יום שבת, 31 בדצמבר 2011

סיכום שנה - 2011

דצמבר
כשהאוטובוס מגיע לתחנה יופנט כבר מחכה על הרציף. אנחנו מנופפות אחת לשנייה לשלום דרך החלון ורגע אחרי אני כבר נופלת מהאוטובוס לזרועותיה. 
לפני כחמישים שנה, כשהיתה בת 16 או 17, אמא שלה (שאהבה את ישראל) חשבה שזה רעיון טוב ושלחה אותה לשנתיים לקיבוץ להתנדב. כצעירה בת למשפחה תאילנדית-סינית מהמעמד הגבוה שמצאה את עצמה בקיבוץ בשנות השישים, אפשר להבין למה בהתחלה היא הלכה לישון בוכה כל לילה. אבל הקונסול התאילנדי שיבץ אותה בקיבוץ מעברות, וכך יכלו סבא וסבתא שלי לפרוש עליה את חסותם. היא זוכרת את אמא שלי והדודות שלי כנשים צעירות ואת אחי ואחותי כילדים, אבל היא בעיקר זוכרת את הרושם העז שהשאיר עליה סבא שלי. 
היא מנפנפת הצידה את התודות שלי על האירוח המלכותי והחם לו אני זוכה ב: "כל כך אהבתי את בומי, זה הופך אותך למשפחה". לשמוע פתאום שוב את השם של סבא שלי, שנפטר ב - 1989, ועוד כאן, בצפון תאילנד, מרגש אותי עד דמעות.
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ויש לי על מי להניח את הראש בנסיעה הארוכה בטיול ביום שאחרי.  
כמה פריצות דרך בימים איתה, ובעיקר ההרגשה המדהימה של להיות בקרב משפחה שוב, שיש לי משפחה תאילנדית, ועוד כתוצאה ממשהו שקרה לפני שנולדתי.  
בבנגקוק בינואר היא תדאג לי למגורים בדירה ששייכת למשפחה שלה, אז לא אצטרך לשלם על מלון. 
נובמבר
נוי קופצת מהאוטו ואנחנו רצות אחת לקראת השנייה לחיבוק. חזרתי אליה לעוד שבועיים. 
באוקטובר נגמרה לי הויזה והייתי צריכה לצאת מתאילנד כדי להאריך אותה. החלטתי לצאת למיאנמר (בורמה), דרך העיירה התאילנדית Ranong. אני מחפשת המלצות על מלונות בבלוגים, במספר השני אליו אני מחייגת עונה מישהי באנגלית מצוינת ואני מזמינה חדר ללילה, אולי שניים, רק כדי לטפל בויזה ולחזור ל(קו)סמוי. אבל אני נשארת לשישה לילות, כי כשאני מגיעה אני פוגשת את נוי, בעלת המלון, והיא מתלווה אלי למיאנמר וחזרה, ואנחנו מדברות, ומדברות, ומדברות, ומתחברות, ומוצאות המון קווי דמיון בינינו. 
ויש מי שדואגת לי, ומסיעה אותי, ומראה לי מקומות, ומזמינה עבורי אוכל צמחוני במסעדות התאילנדיות בהן הצוות לא דובר אנגלית, ושמה לי יד על הכתף כשאני בוכה. 
כמה פריצות דרך בימים איתה, ושיחות כנות ולא תמיד קלות, והשראה, ועזרה, ובעיקר ההרגשה המדהימה שיש לי חברת נפש חדשה, אחות חדשה, רק כתוצאה מזה שחיפשתי חדר במלון. 
היא לוקחת ממני תעריף של פחות מ % 50 על הלילות שאני לנה במלון שלה, נותנת לי לילה אחד בחינם ומתעקשת לשלם עלי כשאנחנו אוכלות יחד, מה שקורה כמעט כל צהריים וערב. 
אוקטובר 
נ' מצליחה למרות המרחק הגיאוגרפי לגרום לי להרגיש דרך הסקייפ כאילו שהיא יושבת איתי באותו החדר, מחזיקה לי את היד ומנגבת לי את הדמעות. היא מוצאת זמן בשבילי למרות התיזה והתינוקת, שוב ושוב ושוב. 
ר' איכשהו יודע להתקשר לסלולרי בדיוק כשאני הכי צריכה לשמוע קול ידידותי. 
החברות עם ע' שהתחילה כשטל נהרג הולכת ומתהדקת, דווקא על רקע האובדן העז שהוא חווה. 
עוצמת האכפתיות של ס', שגם היא הפכה לחברה מאז שטל נהרג, מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. 
הדיירת שגרה בדירה שלי ומטפלת בחתולים, מודאגת: מה יהיה כשתיסע מחוץ לעיר מדי פעם? אני אומרת לה שאין לה מה לדאוג, ואכן: נ', ע', ש', ג', ול' מגיעים לסירוגין במשך חצי השנה שאני בחו"ל ומטפלים בהם מתי שרק צריך. 
אקווילה פירון מדהימה אותי כשהיא כוללת את קליפ הפיטורין שלי בקליפ הרשמי שלה. 
כ' נתנה לי במתנה את הלפ טופ הישן שלה כשקנתה לעצמה חדש, ואני לא רוצה לדמיין אפילו איך היתה נראית הנסיעה הזו אלמלא הייתי עם לפ טופ צמוד. 
אני נוסעת לסינגפור לעשרה ימים כדי להוציא ויזה נוספת לתאילנד. כ' מכירה לי את קרול, חברה סינגפורית שלה, ופתאום יש לי עם מי להיפגש, ולדבר, ולטייל. וגם לי כבר יש חברה סינגפורית מעכשיו.  
ספטמבר 
במשפחה מחליטים שאחת הדרכים להנציח את טל תהיה תחרות סיפורי מסע לזכרו: "רוחות מסע". חגי גינזבורג מ WHg מתנדב לקחת על עצמו את בניית האתר ומשקיע שעות רבות של עבודה בהקמתו, בהמון סבלנות ואהבה. 
אני מפחדת מיום הולדתי שמתקרב - לא בגלל הגיל שלי אלא בגלל שטל יהיה גדול ממני ב 17 שנים במקום ב 18 אחריו. 
באחת מההתמוטטויות שלי ע' קולט שקשה לי להיות לבד ומתקשר לסלולרי התאילנדי שלי, למרות שהוא חולה וכואב לו הגרון כשהוא מדבר ולמרות שבכלל לא הכרנו עד שטל נהרג. 
ח' שגרה בסמוי והפכה לחברה נותנת לי במתנה ליום ההולדת את טיפול המים "וואטסו" הראשון שלי ואני מוקסמת. 
יום ההולדת עצמו עובר טוב משחששתי, כי אני לא לבד: החברים המקומיים בסמוי דואגים לשפע של שוקולד וההורים שולחים לי ורדים וברכה דרך ד'. 
