יום רביעי, 31 במאי 2017

"שבת בבוקר", גרסת מאי 2017

מקור: "שבת בבוקר", מילים של תרצה אתר, לחן של יוני רכטר. 



שבת בבוקר! יום קשה.
אמא שוב קונה שתיל יפה. 
אבא "קורא" במטבח עיתון.
מחר, לראשונה, שימוש במעלון.

אפשר ללכת לבית העלמין, (מה שאמא כל שבת ממילא עושה), 
או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה.
אפשר לשתול פרחים, לקשט סביב המצבה, 
ואפשר ללכת עד הפינה, עם מקל וכובע ובתמיכת המלווה.

שבת בצהריים. בחוץ יום יפה.
אבא במטבח, מול העיתון שהוא "קורא". 
אני לוחצת על "פליי", סינטרה מתנגן,
הפיליפינית מכירה חלקים מ-
I did it my way
בעל פה.

אפשר ללכת לבית העלמין, (מה שאמא כל שבת ממילא עושה), 
או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה.
אפשר לשתול פרחים, לקשט סביב המצבה, 
ואפשר ללכת עד הפינה, בצעדים זעירים, עם עצירות למנוחה.

יום חמישי, 9 במרץ 2017

פלמינגו (?)

ב-2011 פורים חל ב-20 למרץ ותכננתי להתחפש לפלמינגו. 
לא זוכרת מאיפה בא לי הרעיון, למה בחרתי בו ואיך תכננתי לבצע אז את התחפושת. 

בשני במרץ כשג' התקשר לשאול איפה אני כדי לבוא להיות איתי כשיודיעו לי, אמרתי לו שאני בדרך לקנות דברים לתחפושת. הוא התעקש לדעת איפה אני *בדיוק* ונפגשנו בנקודה מסוימת, משם הוא לקח אותי לבית קפה וחיכה שיתקשרו להודיע לי (לא הספקתי לקנות כלום לפני). 

בין 2012 ל-2016 לא העזתי לתכנן להתחפש שוב לפלמינגו. פחדתי שעוד מישהו ימות. 

באפריל 2016 נתקלתי בפריט לבוש שברגע שראיתי אותו חשבתי לעצמי: "יכול להתאים לתחפושת של פלמינגו" (זו היתה חנות בגדים, לא חנות תחפושות). אחרי הרבה חששות והתלבטויות, החלטתי כן לקנות, גם כי זה רק עלה 30 ש"ח וגם כי תהיתי האם 2017 תהיה השנה בה אעז לחשוב שוב על להתחפש לפלמינגו. חיכיתי במתח כמה ימים אחרי הקנייה, וזה עבר בשלום - אף אחד לא מת. 

באוגוסט 2016 נוספו לתחפושת הפריט השני והשלישי: חיפשתי איך להיות יצירתית בתקווה שזה ישפר את מצב רוחי. 
גם הקניות האלו עברו בשלום: אף אחד לא מת. 

אם יהיה לי אומץ ואם הכל ילך כמתוכנן, אתחפש מחר או מחרתיים לפלמינגו. ואולי הפעם אף אחד לא ימות. 






קטעים איתי. 
רק עכשיו הבנתי: 
עד עכשיו בכל פעם שחשבתי על התחפושת הזו, חשבתי שזה רק להעז לבדוק האם-אפשר-להתחפש-לפלמינגו-בלי-שאף-אחד-ימות. 
רק ממש עכשיו תוך כדי תפירה קלטתי שזה בעצם בעיקר, או בכלל, הרצון להחזיר את הגלגל לאחור ו/או לחזור לרגע שלפני. 





~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עדכון:
התחפשתי לפלמינגו. יצא מוצלח. אף אחד לא מת הפעם. 




יום שישי, 3 במרץ 2017

2017. שש שנים

"Being Boring" by Merril Bainbridge




חשבתי שהשנה רק אכתוב, בלי להשמיע, 
אבל בשבוע האחרון זה בכל זאת הגיע: 
מילות השיר חזרו ועלו בראשי 
אז לא התווכחתי עם הקול הפנימי. 
כי המילים אומרות:

When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door

וטל היווה השראה לא רק לצעירים
והיה פותח דלתות סדרתי, בכל מיני תחומים. 

He was a friend so many people knew they could always rely on.

And I did think in spite of his dreams
He'd still be sitting somewhere here. 

וכן, כך דמותו אצלי מצטיירת:

He was never feeling bored
He was never being boring
He was never holding back 
or worried that
Time would come to an end.


Neither did we.



