The Road Not Taken By Whom?

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בתאילנד, ב(קו)סמוי, לפני יותר משנה. 

כשגרתי בחו"ל ונדדתי ממקום למקום שמתי לב להתמודדויות שלי עם מקומות חדשים שאני גרה בהם, לדרכים שלי להרגיש בהם בנוח.
מסתבר שדרך אחת היתה לוודא שלכל דבר יש מקום: כשהחזרתי משהו למקום שלו, הרגשתי בבית. דרך נוספת היתה ליצור לעצמי מסלולי הליכה קבועים, להגיע למקומות תמיד באותה הדרך: אולי הפסדתי כך מראות חדשים, אבל הרווחתי התוודעות לאנשים שעובדים או גרים באותה סביבה והתחילו להתרגל אלי ואני אליהם, והרווחתי תחושת שייכות ושכונתיות. כשהרגשתי אורחת קבועה, הרגשתי, מן הסתם, פחות זרה. 

באחד הימים, כשהלכתי בדרך הקבועה שלי לאחד מחופי הים היפהפיים הסמוכים דרך המלון Anantara Lawana Resort , נעצרתי בבת אחת בצומת פנימית בשטח המלון, בערך כאן: 

חשבתי פתאום על השיר המפורסם של רוברט פרוסט: 

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference".

תמיד הבנתי אותו כ"שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שפחות אנשים הלכו בה, כלומר בחרתי בדרך מקורית ואישית, I did things my way, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס לאנשים אחרים:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by others),

And that has made all the difference".

הרמתי את כף הרגל שלי, החזרתי אותה למקום ונשארתי לעמוד, כי חשבתי פתאום על משמעות אפשרית נוספת: "שתי דרכים התפצלו. אני בחרתי בזו שאני פחות הלכתי בה בעבר, כלומר יצאתי מאיזורי הנוחות שלי, מהדפוסים ומההרגלים שלי, וזה מה שעשה את ההבדל". הדרך שלי ביחס אלי:

"... Two roads diverged in a wood, and I - 

I took the one less traveled by (by me),

And that has made all the difference".

כשאני חוזרת היום לטיוטת הפוסט הזה, אני מגלה שמה שעשיתי אז היה להפתיע את עצמי: הלכתי לחוף בדרך אחרת בתוך שטח המלון, לא בזו שתמיד הלכתי בה קודם לכן. זה אולי נשמע קטן וזניח - בטח אנשים שמתארחים במלון הולכים לחוף כל יום בנתיב אחר. אבל בשבילי, שניסיתי ליצור לעצמי סביבה מוכרת בה ארגיש נוח יותר, זה היה רגע משמעותי. לא כי הדרך האחרת היתה קצרה יותר או יפה יותר - רק כי היא היתה שונה, וזה הצריך ממני אומץ. אני חושבת שזה מאפיין הרבה מהבחירות, הקשיים, ההתמודדויות, ההצלחות והתהליכים שאני עוברת בעקבות כל השינויים של השנים האחרונות:

I'm taking the road less traveled by by me. 

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'". 

מר-חשוון

סיימתי החודש קורס הגנה עצמית לנשים, אימפקט (ממליצה בחום לכל נערה ואישה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). 
החודש היו שני דיונים בבית המשפט נגד הנהג שהרג את טל, באשמת גרימת מוות ברשלנות. לפני הדיון ב 8/11 היה לי קשה מאד, כתבתי על זה את הפוסט "אתה יכול לפחות לא לצחוק?". לפני הדיון השני, ב 15/11, הגעתי מאוחר יותר, כדי לא לראות את הנהג יושב בבית הקפה שוב. הגעתי לבית המשפט בדיוק כשגידי פרדר הגיע. שמחתי שהיה לי עם מי להתחבק ולהיכנס לבניין ביחד. עברנו את הביקורת הבטחונית והמתנו למעלית כשחיים בר עם, הנהג, התחיל מאחורינו לעבור את הבדיקה הבטחונית כדי להיכנס לבניין גם. גידי קולט אותו מתקרב וכנראה גם קולט אותי מסתמרת ואומר לי "בואי, נעלה ברגל". אנחנו עולים במדרגות והזעם מתחיל לעלות בי, ואני שואלת אותו: "איך זה לא הפוך? איך זה שהוא לא זה שמתרחק מאיתנו? איך זה שהוא לא זה שמשפיל את המבט כשאנחנו מתקרבים? איך זה שהוא, אפילו למראית עין, לא קשה לו בנוכחותנו, אלא לנו קשה בנוכחותו?" גידי אומר שהוא מסכים עם דבר אחד במה שאמרתי: "למראית עין" - שאין ספק שהמינימום שהוא יכול לעשות, זה לפחות למראית עין להתנהג לידנו אחרת. 