אוגוסט 
17 לאוגוסט. יום ההולדת של טל עבר אפילו יותר זוועה ממה שחששתי שיעבור. אני עוברת על הפרופיל שלו בפייסבוק ואיכשהו מגיעה (באופן שלא הצלחתי לשחזר אחר כך) למה שערן אביבי כתב אחרי שטל נהרג. אני כותבת לו. הוא עונה לי: יום קודם היה תאריך האזכרה של עידו, אחד משני אחיו שנהרגו. אנחנו מתחבקים דרך הפייסבוק, וכותבים, וכותבים וכותבים, ומשתפים, ומתקרבים, ובחודשים מאז אני מוצאת את עצמי שפויה יותר דרך זה שאני יכולה לגעת במחיצתו בנקודות של הטירוף.  
יולי 
ט' ואני רצות אחת לקראת השנייה ברחבה מחוץ לקניון בבנגקוק ומתחבקות. היא מטיילת במזרח כבר כמה חודשים וכשאמרתי לה שאני באה לתאילנד היא אמרה שתבוא לבקר - והיא באמת באה.
נפגשנו בבנגקוק, ואחר כך היא הצטרפה אלי ב(קו)סמוי. אלו הימים הראשונים שלי שם ואני רחוקה מלהיות בפוקוס. רק כשאנשים שואלים מאיפה אנחנו מכירות אני תופסת שיש כאן משהו פלאי: הייתי לקוחה בחנות שלה, נהיינו חברות, והנה אנחנו נפגשות בתאילנד (ואז אני שמה לב שיש עוד אנשים שמלקוחה הפכתי לחברה איתם: ל', ע', ס', ד'. או מ' -משוכרת הפכתי לחברה). 
בעדכונים בפייסבוק מופיע אחד מהאופנוענים כאילו שהוא בסמוי. אני כותבת לו, ואכן, י' באי! אנחנו נפגשים לקפה, והנה שם, בדרום תאילנד, יש לי דרך טל חיבור למישהו שהיה אדם זר עד אותו הרגע. 
יוני 
הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. זה פשוט הרעיון היחידי שהיה לי. 
ר' ומ', חברים של המשפחה, נזכרים כמה ימים אחרי שיש להם חברה ב(קו)סמוי. היא בדיוק מגיעה לארץ לשבוע ואני נפגשת איתה ועם הבת שלה. הן אומרות "כן, למה לא, תבואי לסמוי". אז אני נוסעת לשם. 
עבדתי קצת בשביל ד' בכמה דברים שקשורים לעסקים שלה ובתמורה אכלתי בבית הקפה שבבעלותה. בשלושת החודשים הראשונים גרתי בדירה שכורה, אבל בזמן הזה נקשרה נפשי בנפשן של ד' וד', אז בשבועיים האחרונים לשהותי באי אני כבר מתארחת בביתה של ד' ולא צריכה לשכור דירה. הן אומרות שזה ממש כאילו שאני חלק מהמשפחה מזה שנים - והן אומרות את זה מהרגע הראשון.
חשבתי שאהיה בסמוי את כל תקופת השהות שלי בתאילנד, אבל אחרי כמה חודשים של "השתבללות" ושל "התחבאות במאורה וליקוק הפצעים", אני מרגישה חזקה מספיק כדי "להוציא את האף החוצה", ועוזבת את סמוי.  
מאי 
מ' יודעת שאני צריכה תעסוקה וכסף ודואגת לי לעבודת הפקה נקודתית, שאכן עוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים עד הנסיעה. 
אפריל 
ר', אחת מאחיותי העפרוניות, גרה בתאילנד והגיעה לארץ לביקור, אז כמובן שהלכה לבקר את אמא שלי - שלנו. כך גיליתי שיש עפרונית כאן, וכשאגיע לעיר בה היא גרה כבר תהיה לי שם אחות מקומית. 
"תעשי טובה, תבואי למדוד בגדים ולקחת מה שאת רוצה וכמה שיותר, הארון שלי מתפוצץ" היא אומרת. רק אילה מסוגלת לתת לי במתנה בגדים שהיא מעצבת ומכינה במו ידיה - ועוד להציג את זה כאילו שאני עושה לה טובה. 
ג' מוצא זמן בשבילי למרות התפקיד הבכיר בעבודה התובענית, אשתו ושני ילדיו והבית החדש שהם בונים - שוב ושוב ושוב. 
מרץ 
4 למרץ.
היא שואלת בקול רועד "את ורד?" וכשאני עונה שכן, היא אומרת "אני נ'". אנחנו נופלות אחת על צוואר השנייה ומרטיבות את החולצות של שתינו במשך דקות ארוכות. בתוך כל הזוועה של היום הזה, עדיין רגע המפגש הראשוני איתה חרוט בי כמשהו יוצא דופן. כי הלוואי הלוואי וזה היה יכול לקרות אחרת, אבל באמת כשאיבדתי אח קיבלתי אחות. וזה כל כך לא טריוויאלי ולא מובן מאליו, החיבור הזה. 
וכיוון שהתכוונתי למה שאמרתי בלוויה, אכן כשאיבדתי אח, גם קיבלתי משפחה. 
2 למרץ.
"התבטלה לי פגישה, את באה לשתות קפה?" ג' שואל, ואני כמובן נענית בשמחה. אני לא יודעת שכמו רוב המדינה גם הוא יודע לפני, והוא בא להיות איתי כדי שלא אהיה לבד כשיתקשרו לספר לי שטל נהרג.
זה אחרת כשמישהו במקרה נמצא איתך כשמתקשרים להודיע לך כשקרה אסון, וכשמישהו בוחר להיות איתך ברגע בו החיים שלך מתנפצים לרסיסים. 
ינואר 
קליפ הגירושין עלה לרשת. רדיוטלוויזיהטלוויזיה, עיתונות מקוונת, ומקוונת, עיתונות מודפסת, יותר מ 39,000 צפיות. כי 35 אנשים כתבו, שרו, ניגנו, הקליטו, הגיעו לאולפן, ערכו סאונד, עיבדו מוסיקלית, הפיקו מוסיקלית, ביימו, צילמו, עזרו לביים, עזרו לצלם, עזרו להפיק, רקדו, ג'ינגלו, למדו מראש את התפקיד שלהם, עשו חזרות, בנו כוריאוגרפיה, באו לכמה שעות בשבת בבוקר והצטלמו, כדי שהקליפ הזה יהיה. כולל מישהו שלא ראיתי שנים, וחברים של חברים, ומישהו שהכרתי לראשונה באותו שבוע ואמר שהוא ישמח לבוא לעזור - והוא באמת בא. 
פחדתי לסכם את 2011, כי - איך את מסכמת את השנה שבה אח שלך נהרג?. 

