את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך

אני חוזרת לזיכרון הזה עוד פעם ועוד פעם במהלך הכמעט שנה מאז, מריצה אותו לנגד עיני. 
אולי הפעם אפנים, אבין, אקבל?
אולי הפעם אשלים את השניות (?) החסרות?
אולי הפעם אבין שאין שניות חסרות?.  


כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי זה נראה רצוף, אבל אני לא זוכרת את זה רצוף. אני זוכרת את זה בהבזקים, כמו שעורכים סרט כדי לתת תחושה של פלאש-בקים: עם הבהובים של פריימים ריקים בין לבין. 




ג' ואני קבענו לאכול צהריים יחד באותו יום. התעכבתי בלימודים, וכשהתקשרתי הוא אמר שכבר לא נספיק כי יש לו פגישה בעבודה. 
התארגנתי לצאת מהבית כדי ללכת לחפש אביזרים לתחפושת (פורים מתקרב, החג האהוב עלי). 
ג' מתקשר, אומר שהפגישה בוטלה, שהוא בדרך לשכונה ושנלך לשתות קפה. אני כמובן מרוצה מכך שאנחנו בכל זאת נפגשים. הוא מדקדק בפרטים ורוצה לדעת בדיוק איפה אני כרגע, האם יש איתי מישהו, בדרך לאן הייתי כשהוא התקשר.

אני הולכת לכיוון הצומת בה קבענו להיפגש, ג' כבר עבר אותה ומתקדם לכיווני. אני רואה על הפנים שלו שמשהו לא בסדר ושואלת בהבנה: "שוב מיגרנה?". הוא מאשר את האבחנה שלי בהנהון ומציע שנלך לבית קפה קרוב שאנחנו לא הולכים אליו בדרך כלל. אני מופתעת אבל מסכימה. 

הוא שואל לשלומי תוך כדי הליכה ואני עונה בהתלהבות שהייתי יום קודם לכן אצל עורכת הדין והשארתי אצלה את הצ'ק על הסכום שהייתי חייבת לאיש שהייתי נשואה לו בעקבות מכירת הרכב שלי, שהיה גם שליש שלו, וכמה שזו הרגשה משחררת. איזה כיף שהזנב האחרון של הגירושין מאחורי, ושאין ביני לבין האיש ההוא יותר דבר וחצי דבר, ושעכשיו אפשר לצאת לדרך חדשה, להתחלות חדשות. 
ג' כמעט לא מדבר, ורק מדרבן אותי לספר עוד. מדי פעם הוא נוגע לי בכתף.

אנחנו מתיישבים בקפה, אני מזמינה שוקו חם, הוא מתעקש שאזמין גם עוגה (שלא הספקתי לטעום).
אני שמה את הנייד על השולחן, כרגיל, הוא שואל האם אני מחכה לשיחה ואני עונה שלא. 
הוא קם, שוטף פנים, חוזר - התנהגות אופיינית שלו כשהוא עם מיגרנה, אז אני לא רואה בזה משהו חריג.

בבית הקפה מתנגן "עוגן הרם" של יוני רכטר, ואני מבקשת סליחה ומבטיחה לחזור לשיחה שלנו בסוף השיר - שרה אותו מההתחלה ועד הסוף, שמחה לגלות שאני עדיין יודעת את כל המילים בעל פה למרות הזמן הרב שעבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה.

השיר נגמר, הטלפון מצלצל, זו אמא. אני עונה במשהו כמו "כן, ראיתי שחיפשת אותי קודם, עוד לא הספקתי לחזור אליך". בגלל הרעש בבית הקפה אני לא קולטת בדיוק מה היא אומרת אבל קולטת מהקול שלה שמשהו לא בסדר.
שואלת: "אמא, מה קרה?".קמה והולכת לכיוון פתח בית הקפה כדי להתרחק מהמוסיקה ולשמוע אותה יותר טוב.  
אמא אומרת: "את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך". 
ישר חשבתי שקרה משהו ללירון, הבן של בת דודה שלי, שחולה בסרטן. מפוחדת (אבל עוד לא לא מפחדת מספיק) שואלת: "מה קרה?".  
אמא: "טל נהרג".
אני לא מבינה, שואלת: "איזה טל?" (ציפיתי לשמוע "לירון", והרי אין אפשרות שזה טל אח שלי). 
אמא מופתעת מהשאלה, עונה: "טל הבן שלנו". 
בשלב ההוא כבר הייתי מחוץ לבית הקפה, נשענת בגבי על העמוד של התמרור

ואני שומעת מהקול שלה שזה נכון, המילים האלו שהיא אומרת.
עדיין נשענת על התמרור אני שואלת משהו כמו: "מה? ממה? איך?" והיא עונה "מפגיעה של מכונית על הכביש, זה כל מה שאנחנו יודעים כרגע".
מתישהו התיישבתי על הרצפה, על המדרגות בכניסה לבית הקפה. 

מתישהו שאלתי איפה הם והיא אמרה שבדרך לאורלי, גרושתו, ושהילדים שם. אמרתי שאגיע גם. 
ואני בוכה, ולא בוכה, ובעיקר בהלם.
לא זוכרת מה עוד היא אמרה.
לא זוכרת מה עוד אני אמרתי. 
אולי לא היתה שיחה מעבר לזה. 
אני מרימה את המבט, ג', שם, מסתכל עלי. אני אומרת לו שטל אחי נהרג (אני זוכרת שאמרתי "טל אחי", כדי להבהיר באיזה טל מדובר). הוא אומר שהוא יודע. "מה זאת אומרת אתה יודע?" אני שואלת. זה הצליח לעבור אצלי דרך ההלם, המשפט הזה. "שכחת איפה אני עובד? בגלל זה באתי, כי ידעתי ולא רציתי שתהיי לבד כשיתקשרו לספר לך". 
"בגלל זה באנו לפה", הוא אמר מתישהו, ושילם את החשבון מתישהו, "ידעתי שלא תחזרי לכאן יותר ולא רציתי שזה יקרה בבית הקפה הקבוע שלך, אלא באחד אחר. רק קיוויתי שהשיחה תגיע אחרי שהשיר יסתיים, שיתנו לך עוד ליהנות ממנו עד תומו. ואין לי באמת מיגרנה". 
אני עדיין על הרצפה, היושבים בבית הקפה מפסיקים לרגע לאכול ומסתכלים עלי, המלצרית מביאה לי כוס מים שאני לא שותה. לא זוכרת אותי קמה מהמדרגות.