איך, איך, איך איך, איך? ולמה?
איך אני, שנסעתי לתאילנד כדי לברוח מכל זה, מוצאת את עצמי רק שבוע אחרי שיצאתי מהארץ וארבעה ימים אחרי שהגעתי לכאן כבר בדרך למישהי שנפצעה בתאונת אופנוע?
איך אני, שלא מרגישה טוב על מים ומפחדת לשוט ולא הסכמתי לעלות על יאכטה בים שקט בשבת בצהריים עם אנשים מוכרים, מוצאת את עצמי על ספיד בואט בחושך בים סוער בשבת בלילה עם אנשים זרים, בדרך מהאי (קו) סמוי לאי (קו) פנגן?
ד' רכבה על אופנוע שכור בפנגן. הצמיג איבד אחיזה בגלל חול על הכביש, והיא עפה על הבטן ועל הפנים. היא פונתה לבית החולים באי ובמקביל אמא שלה ואני יצאנו בספיד בואט מסמוי אליה.
הבעלים של הספיד בואט הקפיץ צוות תאילנדי וצירף את הבן שלו י' (בן 17) אלינו.
היתה סערה היום אז כל הסירות הועברו למקום עגינה אחר. אנחנו מחכות במזח שהצוות שהוקפץ מביתו יגיע לסירה, ושהסירה תגיע למזח. בינתיים רצים טלפונים לנסות להבין איפה בדיוק ד' נמצאת, כדי לדעת לאיזה מהחופים בפנגן הכי כדאי להגיע עם הסירה. מנסים ליצור קשר עם בית החולים שם כדי שיוציאו אליה אמבולנס (אם יש שם משהו כזה). מסתבר ששלושה אנשים מתקשרים לבית החולים בו זמנית בנושא, אז האמא סוגרת, לא אחרי תסכול רב מכך שמי שענה לה לטלפון לא דובר אנגלית. היא צועקת לתוך השפופרת "הלו, הלו, הלו, הלו, הלו!!!" ואני נותנת לה לצעוק, כי אני יודעת שהיא בעצם צועקת את התסכול שלה על כך שאנחנו עדיין במזח ועוד לא בדרך לבת שלה. מגיע עדכון: רכב מקומי אסף את ד' ממקום התאונה לבית החולים, אז צריך להגיע לחוף שהכי קרוב אליו.
שאלתי את י' האם עלול להיות קר בדרך והוא אמר שלא, אבל שעלול להיות רטוב, והלך לקנות לנו מעין פונצ'ואים מחומר עמיד למים.
אנחנו בספיד בואט קטנה (לטובת השייטים מביניכם: מנוע אחד, דגם
Sea Ray 240),
בלי אורות פנימיים או חיצוניים, בלי חגורות הצלה, בים סוער. אני לובשת את הפונצ'ו ששומר על פלג הגוף העליון שלי יבש, אבל הגלים והרסס שלהם כבר הרטיבו אותי לגמרי מהברכיים ומטה, וגם את הפנים והשיער.
אני אומרת לעצמי שלפחות בחושך אף אחד לא רואה שאני בוכה. אני חושבת על טל כל הדרך, על זה שאני עכשיו בטריטוריה שלו, ליתר דיוק באחת מהן - אני על מים. ואני מרגישה את הרוח והמים על הפנים ושואלת אותו - "זה מה שאהבת?".
ואני חושבת שבחושך הזה אם גל גדול במיוחד יסחוף אותי למים, לא ימצאו אותי: אין עלי כלום, אין על הספינה כלום. ושאני לא חושבת שההורים שלי יעמדו בזה אם אטבע הלילה, אז כדאי שנגיע. ואני חושבת שלפחות אין חשש שנתנגש בכלי שיט ימיים אחרים, כי אנחנו היחידים ששטים בשעה הזו ובחושך הזה ובים הזה. ואני תוהה איך הקפטן מנווט בלילה כל כך בבטחה, ומנסה לשאוב ביטחון מהידיעה שהוא מכיר את הדרך כל כך טוב שהוא יכול לנווט בה ככה בחושך.