אבל כשהשנה נפרשה כולה לנגד עיני מבעד לחלון האוטובוס באמצע דצמבר בצפון תאילנד, זה מה שראיתי: שלמרות כל האופל, השחור, התהומות והחושך, כל הזמן היה גם אור. לפעמים בתוך, לפעמים על יד, לפעמים נצנוץ, או להבה, או קרן. אבל כל הזמן אור. ואני, שהרגשתי כל כך הרבה פעמים חסרת מזל, הבנתי דווקא מהשנה הזו, עם כל הכאב, הצער, הבכי, השכול והנגיעות בטירוף שהיו בה, שבעצם כן יש לי מזל, ולא רק מזל: I am blessed. 
לאור שזורח בחיי יש איפיון מובהק, ולמזל שלי יש שם ספציפי, והאופן שבו אני Blessed הוא מסוים: קוראים לזה "אנשים".

אני רואה שעם הזמן יש לי רק יותר ויותר משפחה: המשפחה הביולוגית, והמשפחה של החברים, והמשפחה של בוגרות (וכמה בוגרי) מקהלת "העפרוני" - מפעל החיים של אמא שלי, והמשפחה של הרוכבים והנהגים - מפעל החיים של אח שלי, ומשפחה ישראלית בתאילנד, ומשפחה תאילנדית בתאילנד. 

כנראה שאנשים זו מתנה משפחתית אצלנו, כי זכותו של סבא שלי עומדת לי גם כיום. 


א' אמרה לי משהו דומה כשנפגשנו לקפה לפני שנסעתי, ולא הבנתי אז על מה היא מדברת: כששיתפתי אותה שאני חרדה ומרגישה שדברים לא יציבים, שאנשים נוטשים או נלקחים, היא אמרה שאנשים תמיד יהיו לידי ואיתי, שזה חלק מהמבנה שלי.
ג' אמר לי שיש בי משהו שגורם לאנשים לרצות לעזור לי 10 דקות אחרי שהם פוגשים אותי, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. 
נ' כתבה לי באוקטובר כשהייתי מודאגת בנוגע לחברות שלי עם מישהו: "את רואה באינטימיות ובו דבר נדיר, וזה אכן נדיר, אבל אני רוצה להזכיר לך את יכולתך הנדירה למצוא אנשים ולהתקרב אליהם וליצור איתם חברויות באמת בקלות. את לא יכולה להעריך את זה מבחוץ, אבל אני יודעת ואומרת לך שתמיד תהיי מוקפת, כשרק תרצי, בדורשי טובתך ושלומך שיאהבו אותך. וזה לא אומר לותר עליו או משהו. זה רק אומר שאת החלל שהוא ישאיר ימלא מישהו אחר שלא יהיה הוא, אבל יהיה מישהו אחר. ותאמיני לי בבקשה בעיני רוחך". ולא ראיתי את זה אז, ולא הבנתי על מה היא מדברת. 
אבל עכשיו כשאני מסתכלת על כל השנה הזו ברצף, אני רואה שגם כשהרגשתי בודדה לא הייתי לבד, כי תמיד היה מישהו שיכולתי להתקשר אליו או לסמס לו או לכתוב לו, ואם לא הייתי מסוגלת - היה מי שיתקשר אלי, או יסמס לי, או יכתוב לי.

ואני רואה עכשיו שהחברים שלי הם כמו משק אוטרקי, ואני יכולה למצוא ביניהם את כל מבוקשי וצרכי: מבגדים ואתרים דרך אירוח וקשרים ועד לעבודה וחברים נוספים - ואני רואה איך אם אני צריכה משהו ואין ביניהם מישהו שיכול לספק זאת, נכנסים לחיים שלי אנשים חדשים, והם מספקים את זה. 

הרשימה הארוכה הזו רחוקה מלמנות את כולם. יש עוד הרבה אנשים שאני מודה להם על חלקם בחיי בכלל, אבל במיוחד בשנה הזו. יש פשוט יותר אנשים מכפי שאני יכולה לאזכר שהפגינו כלפי נדיבות, אהבה ונדיבות לב, בכל כך הרבה צורות שונות. 
אני על הרצפה שוב, אבל הפעם כיוון שאני מוצפת בהכרת תודה על האנשים שבחיי. 
ואני מודה גם לכל מי ששומר עלי ושולח לי את כל האנשים האלו בדרך, שאלו לפחות סבא וטל מסתבר, ויכול להיות שיש עוד. 
וחזרתי להאמין בקסם, אבל הפעם אני מאמינה בקסם שמבוצע דרך, באמצעות ועל ידי אנשים. 

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

Embracing Earthquakes

My dear friend Y. invited me along on a trip to Chiang Rai, which is how I've found myself today at "Wat Pradhat Pra-Ngao" in Chiang Saen - a Buddhist temple (Also spelled "Wat Phra That Phra Ngao").



Inside it I was surprised by the strong emotions that rose inside me. I was moved. Overwhelmed. 

Only after I left it, I realized why that was so: 
The Buddha statue inside this Wat (temple) is between 700 - 1,300 years old and was revealed thanks to an earthquake. 
The famous Emerald (Jade) Buddha was too revealed thanks to an earthquake, in Chiang Rai. 
I guess this is a good area for revealing things through earthquakes.


And I realized that instead of living in fear of earthquakes - those I already went through and those I might still go through - I can embrace them: The earthquakes I went through changed me quite a bit during the past 2 
years. The aftershocks made me take some decisions. Some of the decisions I've made scare the breath out of me. So I guess it took earthquakes to steer me in these new directions, to make me step outside my comfort zones.

I've been feeling lately like I have been peeled raw. It was neither a pleasant nor a comfortable experience to go through, and I wasn't sure I WAS going to go through it during some of it, but I have been shedding several layers thanks to it, mainly masks and (false?) protections. 
Naturally, what follows is me feeling exposed. Unprotected. Sensitive. Raw. Charting unknown territories inside my own skin. Skirting some danger zones. 
But it also means I'm becoming more of my own raw material again. 

The earthquakes in Thailand revealed things long hidden. I wonder what has been long hidden inside me which can now come out. 

When upper layers of earth move, deeper layers of earth are revealed underneath and become exposed to rays of light, become apparent to the world. Up to this point I was mostly feeling the horrors of it.


I still feel the debris falling over my head, but for the first time in a long while, I also feel the debris falling away from me. 

