענו להיפגש ושהוא יספר לי על הנסיעה שלו לשם. 
במקום זה, נסעתי לרומא אחרי מותו. 
הנוכחות שלו היתה כל הזמן באוויר. 

The last time I called Tal he was in Rome.
When he called me back , on Feb. 22nd, it was our last conversations.
We spoke about how much we both loved Rome.
We were supposed to meet and talk about his trip there.
Instead, I ended up going to Rome after his death.
He was noticeably present.



תמונות המצבה - טל | Pics - Tal's headstone



















יום שבת, 2 באפריל 2011

מה שהקראתי בשלושים של אחי, טל שביט, ב-1/4/2011



אחי ,

תמיד ידעתי עד כמה אתה מוערך ונערץ – אבל רק מאז שנהרגת אני מגלה גם עד כמה אתה אהוב.

כשעברתי בראשי על מילות השיר
‘Old Irish Blessing’ 
שבוגרות המקהלה של אמא ישירו עוד מעט, נעצרתי על המילים
May the Lord cause his face to shine upon you
מאז שנהרגת אני לומדת עד כמה היית במאור פנים אל אנשים, עד כמה כמו כוכב שביט הארת בנוכחותך חיים של אנשים רבים כל כך – בין אם רק חלפת בשמיהם ובין אם הארת אותם מקרוב.

מאז שנהרגת אני מתוודעת לצדדים, פנים ורבדים נוספים באישיותך, ואוהבת אותך יותר, חשה בחסרונך ומתגעגעת אליך יותר, חווה את היותי אחותך באופן נוכח, מוחשי ויומיומי יותר וגאה להיות אחותך יותר ממה שהייתי אי פעם – ותמיד הייתי גאה להיות אחותך הקטנה.

אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה פעם או לא, אבל הסיפור שאני הכי אוהבת עליך קרה לפני שנולדתי: גרתם בקיבוץ, וחתול שרט אותך, ולקחו אותך למרפאה, ובכית, ואמא שאלה אם אתה בוכה כי כואב וענית שלא: אתה בוכה כי החתול לא היה אשם.

אני יודעת שהשורה הזו מהשיר אמורה להתייחס אליך, אבל אני מאמינה ש-אתה- מאושר איפה שאתה, ולעומת זאת מר לי בפה, וחמוץ, מתחושת ההחמצה שמלווה אותי מאז שנהרגת – לא רק על מה שלא נספיק בעתיד אלא גם על מה שלא הספקנו בעבר.
 
ואני מפחדת.
מפחדת מה יקרה ממחר ואילך.
מפחדת שאין לי מספיק זכרונות איתך.
מפחדת שאשכח איך אתה נראה, איך אתה נשמע, איך אתה מתנהג, איך אתה מתנסח, את נימת הקול המדויקת בה אתה אומר "אחותי!".
לפני ארבעה שבועות לא רציתי לראות סרטוני וידאו שלך כי זה היה קשה מדי – עכשיו אני לא רוצה לראות אותם כי אני מפחדת שזה מה שאזכור: איך אתה נראה דרך עיני אחרים ודרך עדשת מצלמה, במקום איך אתה נראה דרך עיני שלי.

אני הולכת ברחוב ומוצאת את עצמי רוצה לעצור. ולכרוע על המדרכה, על הברכיים, מעוצמת הצער.

אבל לא פחות פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לעצור. ולכרוע על הרצפה, על הברכיים, מעוצמת וכמויות האהבה, הנדיבות והחום שמורעפים עלינו, עלי, מאז שנהרגת.
אני תוהה לפעמים האם אני ראויה לכל האהבה הזו שמועתקת אלי ממך רק כי אני אחותך הביולוגית. ואני מקווה שאהיה ראויה לה גם בזכות עצמי.

אני יודעת שהיית מחובר גם לכלי שייט וגם לכלי רכב מרובי גלגלים, אבל מבחינתי החיבור שלי אליך הוא דרך כלי רכב דו גלגליים. כל נהמת מנוע היא דרישת שלום ממך, וכל רוכב או רוכבת הם בני משפחה. לשמוע אופנוע מתקרב לבית בחופית זה לשמוע אותך מגיע הביתה, ולראות מעיל אופנוענים על כסא בפינת האוכל זה שאתה בבית.

אני נוצרת בלבי את הידיעה שאתה אוהב אותי – ואני אוהבת אותך.

אחותך. 










מה שהקראתי בלוויה, ומה שהקראתי ביום השנה.  

מה שהקראתי בלוויה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2011

אחי,
 שלושים ושבע השנים בהן אני חיה הן זמן קצר מדי לחיות במחיצתך, במיוחד בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה מהן "התבזבזו" על היותי תינוקת, פעוטה, ילדה וכו'.
כשאני מסתכלת סביבי על מאות ואלפי האנשים שהיית חלק מהחיים שלהם והם משלך, אני מוצאת את עצמי מקנאת, שיש לכם כל כך הרבה חוויות משותפות יחד, שביליתם כל כך הרבה זמן יחד.
ביום המשפחה השנה כשהרמתי כוסית עם כמה מחברי הקרובים, אמרתי להם שהחברים שלי הם המשפחה שלי: לא במקום המשפחה הביולוגית שלי – אבל בהחלט בנוסף אליה. אני מודה לך, אחי, על שהשארת אחריך כל כך הרבה אנשים שהם לגמרי האחים והאחיות שלך גם אם לא היה ביניכם קשר ביולוגי, וששלשום הפכו להיות גם חלק מהמשפחה שלי.
אחת המתנות שהכנתי לך כשהייתי קטנה היתה חולצה ועליה מודפסות המילים
GOD RIDES A BIMOTA. 
אז עכשיו יש לאלוהים חבר לרכיבות.
אוהבת אותך.




מה שהקראתי בשלושים, ומה שהקראתי ביום השנה