ואני חושבת על כל הימאים שאני מכירה מאז שטל נהרג, ומדמיינת שהם כולם שם איתי על הספינה, מעודדים אותי, ואומרים לי שהם עברו בשלום הפלגות יותר גרועות, ושטל אהב את זה. ואני כל כך בוכה שיש לי בחילה מרוב בכי, אבל לפחות לא מהטלטלות של הספינה. אני מתחילה להבין איך זה עובד: יש גל גדול ומכה גדולה, ואז גל יותר קטן ומכה יותר קטנה. אני רוצה לצעוק את הכאב שלי לתוך הלילה, אבל מבינה שלעולם אין מה לעשות עם הכאב שלי - יש לו מספיק כאב משל עצמו, ושותקת.
אני מקנאה בד', שאחרי התאונה היתה במצב להתקשר, ומקנאה בה שאנחנו עכשיו בדרך אליה, ומקנאה בה שהיא תהיה בסדר.
אני כמובן מוצאת נחמה בידיעה שטל נהרג במקום וסבל רק זמן קצר, אבל עדיין כל כך קשה לי עם זה שהוא מת על הכביש, לבד, ושלא היה איתו אף אחד, ושהוא לא הספיק להתקשר לאף אחד. ואני תוהה למי הוא היה מתקשר אם הוא היה מתקשר.
ד' התקשרה קודם כל לחבר טוב שגר קרוב והגיע מיד, ואח"כ לאמא שלה.
ההפלגה נמשכה כמעט שעה, וכשכבר ראינו את האורות של האי קרובים, הקפטן כיבה בפתאומיות את המנוע. נתקענו בחול. אני תוהה האם הזוועה הזו לא תסתיים לעולם והקפטן ואיש הצוות השני קופצים למים, וזה באמת כל כך רדוד שהם עומדים, והם דוחפים את הסירה ומסובבים אותה, ואחרי כמה דקות מורטות עצבים אנחנו מצליחים להשתחרר וממשיכים הלאה, והנה הגענו.
אני כל כך רטובה מהגלים שאף אחד לא רואה את הדמעות. בכיתי בדרך בשקט, כדי לא להכביד על ד'. היא רק רצתה להגיע כבר ולראות את הבת שלה ולגעת בה - היא לא צריכה להתמודד גם איתי ועם המשא שלי.
ואני אומרת לעצמי - איך, איך, איך זה קורה לי? התרחקתי כדי שאוכל להתפרק בלי להיות עצורה או מאופקת, והנה שוב אני משתדלת להתפרק באופן שהוא ידידותי ומתחשב כלפי הסביבה.
ד' האמא הלכה להוציא כסף מהכספומט כי לא ידענו אילו הפתעות הלילה הזה עוד עלול לטמון בחובו עבורנו, ואני הלכתי למצוא מונית לבית החולים. אין שם מוניות, אז שכרתי טנדר מהסוג שמסיע כמה אנשים מאחור, ישובים בשני ספסלים.
הגענו והסתבר שד' הבת בסדר - רק חבלות ופציעות קלות. אחרי כמה דקות של לבטים הוחלט לחזור איתה מיד לסמוי, כי בית החולים שם מקצועי יותר (ד' האם ניסתה להתקשר למכר רופא ישראלי שחי כאן כדי להתייעץ איתו האם להעביר אותה או לא ואם כן מתי. הוא לא ענה, בטח הלך לישון, כבר מאוחר פה. אני מזכירה שבארץ ארבע שעות מוקדם יותר וכולם עדיין ערים ושואלת האם יש להן מכר רופא ישראלי. התשובה היא שכן והן מתקשרות.
רואים שאין להן ניסיון באסונות: הן עוד לא יודעות שצריך קודם כל להגיד "היא בסדר" ורק אח"כ להגיד "היתה לה תאונה" / "היא בבית חולים" ואני מתקנת אותן).