שש שנים: יש דברים שנשארו, יש דברים שהשתנו:
השנה, לראשונה,
חזרתי לנסוע דרך צומת מורשה. 

פורים הוא החג האהוב עלי ורק ב-2011 לא התחפשתי. 
עד עכשיו כל כך פחדתי 
שאם אצא לחפש לתחפושת הזו בדים ונוצות -
שוב הטלפון יצלצל עם בשורות איומות. 
רק עכשיו, שש שנים אחרי, אני מעזה,
להתחפש למה שתכננתי אז, כשקיבלתי את הידיעה.  


שש שנים, יש דברים שהשתנו, יש דברים שנשארו:
אני עדיין לא לובשת שום גוון של חוּם. 
אני עדיין מפחדת 
מימי הולדת 
גם של טל, גם שלי וגם של ענבל 
כי פער הגילאים ביננו היה אמור להישאר אותו דבר.

עדיין, כשאני רואה בטלוויזיה מישהו "מת"
אני גם מסתירה עם הידיים את המסך 
וגם מסננת: "אנשים מתים לא נראים כך".

כשיש בעולמות הרכב והדו"ג אירועים,
זה מוזר לי, אפילו כשהם חברים, 
שהמראיינים - או המרואיינים - הם לא טל אלא אחרים, 
אני מדלגת 
ונמנעת 
מהכתבות ומהתמונות
במיוחד כשמדובר בחדשות או בהשקות.
כי אני עדיין כועסת: 
איך זה יכול להיות 
שדווקא הוא 
לא הכי מעודכן 
בכל ההתרחשויות?

ואני עדיין תוהה איך התחומים האלו היו נראים 
אם הוא כן היה פה ועדיין בחיים.  


שש שנים,
ומה שלא נשאר אותו הדבר
או השתנה 
או התווסף 
לפעמים הפך לסוריאליסטי, 
התעוות:

בשישי בלילה 
אחרי שאיילת התקשרה 
להגיד שמיצו נפצע
לא יכולתי להפסיק לבכות 
וזה היה נראה לי טבעי והגיוני, הדמעות.

אבל למחרת 
בכביש אחד
החזקתי את ההגה חזק 
כי הכל נראה עקום:
איך זה יכול להיות 
שבשבת הזאת
זה לא טל שרוכב להדסה עין כרם 
אלא אני שנוהגת בדרך לירושלים?


המשפחה-הלא-ביולוגית שלי ממשיכה להתרחב משנה לשנה 
באנשים משמעותיים שמתווספים לתוכה 
בנסיבות עצובות
ואני ממשיכה לתהות: 
אולי יש דרך שנכיר ונהיה חברים גם בלי שיחברו בינינו אנשים מתים?


שש שנים. יש דברים שהתרגלתי לעשות:
להקליד מהר, בבת-אחת, שמות 
שמתחילים בט' ול' כמו טליה
או להקליד מיד גם את שם המשפחה 
כדי להקדים את ההשלמה 
כדי לא לקבל אותו בתוצאות החיפוש 
אלא ישר 
את מי שלהתקשר אליו כן אפשר. 

שש שנים: יש דברים שהתעמעמו, 
יש דברים שרק לאחרונה צפו ועלו. 

שש שנים: יש פחדים שנשארו, יש פחדים שהשתנו, 
אבל בעיקר, יש פחדים שהתווספו:

כשאבא אובחן הדבר הראשון שפחדתי ממנו 
היה הרגע בו כבר לא יזכור שטל איננו. 
מהבקשה להתקשר אליו או לקבוע מתי יבוא לבקר, 
כי הוא לא זוכר, 
או שהוא יבלבל את העבר עם ההווה 
ויגיד שאתמול דיבר איתו, או שהבוקר שתו יחד קפה.

ראיתי בעיני רוחי איך כשזה קורה, 
אמא, ענבל או אני נופלות
דרך הכסא,
על הרצפה צונחות,
מתמוטטות, 
כי צריכות מחדש לספר לו על מותו - ואז להתמודד עם התגובות.  

להרבה פחדים אחרים עוד אין לי פיתרון, 
ובתחום הזיכרון, 
מצבו הולך ומתדרדר,
אבל קראתי השנה אב שכול אחר,
משורר,  
אז לפחות לגבי הפחד הזה 
אני כבר יודעת מה נעשה:

תפילה, גיורא פישר

מִי יִתֵּן 
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן 
מְבֻלְבָּל. 

אִם אָז אֶשְׁאַל: 
"לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?" 

אַל תֹּאמְרוּ: 
"אֲבָל, הוּא נָפַל 
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן". 

אִמְרוּ: 
"הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל 
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר".