פעם אחרונה

ביום שני ה-10/2/14 בבוקר הוצאתי מהתיק את האולר הקטן ואת ה-Swiss Card - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית משפט (זה מקל על הבדיקות הבטחוניות בכניסה לבניין), ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 

הכנסתי לתיק טישוז ומים - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית המשפט לדיון במשפט של הנהג שהרג את טל, ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 

כל אותו הבוקר אמרתי "הלוואי": "הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שזה ייגמר היום", "הלוואי שהיום תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את הנהג - Ever", "הלוואי והיום המשפט יסתיים". 

הנהג שהרג את טל והורשע בגרימת מוות ברשלנות ערער:
גם על כך שהורשע - וביקש מבית המשפט המחוזי לזכותו,
וגם על העונש שהוטל עליו - וביקש מבית המשפט, במידה ולא יזכה אותו, להקל את עונשו כך שיעמוד על עבודות שירות בלבד, במשך שישה חודשים בלבד.
מנגד, ערערה הפרקליטות על קולת העונש, וביקשה להחמיר את עונשו. 

כשהשופטת אמרה לסניגורים שאין שום סיכוי שהיא תקבל את הערעור שלהם לגבי גרימת מוות ברשלנות, ושהשופטים שלושתם תמימי דעים לגבי כך, פרצתי בבכי. עד אז לא הרשיתי לעצמי להתפרק בתוך בית המשפט. בפעם הזו - כבר לא יכולתי להחזיק יותר. 

לאחר עוד כמה דקות הסניגורים משכו את הערעור שלהם לגבי העונש, מה שחייב גם את הפרקליטות למשוך את הערעור שלה לגבי העונש. בית המשפט הבהיר לסניגורים שאם הם לא ימשכו את הערעור, עונשו של הנהג יוחמר, כי הם מוצאים טעם בטענות הפרקליטות - רשלנות בדרגה כה גבוהה כפי שהפגין, אכן ראויה לענישה חמורה יותר. 

בצעד של צדק פואטי, הוחלט כי הנהג ייכנס לכלא ב-2/3/14 - בדיוק שלוש שנים אחרי שהרג את טל ב-2/3/11. 

יצאתי מבית המשפט בתחושת הקלה עצומה. זהו, זה נגמר, סופית - כיוון שהנהג משך את הערעור שלו, הוא לא יוכל לשוב ולערער. זה באמת נגמר. 

הלכתי לחבר טוב שגר קרוב לבית המשפט, אמרתי לו שלום, נשכבתי אצלו על הספה, שמתי את הראש ונרדמתי. זו באמת היתה הפעם האחרונה.  

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'". 

אין לו קרניים. למה, בעצם?

מסתבר שראיתי יותר מדי סדרות בתי משפט אמריקאיות, אז בילבל אותי להיכנס לבית המשפט לתעבורה בתל אביב ולגלות שהוא לא מסודר כמו שהוא "אמור", כמו שאני "רגילה".
בחו"ל יש "מקומות קבועים" לתובע, לסנגור ולנאשם. כאן לא ידענו מי הוא הסניגור עד שהוא לא הציג את עצמו, ויותר גרוע, לא ידענו מי הוא הנאשם עד שהשופט לא פנה אליו. 


רק ככה גילינו שנתי, אמא ואני יושבות עם הנאשם באותה שורה, ספסל על יד ספסל. 
בין אמא לבינו הפריד רק אדם אחד, חבר שלו.
ביני לבינו הפרידו רק אמא ועוד אדם.
הסתבר לנו שכדי להתיישב במקום הפנוי חלפנו על פניו בשורת הספסלים, כמעט נגענו, כי לא ידענו שהוא הסיבה לכך שאנחנו שם. הוא לא נראה דומה לתמונה שלו שהתפרסמה בתקשורת. 


הסתכלתי עליו מדי פעם תוך כדי הדיון.
הסתכלתי עליו וראיתי שאין לו קרניים. יש לו פנים, והן פנים רגילות.

חשבתי על זה שגם לו בטח קשה לשבת כל כך קרוב לאמא שהוא הרג את הבן שלה, לאחות שהוא הרג את האח שלה, לאישה שהוא הרג את החבר הכי טוב שלה מזה שלושים שנה (אבא ישב בשורת ספסלים אחת מאחורינו).
הסתכלתי מהצד על הפנים שלו וחשבתי שהוא רואה את הפנים שלו כל יום, ומסתכל לעצמו בעיניים כשהוא מתגלח, ויודע שהוא מסתכל בעיניים לאיש שהרג אדם.
וחשבתי "בואנ'ה, איזו קארמה הבנאדם הזה סידר לעצמו".
וחשבתי כמה זה מוזר ומבלבל, שהוא פשוט יושב שם, לידנו, בלי אזיקים, בבגדים רגילים, בטח בא מהבית, עם חבר.
הדבר העיקרי שחשבתי עליו כשראיתי את הפנים שלו היה שבגללו ראיתי את הפנים המתות של אחי. היה משהו בפנים שלו שהזכיר לי את זה כל הזמן. 


וחשבתי שלא מתחשק לי להיות מבינה וסלחנית כלפיו. ושזה בסדר, כי זה התפקיד של המשפחה שלו ושל החברים שלו, וזה לא התפקיד שלי.


בזמן השבעה היתה מישהי (סליחה שאני לא זוכרת מי) שאמרה שהיא לא אוהבת שקוראים לזה "תאונות דרכים" כי זו לא "תאונה". ומאז אני חושבת על כמה שהיא צודקת. תאונות דרכים הן לא "תאונה". האיש הזה חצה שני נתיבים לרוחב - זו לא "תאונה". 
There is nothing accidental about it.
זה לא "קרה" ב"מקרה". הוא גרם לזה. 
אני חושבת שצריך לשנות את המינוח, להפסיק לתת להתרחשויות על הכביש שבהן אדם אחד אחראי לפגיעה באדם אחר בשם "תאונה". 


כשהדיון הסתיים אמא ואני חיכינו שהוא יצא מהאולם ורק אז יצאנו. לא רצינו לעבור לידו שוב. 
הוא לא הבין את הרמז וכשיצאנו החוצה עמד קרוב לדלת (כנראה חיכה לסניגור שיצא אחריו) והיינו צריכות לעבור על פניו בכל זאת. חיבקתי את אמא, אמרתי לה "בואי", חצינו את החדר בצעד מהיר והצטרפנו לשאר האנשים "שלנו". עמדנו עם הגב אליו.
 
לא עשיתי סצינות.
לא צעקתי עליו, לא קיללתי אותו, לא ירקתי עליו, לא זרקתי עליו חפצים, לא איימתי עליו, לא דחפתי אותו, לא הפלתי את הספספל עליו הוא ישב, לא תקפתי אותו, לא הצבעתי עליו ברחוב ואמרתי לאנשים "היי, אתם רואים את האיש הזה שם? זה שנראה רגיל? אז זהו, שהוא לא: הוא האיש שבגללו אח שלי מת".
אבל כן מצאתי את עצמי כל כך, כל כך כועסת עליו. ועל מערכת המשפט הישראלית. המשפט יכול לקחת שנה - שנתיים כמו כלום. בזמן הזה המקסימום שיקרה לאיש הזה זה שהוא יהיה בשלילת רישיון (שגם ממנה הוא מנסה להתחמק. הוא מנסה לקבל את רישיון הנהיגה שלו בחזרה. איך אתה עוד מעלה על דעתך לעלות לכבישים שוב? ועוד כנהג?). עד שנגיע לשלב הטיעונים במשפט הוא פשוט ימשיך להסתובב חופשי ולחיות את חייו, בזמן שאמא שלנו תמשיך לנסוע כל שבת לבית הקברות פעמיים ביום כדי לפתוח ולסגור את השערים, שאופנוענים יוכלו לעצור ולבקר, אם הם מטיילים בסביבה. 


הזמנתי כרטיס טיסה לחו"ל לפני המועד של הדיון הבא במשפט. 
לא רוצה להיות כאן בדיון הבא, לא רוצה לראות אותו, לא רוצה להיות איתו באותו חדר, לא רוצה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הסניגור בטח יגיד לו להביא איתו את אשתו ומשפחתו לדיונים הבאים כדי להגביר את האפקט הדרמטי, להדגיש שגם לו יש משפחה. לא רוצה לראות אותם. 


נכון, זה אולי לא בוגר מצדי. זה אולי לא חומל ורחום מצדי. אולי אני אמורה לחמול אותו ואת משפחתו. אולי אני צריכה להגיד לעצמי שגם לו בטח קשה, כי זו לא ידיעה שקל לחיות איתה, שבגללך אדם אחר לא חי. אולי זה לא בריא לכעוס.
אבל לא בא לי.
הוא אפילו לא אותת בארבעת האיתותים, כמו שמאותתים בחירום, בזמן שהוא חצה כביש ראשי לרוחב. לטל פשוט לא היה סיכוי.
 
הוא הרג את אח שלי במקום. ראיתי את הפנים של טל, והארשת שלו היתה מופתעת. 
הוא הרג את אח שלי, ובגללו ראיתי את הפנים המתות של טל. 


אז אני כועסת. 


ואני יודעת שגם זה לא התפקיד שלי, אבל מצדי - שיסתובב עם קרניים. הרעיון של אות קין נראה לי מאד ברור ומובן עכשיו.


למה שלא יסתובב בבתי ספר וירצה על "למה צריך להקפיד לא לקבל החלטות מטופשות וחסרת אחריות על הכביש? - כי הן הורגות אנשים!" עד שתינתן ההכרעה במשפט שלו? ואז אולי אנשים ילמדו מהרשלנות הפושעת שלו איך להיות רשלניים פחות, לפחות.


לא מוצאת דרך טובה לסיים את הפוסט הזה. כועסת מדי. עצובה מדי. 




עדכון אחרי הדיון הבא בבית המשפט, שהתקיים ב 18/7/11, כשאני כבר הייתי בחו"ל: 
הפעם המשפחה היתה באולם קודם והוא נכנס אחריהם, והוא בא להתיישב בספסל ליד אמא שלנו!
אמא כמובן נעמדה ואמרה שהיא לא מוכנה לשבת לידו, ואז הוא נזכר להושיב את חבר שלו לידם ולהתיישב טיפה יותר רחוק.
איך אתה בכלל מתקרב לספסל של המשפחה והחברים של האיש שהרגת? לא מספיק גרוע שהם צריכים להיות איתך באותו החדר? אם אין מקום פנוי אחר, תעמוד. 
בפעם הקודמת לא ידענו שזה אתה - הפעם כבר ידעת שזה הם, ובאת להתיישב לידם בכל זאת. איזה חוסר התחשבות וחוסר רגישות.