י' עדכן שהים ירד בינתיים ואמור להיות שקט יותר עכשיו.
לקחנו אותה עם כסא גלגלים מחדר המיון אל הטנדר, השכבנו אותה בעדינות על הרצפה ונסענו לאט חזרה.
ואז היא מספרת שבעקבות השיחה הנוקבת שניהלתי איתה שלשום על קסדות (רוב המקומיים והתיירים רוכבים באיים על כלי רכב דו גלגליים בלי קסדות, או עם קסדות חצי. הסברתי לה שלרכב עם הקסדה המגוחכת הזו זה ממש כמו לרכב בלי) היא שכרה באותו יום, לראשונה בחייה, קסדה מלאה. ובתאונה היא נפלה על הפנים, והקסדה שמרה עליה.
וכך יצא שבחורה בת 35, בתאילנד, פצועה, ששוכבת על הגב על רצפת טנדר נוסע, ולא פגשה את טל מימיה, אומרת שוב ושוב "זה טל. זה טל. זה הכל בזכות טל". ולי לא נותר אלא להסכים איתה - היתה לו יכולת מופלאה להשפיע על אנשים בחייו, והיא נשארה גם במותו.
הגענו עם הטנדר הכי קרוב שאפשר היה לסירה. שלחתי מישהו לקנות מים מינרליים שיהיה לה לשתות, והלכתי לסירה להביא את אנשי הצוות, שיסייעו לשאת את ד' הפצועה אל הסירה. אמרתי לעצמי תוך כדי הליכה, חצי צוחקת וחצי בוכה, שאחרי כל השידורים החיים שכבר עשיתי, מה זה כבר בשבילי להפיק חילוץ של פצועה מאי.
לקחתי כסא פלסטיק מאיזו מסעדה, הורדנו אותה בזהירות מהטנדר לכיסא, ונהג הטנדר והצוות של הספינה הרימו אותה ויצאו למסע רגלי קצר ואיטי בחול (הרגל הפצועה צריכה להיות באוויר, צריך להיזהר לא למתוח את הבטן במקום שנפגעה וכו').
הוצאתי מצלמה וצילמתי, כי ידעתי שזה רגע שחייבים להנציח.
העלינו אותה לסירה, השכבנו אותה, עטפנו אותה בחגורות הצלה (מסתבר שיש ושזה השימוש שלהן) ועטפנו אותה בפונצ'ו אחד כדי שהפציעות יישארו יבשות. אמא שלה תמכה לה ברגליים מצד אחד, כדי שיישארו בזווית שלא תכאיב לה, ואני החזקתי לה את היד מהצד השני והיא נשענה עלי.
הים אכן ירד והפעם גם היינו עם כיוון הגלים (כך הסבירו לי אחרי) אז הנסיעה חזרה היתה חלקה בהרבה. למדתי שאם הקפטן מתכופף, כדאי להתכופף גם, כי זה אומר שמגיע גל גדול במיוחד. אני שוב רטובה לחלוטין חוץ מהחלק שמכוסה בפונצו', ד' התכנסה לתוך עצמה ואני משתדלת שהבכי שלי לא יפריע לה, כי אנחנו מחזיקות ידיים.
דיברתי עם טל שהיה על הספסל לידי ושאלתי אותו: "זה מה שאתה אוהב? זה מה שגרם לך להרגיש חופשי, הרוח והגלים שמכים בפנים החשופות? זה מה שגרם לך להרגיש חי"? והוא ענה לי בהתלהבות: "כן!".
הגענו למזח, העלינו אותה לכסא שמיקמנו על עגלת משא והעלינו אותה למכונית שחיכתה שם. נסענו לבית החולים הבינלאומי, שאכן היה מקצועי וידידותי, עם רופאה ואחות ראשית שדיברו אנגלית טובה. אמא שלה ואני החזקנו לה את הידיים בזמן שניקו לה את הפצעים (במיוחד את זה שבבטן, שעמוק יותר. השאר שטחיים). האף נפוח אבל לא שבור. באיזשהו שלב מראה הדם כבר היה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לכמה דקות, כי לא חשבתי שמישהו יעריך את זה במיוחד אם אתעלף וכבר הייתי קרובה לזה.
ניצלתי את ההפוגה גם כדי לשטוף את הפנים מהמלח והחול - את המשקפיים ניקיתי ברגע שהגענו כי הן היו כל כך מכוסות בגלים שראיתי כמו מבעד לערפל.
היה לה קר אז נתתי לה את השל שלי. הרי תמיד יש איתי משהו למקרה שיהיה קר.
ניקו, חבשו, הזריקו, ושלחו הביתה עם הנחיות לחזור כל יום לניקוי הפצעים.
זהו, ההרפתקה הלילית נגמרה. אבל....
איך, איך, איך אני, שנסעתי כדי לטפל בעצמי וכדי להתרחק מטיפול באנשים אחרים, מוצאת את עצמי מטפלת באנשים אחרים?
איך אני, שרוצה למצוא מה לעשות בחיי חוץ מאשר להפיק, מוצאת את עצמי מפיקה, בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן? (המחליפה שלי בניהול העמותה שאלה אותי למה אני קוראת לתיקייה מסוימת "הפקה". אמרתי שאני לא יודעת איזה שם אחר לתת למה שאני עושה).
אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מעצמי, ואני יודעת שאני לא יכולה לברוח מהכאב, ואני יודעת שהבאתי את עצמי איתי לכאן והבאתי את הכאב שלי איתי לכאן - אבל בכל זאת חשבתי שיהיה לי קצת יותר מרווח לברוח בתוכו בכל זאת.
ומסתבר שלא, אפילו לא רחוק, אפילו לא לקצת. אי אפשר לברוח.
עדכון 26/8/11
ד' החלימה, הבריאה והתאוששה לחלוטין. אחרונת התחבושות הוסרה.
איך אני, שנסעתי לתאילנד כדי לברוח מכל זה, מוצאת את עצמי רק שבוע אחרי שיצאתי מהארץ וארבעה ימים אחרי שהגעתי לכאן כבר בדרך למישהי שנפצעה בתאונת אופנוע?
איך אני, שלא מרגישה טוב על מים ומפחדת לשוט ולא הסכמתי לעלות על יאכטה בים שקט בשבת בצהריים עם אנשים מוכרים, מוצאת את עצמי על ספיד בואט בחושך בים סוער בשבת בלילה עם אנשים זרים, בדרך מהאי (קו) סמוי לאי (קו) פנגן?
ד' רכבה על אופנוע שכור בפנגן. הצמיג איבד אחיזה בגלל חול על הכביש, והיא עפה על הבטן ועל הפנים. היא פונתה לבית החולים באי ובמקביל אמא שלה ואני יצאנו בספיד בואט מסמוי אליה.
הבעלים של הספיד בואט הקפיץ צוות תאילנדי וצירף את הבן שלו י' (בן 17) אלינו.
היתה סערה היום אז כל הסירות הועברו למקום עגינה אחר. אנחנו מחכות במזח שהצוות שהוקפץ מביתו יגיע לסירה, ושהסירה תגיע למזח. בינתיים רצים טלפונים לנסות להבין איפה בדיוק ד' נמצאת, כדי לדעת לאיזה מהחופים בפנגן הכי כדאי להגיע עם הסירה. מנסים ליצור קשר עם בית החולים שם כדי שיוציאו אליה אמבולנס (אם יש שם משהו כזה). מסתבר ששלושה אנשים מתקשרים לבית החולים בו זמנית בנושא, אז האמא סוגרת, לא אחרי תסכול רב מכך שמי שענה לה לטלפון לא דובר אנגלית. היא צועקת לתוך השפופרת "הלו, הלו, הלו, הלו, הלו!!!" ואני נותנת לה לצעוק, כי אני יודעת שהיא בעצם צועקת את התסכול שלה על כך שאנחנו עדיין במזח ועוד לא בדרך לבת שלה. מגיע עדכון: רכב מקומי אסף את ד' ממקום התאונה לבית החולים, אז צריך להגיע לחוף שהכי קרוב אליו.
שאלתי את י' האם עלול להיות קר בדרך והוא אמר שלא, אבל שעלול להיות רטוב, והלך לקנות לנו מעין פונצ'ואים מחומר עמיד למים.
אנחנו בספיד בואט קטנה (לטובת השייטים מביניכם: מנוע אחד, דגם
Sea Ray 240),
בלי אורות פנימיים או חיצוניים, בלי חגורות הצלה, בים סוער. אני לובשת את הפונצ'ו ששומר על פלג הגוף העליון שלי יבש, אבל הגלים והרסס שלהם כבר הרטיבו אותי לגמרי מהברכיים ומטה, וגם את הפנים והשיער.
אני אומרת לעצמי שלפחות בחושך אף אחד לא רואה שאני בוכה. אני חושבת על טל כל הדרך, על זה שאני עכשיו בטריטוריה שלו, ליתר דיוק באחת מהן - אני על מים. ואני מרגישה את הרוח והמים על הפנים ושואלת אותו - "זה מה שאהבת?".
ואני חושבת שבחושך הזה אם גל גדול במיוחד יסחוף אותי למים, לא ימצאו אותי: אין עלי כלום, אין על הספינה כלום. ושאני לא חושבת שההורים שלי יעמדו בזה אם אטבע הלילה, אז כדאי שנגיע. ואני חושבת שלפחות אין חשש שנתנגש בכלי שיט ימיים אחרים, כי אנחנו היחידים ששטים בשעה הזו ובחושך הזה ובים הזה. ואני תוהה איך הקפטן מנווט בלילה כל כך בבטחה, ומנסה לשאוב ביטחון מהידיעה שהוא מכיר את הדרך כל כך טוב שהוא יכול לנווט בה ככה בחושך.
ואני חושבת על כל הימאים שאני מכירה מאז שטל נהרג, ומדמיינת שהם כולם שם איתי על הספינה, מעודדים אותי, ואומרים לי שהם עברו בשלום הפלגות יותר גרועות, ושטל אהב את זה. ואני כל כך בוכה שיש לי בחילה מרוב בכי, אבל לפחות לא מהטלטלות של הספינה. אני מתחילה להבין איך זה עובד: יש גל גדול ומכה גדולה, ואז גל יותר קטן ומכה יותר קטנה. אני רוצה לצעוק את הכאב שלי לתוך הלילה, אבל מבינה שלעולם אין מה לעשות עם הכאב שלי - יש לו מספיק כאב משל עצמו, ושותקת.
אני מקנאה בד', שאחרי התאונה היתה במצב להתקשר, ומקנאה בה שאנחנו עכשיו בדרך אליה, ומקנאה בה שהיא תהיה בסדר.
אני כמובן מוצאת נחמה בידיעה שטל נהרג במקום וסבל רק זמן קצר, אבל עדיין כל כך קשה לי עם זה שהוא מת על הכביש, לבד, ושלא היה איתו אף אחד, ושהוא לא הספיק להתקשר לאף אחד. ואני תוהה למי הוא היה מתקשר אם הוא היה מתקשר.
ד' התקשרה קודם כל לחבר טוב שגר קרוב והגיע מיד, ואח"כ לאמא שלה.
ההפלגה נמשכה כמעט שעה, וכשכבר ראינו את האורות של האי קרובים, הקפטן כיבה בפתאומיות את המנוע. נתקענו בחול. אני תוהה האם הזוועה הזו לא תסתיים לעולם והקפטן ואיש הצוות השני קופצים למים, וזה באמת כל כך רדוד שהם עומדים, והם דוחפים את הסירה ומסובבים אותה, ואחרי כמה דקות מורטות עצבים אנחנו מצליחים להשתחרר וממשיכים הלאה, והנה הגענו.
אני כל כך רטובה מהגלים שאף אחד לא רואה את הדמעות. בכיתי בדרך בשקט, כדי לא להכביד על ד'. היא רק רצתה להגיע כבר ולראות את הבת שלה ולגעת בה - היא לא צריכה להתמודד גם איתי ועם המשא שלי.
ואני אומרת לעצמי - איך, איך, איך זה קורה לי? התרחקתי כדי שאוכל להתפרק בלי להיות עצורה או מאופקת, והנה שוב אני משתדלת להתפרק באופן שהוא ידידותי ומתחשב כלפי הסביבה.
ד' האמא הלכה להוציא כסף מהכספומט כי לא ידענו אילו הפתעות הלילה הזה עוד עלול לטמון בחובו עבורנו, ואני הלכתי למצוא מונית לבית החולים. אין שם מוניות, אז שכרתי טנדר מהסוג שמסיע כמה אנשים מאחור, ישובים בשני ספסלים.
הגענו והסתבר שד' הבת בסדר - רק חבלות ופציעות קלות. אחרי כמה דקות של לבטים הוחלט לחזור איתה מיד לסמוי, כי בית החולים שם מקצועי יותר (ד' האם ניסתה להתקשר למכר רופא ישראלי שחי כאן כדי להתייעץ איתו האם להעביר אותה או לא ואם כן מתי. הוא לא ענה, בטח הלך לישון, כבר מאוחר פה. אני מזכירה שבארץ ארבע שעות מוקדם יותר וכולם עדיין ערים ושואלת האם יש להן מכר רופא ישראלי. התשובה היא שכן והן מתקשרות.
רואים שאין להן ניסיון באסונות: הן עוד לא יודעות שצריך קודם כל להגיד "היא בסדר" ורק אח"כ להגיד "היתה לה תאונה" / "היא בבית חולים" ואני מתקנת אותן).
י' עדכן שהים ירד בינתיים ואמור להיות שקט יותר עכשיו.
לקחנו אותה עם כסא גלגלים מחדר המיון אל הטנדר, השכבנו אותה בעדינות על הרצפה ונסענו לאט חזרה.
ואז היא מספרת שבעקבות השיחה הנוקבת שניהלתי איתה שלשום על קסדות (רוב המקומיים והתיירים רוכבים באיים על כלי רכב דו גלגליים בלי קסדות, או עם קסדות חצי. הסברתי לה שלרכב עם הקסדה המגוחכת הזו זה ממש כמו לרכב בלי) היא שכרה באותו יום, לראשונה בחייה, קסדה מלאה. ובתאונה היא נפלה על הפנים, והקסדה שמרה עליה.
וכך יצא שבחורה בת 35, בתאילנד, פצועה, ששוכבת על הגב על רצפת טנדר נוסע, ולא פגשה את טל מימיה, אומרת שוב ושוב "זה טל. זה טל. זה הכל בזכות טל". ולי לא נותר אלא להסכים איתה - היתה לו יכולת מופלאה להשפיע על אנשים בחייו, והיא נשארה גם במותו.
הגענו עם הטנדר הכי קרוב שאפשר היה לסירה. שלחתי מישהו לקנות מים מינרליים שיהיה לה לשתות, והלכתי לסירה להביא את אנשי הצוות, שיסייעו לשאת את ד' הפצועה אל הסירה. אמרתי לעצמי תוך כדי הליכה, חצי צוחקת וחצי בוכה, שאחרי כל השידורים החיים שכבר עשיתי, מה זה כבר בשבילי להפיק חילוץ של פצועה מאי.
לקחתי כסא פלסטיק מאיזו מסעדה, הורדנו אותה בזהירות מהטנדר לכיסא, ונהג הטנדר והצוות של הספינה הרימו אותה ויצאו למסע רגלי קצר ואיטי בחול (הרגל הפצועה צריכה להיות באוויר, צריך להיזהר לא למתוח את הבטן במקום שנפגעה וכו').
הוצאתי מצלמה וצילמתי, כי ידעתי שזה רגע שחייבים להנציח.
העלינו אותה לסירה, השכבנו אותה, עטפנו אותה בחגורות הצלה (מסתבר שיש ושזה השימוש שלהן) ועטפנו אותה בפונצ'ו אחד כדי שהפציעות יישארו יבשות. אמא שלה תמכה לה ברגליים מצד אחד, כדי שיישארו בזווית שלא תכאיב לה, ואני החזקתי לה את היד מהצד השני והיא נשענה עלי.
הים אכן ירד והפעם גם היינו עם כיוון הגלים (כך הסבירו לי אחרי) אז הנסיעה חזרה היתה חלקה בהרבה. למדתי שאם הקפטן מתכופף, כדאי להתכופף גם, כי זה אומר שמגיע גל גדול במיוחד. אני שוב רטובה לחלוטין חוץ מהחלק שמכוסה בפונצו', ד' התכנסה לתוך עצמה ואני משתדלת שהבכי שלי לא יפריע לה, כי אנחנו מחזיקות ידיים.
דיברתי עם טל שהיה על הספסל לידי ושאלתי אותו: "זה מה שאתה אוהב? זה מה שגרם לך להרגיש חופשי, הרוח והגלים שמכים בפנים החשופות? זה מה שגרם לך להרגיש חי"? והוא ענה לי בהתלהבות: "כן!".
הגענו למזח, העלינו אותה לכסא שמיקמנו על עגלת משא והעלינו אותה למכונית שחיכתה שם. נסענו לבית החולים הבינלאומי, שאכן היה מקצועי וידידותי, עם רופאה ואחות ראשית שדיברו אנגלית טובה. אמא שלה ואני החזקנו לה את הידיים בזמן שניקו לה את הפצעים (במיוחד את זה שבבטן, שעמוק יותר. השאר שטחיים). האף נפוח אבל לא שבור. באיזשהו שלב מראה הדם כבר היה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לכמה דקות, כי לא חשבתי שמישהו יעריך את זה במיוחד אם אתעלף וכבר הייתי קרובה לזה.
ניצלתי את ההפוגה גם כדי לשטוף את הפנים מהמלח והחול - את המשקפיים ניקיתי ברגע שהגענו כי הן היו כל כך מכוסות בגלים שראיתי כמו מבעד לערפל.
היה לה קר אז נתתי לה את השל שלי. הרי תמיד יש איתי משהו למקרה שיהיה קר.
ניקו, חבשו, הזריקו, ושלחו הביתה עם הנחיות לחזור כל יום לניקוי הפצעים.
זהו, ההרפתקה הלילית נגמרה. אבל....
איך, איך, איך אני, שנסעתי כדי לטפל בעצמי וכדי להתרחק מטיפול באנשים אחרים, מוצאת את עצמי מטפלת באנשים אחרים?
איך אני, שרוצה למצוא מה לעשות בחיי חוץ מאשר להפיק, מוצאת את עצמי מפיקה, בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן? (המחליפה שלי בניהול העמותה שאלה אותי למה אני קוראת לתיקייה מסוימת "הפקה". אמרתי שאני לא יודעת איזה שם אחר לתת למה שאני עושה).
אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מעצמי, ואני יודעת שאני לא יכולה לברוח מהכאב, ואני יודעת שהבאתי את עצמי איתי לכאן והבאתי את הכאב שלי איתי לכאן - אבל בכל זאת חשבתי שיהיה לי קצת יותר מרווח לברוח בתוכו בכל זאת.
ומסתבר שלא, אפילו לא רחוק, אפילו לא לקצת. אי אפשר לברוח.
עדכון 26/8/11
ד' החלימה, הבריאה והתאוששה לחלוטין. אחרונת התחבושות הוסרה.