אנחנו ממתינים מחוץ לדלת בית המשפט לעמרי, אבא וענבל. הנהג הפעם לא מתיישב מולי אלא באותו צד של האולם כמוני. הכעס ממשיך לעלות בי, אני קמה, מציבה את התמונה של טל על המושבים שמולו וחוזרת לשבת. שלפחות יראה את התמונה לפני שהוא נכנס לאולם בית המשפט. 

הפעם הוא לא צוחק, אבל הוא כן משוחח עם כל מיני אנשים ומחייך. הזעם ממשיך לעלות בי, וההכשרה שלמדתי בקורס להגנה עצמית עולה להפתעתי לנגד עיני. לראשונה בחיי, אני יכולה להכות באופן שיגרום נזק, נזק ממשי, ולא לי אלא למי שאכה אותו. אני מתחילה לתהות מה יקרה אם אשבור לו את האף. אם אשתק אותו. אם אוציא אותו מהכרה. אם אכאיב לו. זה מפעפע ומבעבע בי.

אני מרגיעה את עצמי בהתחלה בכך שאני מזכירה לעצמי שלמדתי הגנה, לא התקפה.
ואחר בכך שלא משנה כמה אני (או כל אחד אחר) נכאיב לו פיזית, אף פעם לא יוכל לכאוב לו כמו שכואב לנו. אי אפשר להשוות כאב פיזי, גדול ככל שיהיה, לכאב רגשי או נפשי.
ואחר כך אני מרגיעה את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שאני יכולה לבחור: כמו שאחרי שפיטרו אותי בחרתי לא להיות אישה מרירה, גם עכשיו, כאן, אני יכולה לבחור לא להיות אישה אלימה.
ולסיום אני מרגיעה את עצמי בהחלטה שהאיש הזה כבר הרס כל כך הרבה, שאני פשוט לא אתן לו להרוס עוד. אני לא אתן לו להפוך אותי לאישה אלימה. הוא כבר עשה מספיק מעשים בלתי נסלחים, אני לא אתן לו להוסיף עוד אחד לרשימה. כי אם הייתי מכה אותו, זה כן היה מזיק לי מבפנים יותר מאשר לו מבחוץ. ולא הייתי סולחת לו על זה. 

והדיון מתחיל, ואני נוסעת הביתה, והבלגן עם המלחמה מתעצם, ובפייסבוק מישהו מעלה את הציטוט הזה של גולדה: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם", וזה מהדהד לי לתוך המחשבות שלי מאותו בוקר, והפנים מתערבב לי עם החוץ, ואזעקה מחוץ לחלון שלי בתל אביב. 

אתה יכול לפחות לא לצחוק?

חמישי בבוקר, מתארגנת ליציאה מהבית להמשך הדיונים נגד הנהג שהרג את טל. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. 

מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט. 

שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו. 

אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת. 

הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.

זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר. 

אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת. 

הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו. 

זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.

אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל?  כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק. 

נקודות שבירה

בהדרן, בהופעה של סתיו ברק ויובל בן עמי *, שורה מהשיר "Time" של Tom Waits תופסת אותי לא מוכנה ושוברת אותי. הדמעות מתחילות לנזול ואני מתלבטת האם להרשות לעצמי להתפרק, אם להסתובב לא' שיושב לידי ולהתחבא לו בכתף. בגלל שאני יושבת בשורה הראשונה והכל קטן וקרוב, אני מחליטה להתאפק, להחזיק, לבלוע, לא להפריע לסתיו לשיר, לא להסיט את תשומת לב הקהל ממה שקורה על הבמה (אחר כך הסתבר שמישהו ראה אותי בוכה בכל זאת, אבל לפחות זו לא היתה סתיו). 

"So just close your eyes, son
And this won't hurt a bit"

אני שומעת את זה וישר חושבת על טל, שמת על הכביש לבד או בין זרים, שלא היה איתו אף אחד שיחזיק לו את היד, שידבר איתו, שילטף לו את הראש, שיעצום לו את העיניים, ש"יחליק" למענו את המעבר הזה מלהיות נשמה שיש לה גוף ללהיות נשמה שאין לה גוף.מפחדת שכאב לו, שכאב לו עד כדי כך שהוא מת מזה. קשה לי שלא נפרדנו ממנו, קשה לי שהוא לא נפרד מאיתנו. קשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו את הכאבים הפיזיים, וקשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו אפילו רק במילים.


ביום שבת ירד גשם. כל יום שבת אמא במעברות, מטפלת בקבר, מוציאה צמחים, שותלת צמחים חדשים. ג' ואני מגיעים לחופית בשבת וכשאנחנו מתחבקות, אמא מתפרקת לי בתוך הידיים בבכי: קשה לה שיורד עליו גשם. אמא לא חווה את זה כמוני, שאנחנו נשמה שיש לה גוף. מבחינתה זה טל שוכב שם, ויורד עליו גשם, וזה שובר אותה כשיורד גשם, וזה שובר אותי כשאמא בוכה.


המשפט נגד הנהג שהרג את טל עומד להתחדש בימים הקרובים. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. אני נמנעת מלכתוב על המשפט כל זמן שהוא עדיין מתנהל, אבל אלו הרגעים שאני נשברת בהם: האיש הזה, חיים בר עם, שגרם לכל כך הרבה כאב וצער אצל כל כך הרבה אנשים, עוד העז לחייך כשהגיע לבית המשפט - ומאז אני מגיעה לדיונים עם תמונה של טל, כי בנוכחותה הוא כבר לא מחייך. האיש הזה מעז להתפתל כל פיתול אפשרי כדי לא להודות, כדי לא לקחת אחריות, כדי לנסות ולהתחמק מתוצאות הפעולות שלו באותו היום. כל פעם מגיע אלי עוד ועוד מידע על כך שהוא מחפש ממש מתחת לאדמה חול שהוא מקווה לזרות בעיני השופט. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק למרוח את המשפט ככה כמו מסטיק, שיודה כבר שהוא נהג באופן רשלני ופושע, שיראה שהוא מתחרט. כי הוא אף פעם לא יוכל להקל על הכאב, אבל לפחות שיפסיק להוסיף עליו.

זו לא אני בתמונה, אבל זה תיאור טוב של איך שאני מרגישה 

* הלינק הוא להופעה הקודמת של סתיו ויובל, לא לזו שבה הייתי.

יום הולדת 57 לטל

17/8/12, אמא ואני בבית הקברות, שותלות צמחים חדשים, משקות אותם, מרטיבות את האבן, מנקות אותה. שוטפות את הצנצנת, מקצרות את הפרחים שנכנסים לתוכה. 

אמא מספרת על הלידה שלו (ילד ראשון, היא היתה בת עשרים, לידה קשה וארוכה), על האושר שבלהירדם כשהפנים שלו מול עיניה לראשונה, על העונג הרב שההנקה הסבה לה, על הילדות שלו, שהיתה מאושרת למרות התנאים הבלתי אפשריים בצריף הקטן בקיבוץ. נזכרת בו כילד שאוכל גרגירי רימון מקערה עם עוד ילד מהקבוצה, אבל טל אוכל אותם בשתי כפיות. 

אמא אומרת איזה מזל שהוא קבור מתחת לעץ הגדול הזה, כך שיש עליו צל כל הזמן. אני משפשפת במברשת את האותיות החקוקות, וחושבת שאולי זה צריך להיות חלק מהעונש של הנהג שהרג אותו: לבוא לבית הקברות כשאמא שם (לא שהיא תסכים או תרצה שהוא יהיה שם, כן, זה רק מהרהורי לבי), ולשמוע אותה נפרדת מהבן שלה. אם הלב שלי נשבר, אין שום סיבה שהלב שלו לא יישבר גם. 

רצון להתקפל לתנוחה עוברית

נסעתי אתמול לבית הקברות במעברות, לסדר ולנקות את המצבה של טל, שתהיה "ייצוגית" היום בלוויה של לירון, הבן של רחלי, בת דודה שלי (אמא שלה ואמא שלי אחיות). בטוח אנשים יבואו לבקר גם את טל, אם הם כבר שם, אז שיהיה יפה.

חשבתי לעצמי שאני אעשה את זה, כי ההורים שלנו בחו"ל - אם אמא היתה בארץ היא בטח היתה עושה את זה בעצמה: היא הולכת כל שבת למצבה של טל, שוטפת את האבן, משקה את הצמחים, אם צריך שותלת צמחים חדשים. כשהגעתי לבית הקברות מצאתי שם את הדודה השנייה שלי, האחות האחרת של אמא, מסדרת ומנקה את המצבות של ההורים שלה, כלומר של סבא וסבתא שלי. לירון ייקבר לידם. אמרתי לה שאני רואה שחשבנו על אותו הדבר, אז היא אמרה שזה לא היא, זו אמא שלי - אמא התקשרה אליה מחו"ל וביקשה שתסדר ותנקה את המצבות של סבא וסבתא. מצחיק ששתינו חשבנו על אותו הדבר באותו הזמן. 

כשהגעתי לבית של רחלי ושמעון, ההורים של לירון, כל השערות שלי סמרו: שוב כיסאות פלסטיק על הדשא, שולחן ארוך, הצללה, שוב הבית מתחיל להתמלא באוכל ושתיה, בערב שוב התכנסות מול הטלויזיה בציפייה לראות את הכתבה על לירון בחדשות ערוץ 10, שוב הבכי מול המסך. לפחות הפעם ערוץ 10 ערך את הכתבה ברגישות, שלא כמו בערב בו טל נהרג.  

העצב על לירון מתערבב לי בעצב על טל. העצב המשפחתי מתערבב לי בעצב הפרטי. 
מחפשת איך להעסיק את עצמי: לשטוף כלים. לרוקן את הפח. כל פעולת עשייה מתקבלת בברכה.  
מפחדת מהלוויה היום, מפחדת מהתחושות שזה יעורר בי, להגיע לבית הקברות במעברות ולראות שם קבר פתוח, מפחדת מהתהומות של הכאב שאראה סביבי, מהתהום הפרטית שלי שאני עדיין נופלת אליה לפעמים, ולפי מה שאני שומעת מג', האחות הלא ביולוגית שלי שאיבדה את אחיה לפני 8 שנים, התהום תמיד שם, ולפעמים נופלים אליה שוב. 
גם ג' וגם המטפלת שלי, מאירה, אומרות שזה מקל כשלא מתנגדים לנפילה. כמו עם בוץ טובעני, הדרך להיחלץ ממנו היא לא דרך מאבק, אלא דרך הרפייה. אז אני אומרת לעצמי שזה בסדר אם אטבע היום. 

ההיפך מריצת משוכות

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2012

ההיפך מריצת משוכות

יש לי תחושה של שידור חוזר: אני שוב ישנה על מזרון יחיד על הרצפה בחדר העבודה של אמא, שוב יש אוהל על הדשא בחוץ, שוב אסיה וצביקה יהיו הראשונים שייכנסו בדלת בבוקר, שוב עדי ונועה יחבקו אותי ויכינו לי תה, שוב הדר תיכנס בדלת עם עוגות כשנטלי כבר מתרוצצת במטבח, שוב אני אתחבק ואחזיק ידיים עם האנשים שעולים אליך לרגל ואשמע מהם שהם מופתעים מהעוצמה של עד כמה אתה חסר להם. אבל אני מוצאת את עצמי מצפה שהכל יחזור על עצמו: שהיום יתחיל שבוע, ולא סופשבוע. שאעמוד כאן בחוץ ואראה את שיירת האופנועים מגיעה, שאפגוש את נתי בפעם הראשונה, שזאבי ייכנס בדלת וכולנו ניפול על צווארו ונמרר בבכי. אני לא באמת קולטת שעברה שנה, ולא באמת קולטת שצפויות לנו עוד הרבה שנים כאלו, של להיפגש כאן ב 2 למרץ. אני אומרת את זה וכותבת את זה, אבל לא ממש קולטת את זה: "יום השנה לטל". כי זה אומר שחלפה שנה מאז שנהרגת, וזה בלתי נתפס. 
והכי אני מצפה שאתה תיכנס בדלת פתאום, שתגיד שרק עצרת אצל ההורים לאכול משהו על הדרך, באיזו נסיעת מבחן, ככה סתם, בלי לתאם מראש, שפשוט תיכנס בדלת. כי שנה זה מספיק, טוב? – הבנו עד כמה אתה חסר – אתה כבר יכול לחזור.   


השנה הזו היתה ההיפך מריצת משוכות.

כי בריצת משוכות מדלגים מעל מכשולים, נעים קדימה ולמעלה. ואני נעתי בכיוון ההפוך: נפלתי נפילה חופשית לתוך תהומות, וטיפסתי חזרה לישורת, עד לצניחה הבאה. חלק מהתהומות היו כל כך עמוקים, או שהקירות של הבורות היו כל כך חלקים, שלא ידעתי אם אצליח לטפס בחזרה. גיליתי שאם אני מתמקדת במה שאין ובמה שכבר לא יהיה, זה גומר אותי. אז אני נאחזת בציפורניים במה שכן יש, ומחפשת על מה – ובעיקר על מי - להודות, ומתעקשת להתמקד באור, פשוט כי אני מפחדת שאחרת החושך יבלע אותי. 


אני לא יודעת איך להכיל את כל הצער שלי, את כל תחושת הפספוס וההחמצה והכאב, ואני בטח לא יודעת איך להכיל את הצער של כל האנשים מסביבי, כי הם רבים כל כך, והכאב שלהם עמוק כל כך. 


לא השארת צוואה, ואני מניחה שאם היו שואלים אותך בעודך בחייך מה יש לך להוריש היית מושך בכתפיך, אולי קצת נבוך, או מתוסכל, או עצבני. אני מצטטת מ"שיבת המלך" של טולקין: "לא כילי אתה, אאומר, כי נתת לגונדור את הנאה בשכיות החמדה שיש לך בממלכתך!"ואאווין נשאה עיניה אל ארגורן ואמרה "אחל לי אושר עתה, שליטי ומרפאי!" והוא השיב "מיום שראיתיך איחלתי לך אושר, יקירתי, ורפא ללבבי עתה שראיתיך בשימחתך". כי מסתבר אחי, שאולי לא היו לך נכסים חומריים להורשה, אבל השארת אחריך אוצר עצום - בנוסף כמובן לכל מה שכתבת: שלל רב של אנשים. אני תוהה לפעמים מה אתה חושב על כל החיבורים שנוצרו מאז שנהרגת. הרי לא יכולת לנחש ולכתוב מראש בצוואה "לך, ורד, אני מוריש את האנשים האלו והאלו, תרשמי שמות" – אבל זה בדיוק מה שעשית. 
רק מאז שאתה לא פה אני מודעת לעד כמה, מאז שאני ילדה קטנה ועד היום, רציתי שתהיה גאה בי. רציתי שתראה בי בן אדם בזכות עצמי, שתעריך אותי בזכות ולא בחסד – לא האהבה האוטומטית שבאה מתוקף היותי אחותך הקטנה, אלא שתראה בי אדם שלם, שתראה אותי באמת, שתאהב אותי בגלל מי שאני. 
אני מקווה שזה עוזר לך לדאוג לנו פחות, הידיעה שאנחנו עטופים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, ושמוכנים לתעל כלפינו חלק מהאהבה שלהם אליך. גם איתם, כמובן שבהתחלה הם אהבו אותי רק באופן האוטומטי הנובע מהיותי אחותך, אבל חלקם כבר אוהבים אותי בזכות עצמי, וזה כל כך משמעותי עבורי. אני מחפשת את האישור שלך דרכם. כשליאור היה בארץ הוא סיפר לי שאחרי שפגשת את האקס-אקס-אקס-אקס שלי, אלקסיס, אמרת לו: "כמה זה מוזר, אני אוהב את החבר של אחותי הקטנה! הוא מוצא חן בעיני! היה לי מעניין לדבר איתו!". סליחה אם טעיתי בציטוט. אז עכשיו אני חווה את זה הפוך: זה כל כך מוזר, שיש חברים שלך שהם כיום חברים שלי. זה על גבול הלא טבעי, שזאבי שלך הוא עכשיו גם זאבי שלי. ושנתי שלך היא עכשיו גם נתי שלי. 


גיליתי השנה עד כמה אתה דומה לאמא, שניכם אנשים של מפעלי חיים. ולימדת אותי הרבה דברים השנה. אחד מהם הוא ש Tomorrow may be too late. שינית לי את הקצב, את סדר העדיפויות, שלחת אותי למסעות, פנימיים וחיצוניים. המוות שלך העביר אותי דרך קשת שלמה של רגשות ותחושות וחוויות שלא הכרתי. 
קנאה, למשל. אני לא רגילה לקנא. אבל עולים בי גלי קנאה מול האנשים שיש להם חוויות עם האחים שלהם - שלי אין עם האח שלי, מול כל האנשים שיש להם חוויות איתך - שלי אין. 
או אלימות. אני הרי אדם כל כך לא אלים, ואני מופתעת בכל פעם מחדש מגלי הזעם והאלימות שעולים בי כשאני רואה את האיש שהרג אותך. אבל אני אפילו לא צועקת עליו, כי אני לא רוצה לתת לו את ההקלה בלהרגיש כאילו ש - ולו לרגע -  הוא קורבן. There is a killer on the road. 


אני חושבת שאולי אתה דאגת למזג האוויר הסוער הזה הפעם, כי זה מה שרצית לשמוע כאן היום – Riders on the storm .

מה שהקראתי בלוויה, ומה שהקראתי בשלושים.  

וכאן מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה ב-2013, במלואת שנתיים למותו. 

את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך

אני חוזרת לזיכרון הזה עוד פעם ועוד פעם במהלך הכמעט שנה מאז, מריצה אותו לנגד עיני. 
אולי הפעם אפנים, אבין, אקבל?
אולי הפעם אשלים את השניות (?) החסרות?
אולי הפעם אבין שאין שניות חסרות?.  


כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי זה נראה רצוף, אבל אני לא זוכרת את זה רצוף. אני זוכרת את זה בהבזקים, כמו שעורכים סרט כדי לתת תחושה של פלאש-בקים: עם הבהובים של פריימים ריקים בין לבין. 




ג' ואני קבענו לאכול צהריים יחד באותו יום. התעכבתי בלימודים, וכשהתקשרתי הוא אמר שכבר לא נספיק כי יש לו פגישה בעבודה. 
התארגנתי לצאת מהבית כדי ללכת לחפש אביזרים לתחפושת (פורים מתקרב, החג האהוב עלי). 
ג' מתקשר, אומר שהפגישה בוטלה, שהוא בדרך לשכונה ושנלך לשתות קפה. אני כמובן מרוצה מכך שאנחנו בכל זאת נפגשים. הוא מדקדק בפרטים ורוצה לדעת בדיוק איפה אני כרגע, האם יש איתי מישהו, בדרך לאן הייתי כשהוא התקשר.

אני הולכת לכיוון הצומת בה קבענו להיפגש, ג' כבר עבר אותה ומתקדם לכיווני. אני רואה על הפנים שלו שמשהו לא בסדר ושואלת בהבנה: "שוב מיגרנה?". הוא מאשר את האבחנה שלי בהנהון ומציע שנלך לבית קפה קרוב שאנחנו לא הולכים אליו בדרך כלל. אני מופתעת אבל מסכימה. 

הוא שואל לשלומי תוך כדי הליכה ואני עונה בהתלהבות שהייתי יום קודם לכן אצל עורכת הדין והשארתי אצלה את הצ'ק על הסכום שהייתי חייבת לאיש שהייתי נשואה לו בעקבות מכירת הרכב שלי, שהיה גם שליש שלו, וכמה שזו הרגשה משחררת. איזה כיף שהזנב האחרון של הגירושין מאחורי, ושאין ביני לבין האיש ההוא יותר דבר וחצי דבר, ושעכשיו אפשר לצאת לדרך חדשה, להתחלות חדשות. 
ג' כמעט לא מדבר, ורק מדרבן אותי לספר עוד. מדי פעם הוא נוגע לי בכתף.

אנחנו מתיישבים בקפה, אני מזמינה שוקו חם, הוא מתעקש שאזמין גם עוגה (שלא הספקתי לטעום).
אני שמה את הנייד על השולחן, כרגיל, הוא שואל האם אני מחכה לשיחה ואני עונה שלא. 
הוא קם, שוטף פנים, חוזר - התנהגות אופיינית שלו כשהוא עם מיגרנה, אז אני לא רואה בזה משהו חריג.

בבית הקפה מתנגן "עוגן הרם" של יוני רכטר, ואני מבקשת סליחה ומבטיחה לחזור לשיחה שלנו בסוף השיר - שרה אותו מההתחלה ועד הסוף, שמחה לגלות שאני עדיין יודעת את כל המילים בעל פה למרות הזמן הרב שעבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה.

השיר נגמר, הטלפון מצלצל, זו אמא. אני עונה במשהו כמו "כן, ראיתי שחיפשת אותי קודם, עוד לא הספקתי לחזור אליך". בגלל הרעש בבית הקפה אני לא קולטת בדיוק מה היא אומרת אבל קולטת מהקול שלה שמשהו לא בסדר.
שואלת: "אמא, מה קרה?".קמה והולכת לכיוון פתח בית הקפה כדי להתרחק מהמוסיקה ולשמוע אותה יותר טוב.  
אמא אומרת: "את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך". 
ישר חשבתי שקרה משהו ללירון, הבן של בת דודה שלי, שחולה בסרטן. מפוחדת (אבל עוד לא לא מפחדת מספיק) שואלת: "מה קרה?".  
אמא: "טל נהרג".
אני לא מבינה, שואלת: "איזה טל?" (ציפיתי לשמוע "לירון", והרי אין אפשרות שזה טל אח שלי). 
אמא מופתעת מהשאלה, עונה: "טל הבן שלנו". 
בשלב ההוא כבר הייתי מחוץ לבית הקפה, נשענת בגבי על העמוד של התמרור

ואני שומעת מהקול שלה שזה נכון, המילים האלו שהיא אומרת.
עדיין נשענת על התמרור אני שואלת משהו כמו: "מה? ממה? איך?" והיא עונה "מפגיעה של מכונית על הכביש, זה כל מה שאנחנו יודעים כרגע".
מתישהו התיישבתי על הרצפה, על המדרגות בכניסה לבית הקפה. 

מתישהו שאלתי איפה הם והיא אמרה שבדרך לאורלי, גרושתו, ושהילדים שם. אמרתי שאגיע גם. 
ואני בוכה, ולא בוכה, ובעיקר בהלם.
לא זוכרת מה עוד היא אמרה.
לא זוכרת מה עוד אני אמרתי. 
אולי לא היתה שיחה מעבר לזה. 
אני מרימה את המבט, ג', שם, מסתכל עלי. אני אומרת לו שטל אחי נהרג (אני זוכרת שאמרתי "טל אחי", כדי להבהיר באיזה טל מדובר). הוא אומר שהוא יודע. "מה זאת אומרת אתה יודע?" אני שואלת. זה הצליח לעבור אצלי דרך ההלם, המשפט הזה. "שכחת איפה אני עובד? בגלל זה באתי, כי ידעתי ולא רציתי שתהיי לבד כשיתקשרו לספר לך". 
"בגלל זה באנו לפה", הוא אמר מתישהו, ושילם את החשבון מתישהו, "ידעתי שלא תחזרי לכאן יותר ולא רציתי שזה יקרה בבית הקפה הקבוע שלך, אלא באחד אחר. רק קיוויתי שהשיחה תגיע אחרי שהשיר יסתיים, שיתנו לך עוד ליהנות ממנו עד תומו. ואין לי באמת מיגרנה". 
אני עדיין על הרצפה, היושבים בבית הקפה מפסיקים לרגע לאכול ומסתכלים עלי, המלצרית מביאה לי כוס מים שאני לא שותה. לא זוכרת אותי קמה מהמדרגות.