אולי

אני רואה עכשיו שוב את הסדרה "באפי קוטלת הערפדים". 

בעונה השניה, בפרק ששמו "Passion", לאחת מהדמויות הראשיות יש מונולוג שמתפרש על פני כל הפרק: 

Angelus: 

"Passion. It lies in all of us. Sleeping... waiting... and though unwanted... unbidden... it will stir... open its jaws, and howl. It speaks to us... guides us... Passion rules us all. And we obey. What other choice do we have? Passion is the source of our finest moments. The joy of love... the clarity of hatred... and the ecstasy of grief. It hurts sometimes more than we can bear. If we could live without passion, maybe we'd know some kind of peace. But we would be hollow. Empty rooms, shuttered and dank... Without passion, we'd be truly dead".

ראיתי את הפרק ואמרתי לעצמי: "אני כבר לא בטוחה". 
אני כבר לא בטוחה שזה שווה את כל הכאב הזה. 
אולי במקום לרצות - ואז להתאכזב ולהיפגע, עדיף לא לרצות. 
אולי עדיף לוותר: אולי ככה זה יכאב פחות. 
אולי אני צריכה להגיד: "זהו, ניצחת. הנה, אני מנפנפת בדגל לבן של כניעה, אני לא יכולה יותר" - אני רק לא יודעת בפני מי. 

Going Out Under Cover

I'm donning my armour, putting it on one layer at a time.

One layer of make up. 

Two layers of eye shadows. 

A layer of mascara. 

A coat of lipstick. 

Shorts. 

Sleeveless top. 

Full battle gear is on. 

Going out in "Fake It Until You Make It" mode. 

Holding back the tears as I hug my friends. 
Asking for another hug without telling them why. 

Pretending. 
Smiling. 

Hiding my apparent transparency behind a shield made of a palette. 

Turns out if I had my own Coat of Arms it would consist of mac coygirl blush. 

מה שאמרתי במלואת חמש שנים למותו של טל

הן זה לא אותו העמק 

כששמעתי את השיר הזה בהופעה של "העכבישים מפלוטו" התחלתי לבכות ולא הבנתי למה. 

עד שהבנתי: 

For here am I floating 

in a tin can

Far above the world

Planet Earth is blue

And there's nothing I can do

כי ככה אני מרגישה מאז שטל נהרג: אני מרחפת ויש סביבי ספייס, אני צפה ברִיק, לא מחוברת, וכדור הארץ ממשיך להיות כחול ולפעמים זה בלתי נסבל.

 Planet Earth is blue and there’s nothing I can do – אני לא יכולה לצבוע את כדור הארץ בצבעים אחרים, אני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב, אני לא יכולה ללכת ברחובות ולהגיד לכל עובר או עוברת אורח: "טל מת". "טל מת". "טל מת". "טל מת". 

I'm floating 

in a most peculiar way

And the stars look very different today

הכוכבים צריכים להיראות אחרת. זה נכון שהם יראו אחרת, כי איך זה יכול להיות שהם יראו אותו דבר כשטל מת?

They let me know you were gone.

I always thought that I'd see you again.

Sweet dreams and flying machines in pieces on the ground.

I always thought that I'd see you, one more time again, now.

זה לא רק המוות של טל, זה המוות של תפיסת העולם שהיתה לי עד אז ומתה ביחד איתו. 

I've seen fire and I've seen rain. I've seen sunny days that I thought would never end.

I've seen lonely times, but I always thought that I'd see you again.

חשבתי שאפשר לתכנן, שאפשר להשפיע, שאפשר לשלוט. חשבתי שיש זמן, שאפשר לדחות, שאפשר לחכות. חשבתי שאפשר לנהל ולא רק להתנהל. חשבתי שיש הרמוניה, שיש סיבה ותוצאה, שיש מבנה, סדר, הגיון. הרגשתי מוחזקת, בטוחה, הרגשתי שיש וודאות, המשכיות, רצף. 

המוות שלו שינה אותי, שינה את המשפחה שלנו, שינה את החברים והחברות שלו, שינה את עולם הרכב והדו-גלגלי הישראלי, אבל לפעמים אני רוצה לצעוק שזה לא שינה מספיק. 

זה מתחיל בדרך כלל בפברואר: אני קונה משהו ומסתכלת על תאריך התפוגה, וחלק ממני שם לב מיד האם תאריך התפוגה הוא לפני – או אחרי – ה-2/3, וחלק ממני מתפלא: איך זה שיש דברים שיש להם תוקף אחרי ה-2/3? למה לא נגמר התוקף של הכל בתאריך הזה, וביום שאחרי מתחילים לספור מחדש? 

Stop all the clocks, cut off the telephone,

Let aeroplanes circle moaning overhead

Scribbling on the sky the message He Is Dead,

Put crepe bows round the white necks of the public doves,

Let the traffic policemen wear black cotton gloves. 

The stars are not wanted now: put out every one;

Pack up the moon and dismantle the sun;

Pour away the ocean and sweep up the wood.

For nothing now can ever come to any good.

ומה שיש לי להגיד אחרי חמש שנים שלא היה לי להגיד לפני כן, זה משפט נוראי: 

שלפעמים המוות שלו מוכר וזכור. שלפעמים האובדן שלו זה נתון ידוע. 

זה נכון שלהרגיש את המוות שלו זה בלתי נסבל, אבל עוד יותר בלתי נסבלים הם הרגעים שבהם זה כן נסבל. 