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

Am I missing out on life? And three spoilers

My beloved friend N. sent me Miranda July's book "No one belongs here more than you". The woman in the "Majesty" story works in a place dedicated to teaching preparedness and supporting earth quake victims. When she gave a lecture in a school once, a boy asked her what made her the expert. She replied she was more afraid of earthquakes than any person she knew and described her reoccurring nightmare of being smothered in rubble. 
If you haven't read the story yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT
This is how the story ends: "In the reoccurring dream, everything has already fallen down, and I'm underneath. I'm crawling, sometimes for days, under the rubble. And as I crawl, I realize that this one was the Big One. It was the earthquake that shook the whole world, and every single thing was destroyed. But this isn't the scary part. That part always comes right before I wake up. I am crawling, and then suddenly, I remember: the earthquake happened years ago. This pain, this dying, this is just normal. This is how life is. In fact, I realize, there never was an earthquake. Life is just this way, broken, and I am crazy to hope for something else". 

Last night I've watched the movie "One Day", based on a novel by the same name. It's about a guy and a girl (Emma and Dexter) who graduate from university on July 15, 1988, and spend the night together. The movie drops in on them on July 15th every year for the next 23 years.  Emma's character reminded me of myself in some aspects, in a troubling way - especially in her early years. 
If you haven't seen the movie yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT
I felt like I was dealt a physical blow when I've watched this scene (not recommended for viewing by people who are sensitive to road injuries scenes):  


I went into a hysterical fit of tears. Sobbed, howled, doubled over with pain. Felt like I was falling, clawing my way to stay sane. Cried myself to sleep after a few hours. Woke up this morning still feeling like I've been physically knocked down. 


A few years ago I've watched the movie "Sideways". 
The general plot summary isn't relevant here, only the dialogue which precedes this movie excerpt: 
"MAYA: So what gems do you have in your collection?
MILES: Not much of a collection really. I haven't had the wallet for that, so I sort of live bottle to bottle. But I've got a couple things I'm saving. I guess the star would be a 1961 Cheval Blanc.
MAYA: You've got a '61 Cheval Blanc that's just sitting there? Go get it. Right now. Hurry up... Seriously, the '61s are peaking, aren't they? At least that's what I've read.
MILES: Yeah, I know.
MAYA: It might be too late already. What are you waiting for?
MILES: I don't know. Special occasion. With the right person. It was supposed to be for my tenth wedding anniversary.
Understanding, Maya considers her response.
MAYA: The day you open a '61 Cheval Blanc, that's the special occasion". 
If you haven't seen the movie yet and think you might, STOP READING HERE - SPOILER ALERT
This is almost the end of the movie: 
 



I seem to be a highly sensitive person and should be treating myself as one in order to take care of myself: 

But - should I be working in a place dedicated to teaching preparedness and supporting life victims? Am I more afraid of life than any person I know? 
The scene from "One day" hurt so much both because I don't want to imagine Tal being hit by the car, but also because I worry about missing out on my own life. 
Do I spend my days trying to shelter myself from being hurt by life, and thus wasting my life, casue there is no way to protect myself from it? 
All my "house rules", all the "I do this" and "I don't do that" I've compiled over the years (and as the people in my life know, it's quite a long list): Is this just the way I am, just how my character / soul / mind are built and I should respect that and work with it? Are they genuinely a part of my true self definition? Do they really serve me? Preserve me? Help me protect myself from harm? Or am I just trying to save my 1961 Chateau Cheval Blanc and waste opportunities to enjoy myself on the way, because the right moment to drink it may never come?


Dad made some sort of home-made alcoholic drink when Tal was born. The bottle was supposed to be open at his circumcision. Or at his Bar-Mitzvah. Or at his wedding.  Or at his son's circumcision. They kept forgetting about it, and when they recalled it, it was decided to be saved for the next special occasion. It was never opened. I think it was thrown away at some point cause Dad thought the liquid inside must have been spoiled by then. I'll check the next time I'm home. 
Is this what I am to learn from his death? Not to waste opportunities? To create my own special occasions? To stop trying to shelter myself from life? Perhaps I can stop living in fear of the next earthquake, cause it has already happened? Cause there is nothing I can do to stop it should it come again? "Cause life is just this way, broken, and I am crazy to hope for something else".  

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

תקיפות, ערבובים, עמותות ועוד תרגומים משעשעים לשעת לילה מאוחרת

את אתמול בלילה, כיוון ששוב לא נרדמתי , העברתי בצפייה בסרטים וסדרות. 
למה שאני אצחק לבד? 
תהנו! :) 


"Catch me if you can"

You've stolen almost $4 million.
You think we can just call that a wedding present?

Mm, I keep rubbing my tongue over them. I can't stop. 
They're so slippery.
Taking into account the gravity of these crimes, your history of bold and elusive behavior
"10 things I Hate About You"
Yeah yeah. I get it. 
You’re cool by association.


What is it? 
Asshole day?

You don't strike me as the type that would ask your father’s permission.

More than a fan.  
We’re involved.

Nice, huh?
A Fender Strat? 

:) 

יום שבת, 3 בספטמבר 2011

מתגעגעת לשבעה ומחכה ליום השנה. פסיכית?

תהיתי האם אני פסיכית, כי מצאתי את עצמי מתגעגעת לשבעה. 


שאלתי את "קבוצת התמיכה" הפרטית שלי (לא יאומן כמה אנשים אני מכירה שאיבדו אח...) וערן אביבי (איש מדהים, רגיש ומרגש) אמר שגם לו זה קורה, ואצלו עברו 15 ו 20 שנה מאז. אצלי עברה חצי שנה. אז אני מרגישה יותר שפויה לגבי זה. 


יש משהו כל כך עוצמתי בשבעה. בהרגשה שאני עטופה באנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. באנשים שיודעים מה קרה. שיודעים מה אני עוברת. לא יודעת למה, אבל זה מקל, להיות מוקפת באנשים שגם להם כואב, ומאותה הסיבה. 


אני עדיין תוהה אם אני פסיכית כשאני מוצאת את עצמי באיזשהו מקום מחכה ליום השנה. אני גם מפחדת ממנו, כמובן. מאד. אבל אני מוצאת את עצמי רוצה להיות מוקפת שוב בכל כך הרבה אנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. לחבק כל כך הרבה אנשים, להיות מחובקת על ידי כל כך הרבה אנשים, לתת יד לכל כך הרבה אנשים, לתת לכל כך הרבה אנשים להחזיק לי את היד. להיות מוקפת שוב באנשים שגם כואבים את אובדנו. 


אמרתי למיכל שריג אמסלם שבגלל הנסיבות שבהן התראינו אני מרגישה לא בנח להגיד לה ששמחתי לראות אותה - אבל שמחתי לראות אותה, והיא אמרה שהיא כל שנה שמחה לראות אנשים באזכרה של אחיה, ושבהתחלה גם היא הרגישה לא בנוח לגבי זה, אבל מה לעשות, זאת האמת - אתה באמת שמח לראות את האנשים האלו שוב. 

אז אולי אני פסיכית, אבל אשמח להיות עטופה ומוקפת שוב בכל החום האנושי הזה ואשמח לראות שוב כל כך הרבה מהאנשים שיבואו ליום השנה. אנשים ששמחתי להכיר, רק הלוואי והיינו מכיר
ים בנסיבות אחרות.  

יום שבת, 23 ביולי 2011

אי אפשר לברוח

איך, איך, איך איך, איך? ולמה? 


איך אני, שנסעתי לתאילנד כדי לברוח מכל זה, מוצאת את עצמי רק שבוע אחרי שיצאתי מהארץ וארבעה ימים אחרי שהגעתי לכאן כבר בדרך למישהי שנפצעה בתאונת אופנוע? 


איך אני, שלא מרגישה טוב על מים ומפחדת לשוט ולא הסכמתי לעלות על יאכטה בים שקט בשבת בצהריים עם אנשים מוכרים, מוצאת את עצמי על ספיד בואט בחושך בים סוער בשבת בלילה עם אנשים זרים, בדרך מהאי (קו) סמוי לאי (קו) פנגן? 


ד' רכבה על אופנוע שכור בפנגן. הצמיג איבד אחיזה בגלל חול על הכביש, והיא עפה על הבטן ועל הפנים. היא פונתה לבית החולים באי ובמקביל אמא שלה ואני יצאנו בספיד בואט מסמוי אליה.



הבעלים של הספיד בואט הקפיץ צוות תאילנדי וצירף את הבן שלו י' (בן 17) אלינו. 
היתה סערה היום אז כל הסירות הועברו למקום עגינה אחר. אנחנו מחכות במזח שהצוות שהוקפץ מביתו יגיע לסירה, ושהסירה תגיע למזח. בינתיים רצים טלפונים לנסות להבין איפה בדיוק ד' נמצאת, כדי לדעת לאיזה מהחופים בפנגן הכי כדאי להגיע עם הסירה. מנסים ליצור קשר עם בית החולים שם כדי שיוציאו אליה אמבולנס (אם יש שם משהו כזה). מסתבר ששלושה אנשים מתקשרים לבית החולים בו זמנית בנושא, אז האמא סוגרת, לא אחרי תסכול רב מכך שמי שענה לה לטלפון לא דובר אנגלית. היא צועקת לתוך השפופרת "הלו, הלו, הלו, הלו, הלו!!!" ואני נותנת לה לצעוק, כי אני יודעת שהיא בעצם צועקת את התסכול שלה על כך שאנחנו עדיין במזח ועוד לא בדרך לבת שלה. מגיע עדכון: רכב מקומי אסף את ד' ממקום התאונה לבית החולים, אז צריך להגיע לחוף שהכי קרוב אליו. 
שאלתי את י' האם עלול להיות קר בדרך והוא אמר שלא, אבל שעלול להיות רטוב, והלך לקנות לנו מעין פונצ'ואים מחומר עמיד למים.

אנחנו בספיד בואט קטנה (לטובת השייטים מביניכם: מנוע אחד, דגם
Sea Ray 240),
בלי אורות פנימיים או חיצוניים, בלי חגורות הצלה, בים סוער. אני לובשת את הפונצ'ו ששומר על פלג הגוף העליון שלי יבש, אבל הגלים והרסס שלהם כבר הרטיבו אותי לגמרי מהברכיים ומטה, וגם את הפנים והשיער.
אני אומרת לעצמי שלפחות בחושך אף אחד לא רואה שאני בוכה. אני חושבת על טל כל הדרך, על זה שאני עכשיו בטריטוריה שלו, ליתר דיוק באחת מהן - אני על מים. ואני מרגישה את הרוח והמים על הפנים ושואלת אותו - "זה מה שאהבת?".

ואני חושבת שבחושך הזה אם גל גדול במיוחד יסחוף אותי למים, לא ימצאו אותי: אין עלי כלום, אין על הספינה כלום. ושאני לא חושבת שההורים שלי יעמדו בזה אם אטבע הלילה, אז כדאי שנגיע. 
ואני חושבת שלפחות אין חשש שנתנגש בכלי שיט ימיים אחרים, כי אנחנו היחידים ששטים בשעה הזו ובחושך הזה ובים הזה. ואני תוהה איך הקפטן מנווט בלילה כל כך בבטחה, ומנסה לשאוב ביטחון מהידיעה שהוא מכיר את הדרך כל כך טוב שהוא יכול לנווט בה ככה בחושך. 

ואני חושבת על כל הימאים שאני מכירה מאז שטל נהרג, ומדמיינת שהם כולם שם איתי על הספינה, מעודדים אותי, ואומרים לי שהם עברו בשלום הפלגות יותר גרועות, ושטל אהב את זה. ואני כל כך בוכה שיש לי בחילה מרוב בכי, אבל לפחות לא מהטלטלות של הספינה. אני מתחילה להבין איך זה עובד: יש גל גדול ומכה גדולה, ואז גל יותר קטן ומכה יותר קטנה. אני רוצה לצעוק את הכאב שלי לתוך הלילה, אבל מבינה שלעולם אין מה לעשות עם הכאב שלי - יש לו מספיק כאב משל עצמו, ושותקת. 


אני מקנאה בד', שאחרי התאונה היתה במצב להתקשר, ומקנאה בה שאנחנו עכשיו בדרך אליה, ומקנאה בה שהיא תהיה בסדר.
אני כמובן מוצאת נחמה בידיעה שטל נהרג במקום וסבל רק זמן קצר, אבל עדיין כל כך קשה לי עם זה שהוא מת על הכביש, לבד, ושלא היה איתו אף אחד, ושהוא לא הספיק להתקשר לאף אחד. ואני תוהה למי הוא היה מתקשר אם הוא היה מתקשר.
ד' התקשרה קודם כל לחבר טוב שגר קרוב והגיע מיד, ואח"כ לאמא שלה. 



ההפלגה נמשכה כמעט שעה, וכשכבר ראינו את האורות של האי קרובים, הקפטן כיבה בפתאומיות את המנוע. נתקענו בחול. אני תוהה האם הזוועה הזו לא תסתיים לעולם והקפטן ואיש הצוות השני קופצים למים, וזה באמת כל כך רדוד שהם עומדים, והם דוחפים את הסירה ומסובבים אותה, ואחרי כמה דקות מורטות עצבים אנחנו מצליחים להשתחרר וממשיכים הלאה, והנה הגענו. 


אני כל כך רטובה מהגלים שאף אחד לא רואה את הדמעות. בכיתי בדרך בשקט, כדי לא להכביד על ד'. היא רק רצתה להגיע כבר ולראות את הבת שלה ולגעת בה - היא לא צריכה להתמודד גם איתי ועם המשא שלי.  


ואני אומרת לעצמי - איך, איך, איך זה קורה לי? התרחקתי כדי שאוכל להתפרק בלי להיות עצורה או מאופקת, והנה שוב אני משתדלת להתפרק באופן שהוא ידידותי ומתחשב כלפי הסביבה. 


ד' האמא הלכה להוציא כסף מהכספומט כי לא ידענו אילו הפתעות הלילה הזה עוד עלול לטמון בחובו עבורנו, ואני הלכתי למצוא מונית לבית החולים. אין שם מוניות, אז שכרתי טנדר מהסוג שמסיע כמה אנשים מאחור, ישובים בשני ספסלים. 


הגענו והסתבר שד' הבת בסדר - רק חבלות ופציעות קלות. אחרי כמה דקות של לבטים הוחלט לחזור איתה מיד לסמוי, כי בית החולים שם מקצועי יותר (ד' האם ניסתה להתקשר למכר רופא ישראלי שחי כאן כדי להתייעץ איתו האם להעביר אותה או לא ואם כן מתי. הוא לא ענה, בטח הלך לישון, כבר מאוחר פה. אני מזכירה שבארץ ארבע שעות מוקדם יותר וכולם עדיין ערים ושואלת האם יש להן מכר רופא ישראלי. התשובה היא שכן והן מתקשרות.
רואים שאין להן ניסיון באסונות: הן עוד לא יודעות שצריך קודם כל להגיד "היא בסדר" ורק אח"כ להגיד "היתה לה תאונה" / "היא בבית חולים" ואני מתקנת אותן).  

י' עדכן שהים ירד בינתיים ואמור להיות שקט יותר עכשיו. 
לקחנו אותה עם כסא גלגלים מחדר המיון אל הטנדר, השכבנו אותה בעדינות על הרצפה ונסענו לאט חזרה.


ואז היא מספרת שבעקבות השיחה הנוקבת שניהלתי איתה שלשום על קסדות (רוב המקומיים והתיירים רוכבים באיים על כלי רכב דו גלגליים בלי קסדות, או עם קסדות חצי. הסברתי לה שלרכב עם הקסדה המגוחכת הזו זה ממש כמו לרכב בלי) היא שכרה באותו יום, לראשונה בחייה, קסדה מלאה. ובתאונה היא נפלה על הפנים, והקסדה שמרה עליה.
וכך יצא שבחורה בת 35, בתאילנד, פצועה, ששוכבת על הגב על רצפת טנדר נוסע, ולא פגשה את טל מימיה, אומרת שוב ושוב "זה טל. זה טל. זה הכל בזכות טל". ולי לא נותר אלא להסכים איתה - היתה לו יכולת מופלאה להשפיע על אנשים בחייו, והיא נשארה גם במותו. 





הגענו עם הטנדר הכי קרוב שאפשר היה לסירה. שלחתי מישהו לקנות מים מינרליים שיהיה לה לשתות, והלכתי לסירה להביא את אנשי הצוות, שיסייעו לשאת את ד' הפצועה אל הסירה. אמרתי לעצמי תוך כדי הליכה, חצי צוחקת וחצי בוכה, שאחרי כל השידורים החיים שכבר עשיתי, מה זה כבר בשבילי להפיק חילוץ של פצועה מאי. 


לקחתי כסא פלסטיק מאיזו מסעדה, הורדנו אותה בזהירות מהטנדר לכיסא, ונהג הטנדר והצוות של הספינה הרימו אותה ויצאו למסע רגלי קצר ואיטי בחול (הרגל הפצועה צריכה להיות באוויר, צריך להיזהר לא למתוח את הבטן במקום שנפגעה וכו'). 


הוצאתי מצלמה וצילמתי, כי ידעתי שזה רגע שחייבים להנציח. 




העלינו אותה לסירה, השכבנו אותה, עטפנו אותה בחגורות הצלה (מסתבר שיש ושזה השימוש שלהן) ועטפנו אותה בפונצ'ו אחד כדי שהפציעות יישארו יבשות. אמא שלה תמכה לה ברגליים מצד אחד, כדי שיישארו בזווית שלא תכאיב לה, ואני החזקתי לה את היד מהצד השני והיא נשענה עלי. 


הים אכן ירד והפעם גם היינו עם כיוון הגלים (כך הסבירו לי אחרי) אז הנסיעה חזרה היתה חלקה בהרבה. למדתי שאם הקפטן מתכופף, כדאי להתכופף גם, כי זה אומר שמגיע גל גדול במיוחד. אני שוב רטובה לחלוטין חוץ מהחלק שמכוסה בפונצו', ד' התכנסה לתוך עצמה ואני משתדלת שהבכי שלי לא יפריע לה, כי אנחנו מחזיקות ידיים.
דיברתי עם טל שהיה על הספסל לידי ושאלתי אותו: "זה מה שאתה אוהב? זה מה שגרם לך להרגיש חופשי, הרוח והגלים שמכים בפנים החשופות? זה מה שגרם לך להרגיש חי"? והוא ענה לי בהתלהבות: "כן!".



הגענו למזח, העלינו אותה לכסא שמיקמנו על עגלת משא והעלינו אותה למכונית שחיכתה שם. נסענו לבית החולים הבינלאומי, שאכן היה מקצועי וידידותי, עם רופאה ואחות ראשית שדיברו אנגלית טובה. אמא שלה ואני החזקנו לה את הידיים בזמן שניקו לה את הפצעים (במיוחד את זה שבבטן, שעמוק יותר. השאר שטחיים). האף נפוח אבל לא שבור. באיזשהו שלב מראה הדם כבר היה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לכמה דקות, כי לא חשבתי שמישהו יעריך את זה במיוחד אם אתעלף וכבר הייתי קרובה לזה.
ניצלתי את ההפוגה גם כדי לשטוף את הפנים מהמלח והחול - את המשקפיים ניקיתי ברגע שהגענו כי הן היו כל כך מכוסות בגלים שראיתי כמו מבעד לערפל.
היה לה קר אז נתתי לה את השל שלי. הרי תמיד יש איתי משהו למקרה שיהיה קר.
ניקו, חבשו, הזריקו, ושלחו הביתה עם הנחיות לחזור כל יום לניקוי הפצעים. 





זהו, ההרפתקה הלילית נגמרה. אבל....


איך, איך, איך אני, שנסעתי כדי לטפל בעצמי וכדי להתרחק מטיפול באנשים אחרים, מוצאת את עצמי מטפלת באנשים אחרים?

איך אני, שרוצה למצוא מה לעשות בחיי חוץ מאשר להפיק, מוצאת את עצמי מפיקה, בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן? (המחליפה שלי בניהול העמותה שאלה אותי למה אני קוראת לתיקייה מסוימת "הפקה". אמרתי שאני לא יודעת איזה שם אחר לתת למה שאני עושה). 




אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מעצמי, ואני יודעת שאני לא יכולה לברוח מהכאב, ואני יודעת שהבאתי את עצמי איתי לכאן והבאתי את הכאב שלי איתי לכאן - אבל בכל זאת חשבתי שיהיה לי קצת יותר מרווח לברוח בתוכו בכל זאת. 


ומסתבר שלא, אפילו לא רחוק, אפילו לא לקצת. אי אפשר לברוח. 








עדכון 26/8/11
ד' החלימה, הבריאה והתאוששה לחלוטין. אחרונת התחבושות הוסרה. 

יום שבת, 25 ביוני 2011

אין לו קרניים. למה, בעצם?

מסתבר שראיתי יותר מדי סדרות בתי משפט אמריקאיות, אז בילבל אותי להיכנס לבית המשפט לתעבורה בתל אביב ולגלות שהוא לא מסודר כמו שהוא "אמור", כמו שאני "רגילה".
בחו"ל יש "מקומות קבועים" לתובע, לסנגור ולנאשם. כאן לא ידענו מי הוא הסניגור עד שהוא לא הציג את עצמו, ויותר גרוע, לא ידענו מי הוא הנאשם עד שהשופט לא פנה אליו. 



רק ככה גילינו שנתי, אמא ואני יושבות עם הנאשם באותה שורה, ספסל על יד ספסל. 
בין אמא לבינו הפריד רק אדם אחד, חבר שלו.
ביני לבינו הפרידו רק אמא ועוד אדם.
הסתבר לנו שכדי להתיישב במקום הפנוי חלפנו על פניו בשורת הספסלים, כמעט נגענו, כי לא ידענו שהוא הסיבה לכך שאנחנו שם. הוא לא נראה דומה לתמונה שלו שהתפרסמה בתקשורת. 



הסתכלתי עליו מדי פעם תוך כדי הדיון.
הסתכלתי עליו וראיתי שאין לו קרניים. יש לו פנים, והן פנים רגילות.

חשבתי על זה שגם לו בטח קשה לשבת כל כך קרוב לאמא שהוא הרג את הבן שלה, לאחות שהוא הרג את האח שלה, לאישה שהוא הרג את החבר הכי טוב שלה מזה שלושים שנה (אבא ישב בשורת ספסלים אחת מאחורינו).
הסתכלתי מהצד על הפנים שלו וחשבתי שהוא רואה את הפנים שלו כל יום, ומסתכל לעצמו בעיניים כשהוא מתגלח, ויודע שהוא מסתכל בעיניים לאיש שהרג אדם.
וחשבתי "בואנ'ה, איזו קארמה הבנאדם הזה סידר לעצמו".
וחשבתי כמה זה מוזר ומבלבל, שהוא פשוט יושב שם, לידנו, בלי אזיקים, בבגדים רגילים, בטח 
בא מהבית, עם חבר.
הדבר העיקרי שחשבתי עליו כשראיתי את הפנים שלו היה שבגללו ראיתי את הפנים המתות של אחי. היה משהו בפנים שלו שהזכיר לי את זה כל הזמן. 


וחשבתי שלא מתחשק לי להיות מבינה וסלחנית כלפיו. ושזה בסדר, כי זה התפקיד של המשפחה שלו ושל החברים שלו, וזה לא התפקיד שלי.


בזמן השבעה היתה מישהי (סליחה שאני לא זוכרת מי) שאמרה שהיא לא אוהבת שקוראים לזה "תאונות דרכים" כי זו לא "תאונה". ומאז אני חושבת על כמה שהיא צודקת. תאונות דרכים הן לא "תאונה". האיש הזה חצה שני נתיבים לרוחב - זו לא "תאונה". 
There is nothing accidental about it.
זה לא "קרה" ב"מקרה". הוא גרם לזה. 

אני חושבת שצריך לשנות את המינוח, להפסיק לתת להתרחשויות על הכביש שבהן אדם אחד אחראי לפגיעה באדם אחר בשם "תאונה". 


כשהדיון הסתיים אמא ואני חיכינו שהוא יצא מהאולם ורק אז יצאנו. לא רצינו לעבור לידו שוב. 
הוא לא הבין את הרמז וכשיצאנו החוצה עמד קרוב לדלת (כנראה חיכה לסניגור שיצא אחריו) והיינו צריכות לעבור על פניו בכל זאת. חיבקתי את אמא, אמרתי לה "בואי", חצינו את החדר בצעד מהיר והצטרפנו לשאר האנשים "שלנו". עמדנו עם הגב אליו.
 

לא עשיתי סצינות.
לא צעקתי עליו, לא קיללתי אותו, לא ירקתי עליו, לא זרקתי עליו חפצים, לא איימתי עליו, לא דחפתי אותו, לא הפלתי את הספספל עליו הוא ישב, לא תקפתי אותו, לא הצבעתי עליו ברחוב ואמרתי לאנשים "היי, אתם רואים את האיש הזה שם? זה שנראה רגיל? אז זהו, שהוא לא: הוא האיש שבגללו אח שלי מת".
אבל כן מצאתי את עצמי כל כך, כל כך כועסת עליו. ועל מערכת המשפט הישראלית. המשפט יכול לקחת שנה - שנתיים כמו כלום. בזמן הזה המקסימום שיקרה לאיש הזה זה שהוא יהיה בשלילת רישיון (שגם ממנה הוא מנסה להתחמק. הוא מנסה לקבל את רישיון הנהיגה שלו בחזרה. איך אתה עוד מעלה על דעתך לעלות לכבישים שוב? ועוד כנהג?). עד שנגיע לשלב הטיעונים במשפט הוא פשוט ימשיך להסתובב חופשי ולחיות את חייו, בזמן שאמא שלנו תמשיך לנסוע כל שבת לבית הקברות פעמיים ביום כדי לפתוח ולסגור את השערים, שאופנוענים יוכלו לעצור ולבקר, אם הם מטיילים בסביבה. 