לפעמים זה בלתי נסבל שכדור הארץ עדיין כחול ועדיין מסתובב, זה בלתי נסבל שהשמש זורחת ושהחיטה צומחת שוב – וגם השדה הירוק הזה כאן מול בית הקברות הוא גם יפה וגם בלתי נסבל כי הוא נראה ממש כפי שנראה לפני חמש שנים - 

איך זה יכול להיות נסבל שהוא איננו ושהוא לא ישוב. 

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, 

אתה אינך ולא תוכל לשוב 

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 

אך החיטה צומחת שוב 

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד 

זרח השמש שוב השמש בא 

עוד השירים שרים אך איך יוגד 

כל המכאוב וכל האהבה 

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית 

אבל אתה הן לא תוכל לשוב 

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין 

שהחיטה צומחת שוב.

2011: 

2016: 

--------------------------------------------------------------------------------------------------

• כתבתי על השדה הזה כבר לב-19 למרץ 2011. 
• תודה רבה לידידי יובל בילגוראי ששר והקריא לסירוגין איתי את הטקסט הזה באזכרה היום. 
• כל השינויים במבנה ובמילים לעומת השירים המקוריים מכוונים. עם היוצרים הסליחה. 
• קרדיטים: 
  Space Oddity - David Bowie
  Fire And Rain - James Taylor
  Funeral Blues - W. H. Auden
  החיטה צומחת שוב - דורית צמרת וחיים ברקני 

"מדע בדיוני"

ספרי פנטזיה ומדע בדיוני הם הנקראים ביותר על ידי, מגיל צעיר. בעיקר פנטזיה ו-sci-fi, ובשנים האחרונות הרבה פנטזיה אורבנית. בימים האחרונים אני תוהה האם אנשים חולים הם השראה ישירה או עקיפה לסופרי מד"ב ופנטזיה:

יש תיאור של construct אצל Benedict Jacka בסדרת הספרים על ה-Mage ששמו Alex Verus: 

"Constructs move, but they aren’t alive—they’re dead things animated by magic, created to fulfill a certain purpose. All constructs are built with a guidance program, and once a construct’s been given a command it’ll keep going until the task’s completed. ... . A construct can’t feel pain or fear or boredom. They don’t get hurt, they don’t get tired, and most of all they don’t stop".

זה מוטיב חוזר, דמויות שמבחוץ נראות אנושיות או כמוהן, אבל בעצם הן כבר לא אנושיות או לא האדם שהן נראות מבחוץ כמוהו, כי הן possessed / animated וכו', בין אם בתכנות, בקסם או בכל דרך אחרת של השתלטות או החלפה.

יש תיאורים של מקרים דומים גם ב-The Puppet Masters של Robert Heinlein, ב-The Gap Cycle של Stephen Donaldson, ב-The Fifth Head of Cerberus של Gene Wolfe, ב-The Shadow Out of Time של HP Lovecraft וב-The Thing on the Doorstep של HP Lovecraft. 

אני לא קוראת ספרי אימה, אבל הטקסט הבא היה יכול להיות לקוח מאחד מהם: 

"התושבים מתבקשים להיזהר מפני דמות שמבחוץ נראית בדיוק כמוהו: המראה החיצוני כה דומה שאפילו בני משפחתו הקרובים יתקשו להבחין בכך שלא מדובר בו עצמו, אך זוהי קליפה בלבד! מבחוץ הוא עדיין נראה כאדם בכלל וכמוהו בפרט, אך מבפנים התחוללו ומתחוללים שינויים רבים: הוא איבד ומאבד את אנושיותו ואת אישיותו. נשארו רק שרידים ממנו בתוך הקליפה, שגם הם הולכים ונעלמים. זה מתעתע: כשאתה מביט אליו מבחוץ פנימה, אתה לא יודע מי ניבט בך בחזרה מבפנים החוצה. הוא מתוכנת למטרה אחת בלבד: להתחזות ולבלבל את המכירים אותו כך שיחשבו שזה עדיין הוא במשך פרק הזמן הארוך ביותר שבו יצליח להטעותם, כשלמעשה הוחלף כבר מזמן". 

גם התיאור של קללת Imperio בסדרת Harry Potter של J.K. Rowling דומה למדי: 

"The Imperius Curse (Imperio) is a tool of the Dark Arts and one of the three Unforgivable Curses. It is one of the most powerful and sinister spells known to wizardkind. When cast successfully, the curse places the victim completely under the caster's control, though a person with exceptional strength of will is capable of resisting it".

חוץ מהמשפט האחרון, שמזכיר לי תופעה מרגיזה: למה א/נשים אומרים/ות: "שמר/ה על צלילותו/ה עד הרגע האחרון" כאילו שזה משהו שאנחנו יכולים לשמור עליו באופן יזום, כאילו שזה תלוי בנו, כאילו שאם רק נתאמץ עוד קצת, נישאר צלולים למשך פרק זמן ארוך יותר?

צילמתי עם הטלפון מעיתון 

חוץ מזה שלכריש לא צריך לקרוא Ludovician אלא Alzheimer, הכל נכון, מילה במילה: 

"He has activated a conceptual shark called a Ludovician which feeds on human memories and the intrinsic sense of self and is relentlessly pursuing him and will eventually erase his personality completely".

מתוך The Raw Shark Texts של Steven Hall. 

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים סופר מד"ב, פנטזיה או אימה, תשאלו אותו האם הוא מכיר חולי דמנציה.

---------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לחברים/ות שעזרו לי עם הדוגמאות: אורי, איתמר, אלינור, אסף א', אסף מ', אריק, יואב, זיו ועודד. 

שבת בבוקר

המחלה מכלה
והקליפה שנותרה
מהאיש שהיה 
עדיין יוצאת בבוקר
להביא את העיתון 
גם בשבת