הזמנתי כרטיס טיסה לחו"ל לפני המועד של הדיון הבא במשפט. 
לא רוצה להיות כאן בדיון הבא, לא רוצה לראות אותו, לא רוצה להיות איתו באותו חדר, לא רוצה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הסניגור בטח יגיד לו להביא איתו את אשתו ומשפחתו לדיונים הבאים כדי להגביר את האפקט הדרמטי, להדגיש שגם לו יש משפחה. לא רוצה לראות אותם. 


נכון, זה אולי לא בוגר מצדי. זה אולי לא חומל ורחום מצדי. אולי אני אמורה לחמול אותו ואת משפחתו. אולי אני צריכה להגיד לעצמי שגם לו בטח קשה, כי זו לא ידיעה שקל לחיות איתה, שבגללך אדם אחר לא חי. אולי זה לא בריא לכעוס.
אבל לא בא לי.
הוא אפילו לא אותת בארבעת האיתותים, כמו שמאותתים בחירום, בזמן שהוא חצה כביש ראשי לרוחב. לטל פשוט לא היה סיכוי.
 

הוא הרג את אח שלי במקום. ראיתי את הפנים של טל, והארשת שלו היתה מופתעת. 
הוא הרג את אח שלי, ובגללו ראיתי את הפנים המתות של טל. 


אז אני כועסת. 


ואני יודעת שגם זה לא התפקיד שלי, אבל מצדי - שיסתובב עם קרניים. הרעיון של אות קין נראה לי מאד ברור ומובן עכשיו.


למה שלא יסתובב בבתי ספר וירצה על "למה צריך להקפיד לא לקבל החלטות מטופשות וחסרת אחריות על הכביש? - כי הן הורגות אנשים!" עד שתינתן ההכרעה במשפט שלו? ואז אולי אנשים ילמדו מהרשלנות הפושעת שלו איך להיות רשלניים פחות, לפחות.


לא מוצאת דרך טובה לסיים את הפוסט הזה. כועסת מדי. עצובה מדי. 




עדכון אחרי הדיון הבא בבית המשפט, שהתקיים ב 18/7/11, כשאני כבר הייתי בחו"ל: 
הפעם המשפחה היתה באולם קודם והוא נכנס אחריהם, והוא בא להתיישב בספסל ליד אמא שלנו!
אמא כמובן נעמדה ואמרה שהיא לא מוכנה לשבת לידו, ואז הוא נזכר להושיב את חבר שלו לידם ולהתיישב טיפה יותר רחוק.
איך אתה בכלל מתקרב לספסל של המשפחה והחברים של האיש שהרגת? לא מספיק גרוע שהם צריכים להיות איתך באותו החדר? אם אין מקום פנוי אחר, תעמוד. 

בפעם הקודמת לא ידענו שזה אתה - הפעם כבר ידעת שזה הם, ובאת להתיישב לידם בכל זאת. איזה חוסר התחשבות וחוסר רגישות. 

יום שני, 30 במאי 2011

Cherish

I kept a few Emails Tal sent me over the years. Not enough, but at least I have a few. 


He sent me the following Email on February 18th 2002, in reply to my Email titled: "Travel journal, Friday, Day 6th (February 8th)" .
I was abroad for about a month then (Cuba & Italy) and
sent an elaborate travel journal to my friends and family by lengthy Emails (didn't have a blog then...). 


------------------------------------------------------------------------------


Hey, sis,

Having your travel tales unfold in front of me is amazing. I never knew you had this talent for writing... I guess it runs in the family. I think you should do something with it, honestly.


You also seem to have a talent for enjoying life... which means I keep smiling while reading your journal. I actually felt your sorrow and love when you and Lilah parted... every time I finish reading, I'm already looking forward to the next episode.


Now, especially, and of course, I want to hear about your dinner with the Royal family... the closest I ever came was having dinner at the Jumayel family home, in Lebanon, about 20 years ago (an interesting story... I can tell you about it next we meet, if you want).


Lots of love and kisses
Bro.



PS: I like having you for a sister.
----------------------------------------
When in doubt, do the right thing




------------------------------------------------------------------------------




Yesterday I was notified an article I wrote was accepted by a website and will be published online, for the first time. (My first article was published in a printed magazine. This is my second article in the total countdown, but the first to be published online). 


I spent the next few minutes jumping up and down in joy and excitement - and the following hours in tears, because I can't tell Tal about it, and I can't have his feedback on what I write and how I write it, and I can't have him being proud of me and happy for me. 

יום חמישי, 19 במאי 2011

What a ship is

Yesterday I watched "Pirates of the Caribbean: The Curse of the Black Pearl" in the cinema. 

What Jack Sparrow (Sorry - Captain Jack Sparrow) tells Elizabeth Swan made me think of Tal:
"...That's what a ship is, you know. It's not just a keel and a hull and a deck and sails, that's what a ship needs - but what a ship is... what the Black Pearl really is... is freedom."

I reckon if it was written:
"...That's what a vehicle is. It's not just wheels and an engine and a fuel tank and an exhaust pipe, that's what a vehicle needs - but what a vehicle is... is freedom". 

Tal would agree. 

What do you think? I think it's a pretty good definition. 


יום שישי, 6 במאי 2011

לענה | Artemisia

מאז שטל נהרג מסתובב לי בראש המשפט הזה מ"שר הטבעות", בתרגומה של רות לבנית:


"אל תבחש בלענת כוסי…כלום איני טועם את מר טעמה לילה לילה וליבי מנבא לי שעוד לא מיציתי את קובעתה?" (דנתור מתפרץ בזעם על פאראמיר). 


כי ככה אני מרגישה: שאמנם מר לנו על היעדרו מהרגע הראשון, אבל אנחנו עוד לא קולטים עד כמה מותו השפיע, משפיע וישפיע עלינו - על כל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה אופנים, בכל כך הרבה רבדים. כמו רעל שמתפשט, כמו מרירות שמחלחלת, שאנחנו עוד רחוקים מלמצות את השפעתה, להבין אותה או להכיל אותה. 


ליל הסדר היה מזעזע, והמחשבה להיות שוב סביב שולחן בחג בלעדיו גורמת לי לרצות לברוח רחוק, מהר וביללות. 





Since Tal was killed, this quote from "Lord of the Rings" keeps popping up in my head: 

"Stir not the bitterness in the cup that I mixed for my self…have I not tasted it now many nights upon my tongue, foreboding that worse yet lay in the dregs?" (Denethor snaps at Faramir). 

Because this is how I feel: Although we feel the bitterness of his absence since the moment he was gone, we do not yet grasp the scope of influence his death has affected - on so many people, in so many ways, in so many layers. Like poison expanding, like bitterness spreading - we are far from exhausting, comprehending or containing its effect on us. 

The 'Seder' night was horrid, and thinking about spending another holiday eve around the table without him makes me want to run away, far and fast, howling.