סוף עשור

איכשהו רק ממש לאחרונה הפנמתי שזה לא רק סוף שנה אלא גם סוף עשור. 

לא אמור להיות איזה
Drum roll
או משהו? 

אייל אל-דור התאבד ב-1990, כשהיה בערך בן 31 ואני הייתי בערך בת 17. הוא היה האדם הראשון שהכרתי אישית שהתאבד. אייל היה פסנתרן ומורה למוסיקה, הכרנו דרך עבודתו עם מקהלת ה"עפרוני" והתיידדנו. יכול להיות שאפילו ראינו ביחד את אופרת הרוק "מאמי" ב"צוותא". 

הייתי בהלם מוחלט גם מכך שהוא התאבד וגם מכך שמישהו שאני הכרתי התאבד. 

הוא השאיר מכתב שבו כתב:

"אף אחד לא אשם, החיים פשוט בלתי נסבלים". 

מסתבר שהמשפט ההוא נשאר איתי, למרות כל השנים שעברו מאז, כי מצאתי את עצמי בעשור האחרון מצטטת אותו וכותבת לאחותי בכל מיני הזדמנויות: 

"אני לא אובדנית, אבל החיים פשוט בלתי נסבלים". 

לפני כמה חודשים התכתבתי פתאום בפייסבוק עם מישהי שהיתה איתי בתנועת הנוער "רעות-סדאקה". היא התעניינה בשלומי וכך יצא שכתבתי לה בלקוניות, בתמציתיות, כרונולוגית, בנקודות, את כל מה שקרה בעשור האחרון. וכשהסתכלתי על הכל ביחד חשבתי שזה נראה כמו אחד הדראפטים המוקדמים של הסרט "האסונות של נינה". 

ושזה לא מובן מאליו, שאני פה. 

לפעמים אני מסתכלת על תמונות שלי צוחקת או מחייכת - אבל באמת מחייכת, מבפנים - ומשתאה, כי זה עוד פחות מובן מאליו, אם חייכתי או צחקתי. זה על גבול הבלתי ייאמן.
מסתכלת על עצמי בתמונה ותוהה: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שיש גם רגעי שמחה? אפילו רגעי אושר? גם אם הם ספורים, הם קיימים. ולפעמים 

It just blows my mind. 

כי היו תקופות כל כך ממושכות בהן חשבתי שלי זה כבר לא יקרה. 

על החברה הכי טובה של טל עברו שנים קשות: שני ההורים שלה נפטרו ממחלות, ואז טל נהרג - והם היו חברים בלב ובנפש - ואז אחיה נהרג. 

כשאחיה נהרג, כל כך דאגתי לה וכל כך הצטערתי שאני לא יכולה להיות שם בשבילה כמ שטל היה יכול להיות, עד שלא הצלחתי לישון בלילה. לראשונה הרגשתי בצורה כה חזקה שחלק ממני היה מעדיף, בשבילה, אם אני הייתי נהרגת במקום טל, כדי שיהיה לה אותו בתקופה האיומה הזו. ובלילה הזה שבו כל כך דאגתי לה, הדבר היחידי שהצליח להעביר אותי דרך הלילה ההוא היה להסתכל הצידה, לראות את א' איתי במיטה, ולדעת שאם אני הייתי נהרגת ולא טל, הוא ואני לא היינו נפגשים, וזה היה כל כך חבל, עבור שנינו. 

תמונה ממדריד, ספט' 2019
בועות סבון
יום הולדתי ה-46

בחרתי תמונה בלעדיו כי א', בן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות, הוא אדם מאד פרטי, אבל הוא הסיבה העיקרית להבעת הפנים שלי כאן. 

נכון, האהבה שלנו לא הופכת את טל לחי, לא הופכת את אבא שלי לבריא, לא הופכת את אמא שלי לצעירה, לא מחזירה את שני חתולי-שנהיו-חתולינו האהובים לחיים ולא מחזירה לאחור את הגלגל עם מי שפעם היה החבר הכי טוב שלי, אבל היא כן הופכת את החיים להרבה יותר נסבלים. לפעמים אפילו למהנים. 

אז בסך הכל, גם אחרי העשור הזה - אפילו ולמרות העשור הזה - השורה התחתונה היא ששוב הסתבר ומסתבר ש- 

I have a life wish. 

רגע מסרטים מצויירים

עברתי רגע מסרטים מצויירים: נדלקה לי נורה מעל הראש. 
הרבה פעמים רק בדיעבד ידעתי שרגע מסויים בחיי היה משמעותי - והפעם, ידעתי את זה בזמן שזה קרה: הסתכלתי על הצלחת הזו בחנות דל'ארטה, ונעצרתי.

אחד מהדברים שהמוח החמוד שלי (נכתב בהערכה, לא בציניות) מנסה לעשות עבורי אחרי כל מה שקרה בשנים האחרונות הוא לנסות ולהכין אותי לדבר הרע הבא שעלול לקרות: 

אני בקונצרט - מסתכלת על התקרה ומדמיינת שאחד מהפנסים נופל,
אני במסעדה - מדמיינת שהמלצרית מועדת והמחבת הרותחת שהיא מחזיקה מוטחת ביושבי השולחן, 

אני יורדת במדרגות - מדמיינת שאני (או מישהו/י אחר/ת) נופל/ת בהן, 

אני בשדה תעופה ומטוס ממריא - מדמיינת שהוא מתפוצץ, וכו'. 

וזה מייגע. 

כי כמות הדברים הרעים שעלולה להתרחש בכל רגע נתון היא אין סופית, והחיים עד כה היתה להם נטיה להפתיע אותי, כך שאני לא יודעת מה הסיכוי שלי בכלל באמת להכין את עצמי למה שעלול לקרות. 

זה מנגנון הגנה שחלק בי פיתח ואני מבינה מאיפה הוא מגיע ולמה - אבל זה לא נעים לי. 

למדתי לעצור את זה: למדתי ללחוץ על עצירה כשהסרט הפנימי מתחיל להתנגן ומגיע לאסון-המדומיין-הבא. למדתי לעצור את עצמי כדי לא לטבוע בזה כל הזמן.  

אבל רק אחרי שהיה לי את הרגע הזה עם הצלחת, הבנתי שאני יכולה לא רק לעצור את הסרט הפנימי: אני יכולה להחליף אותו.
ממש כמו שאני מדמיינת את המטוס מתפוצץ - אני יכולה לדמיין אותו ממשיך לטוס בשלום, 

אני יכולה לדמיין את המלצרית ממשיכה ללכת ומגישה את המחבת היציב בחיוך,
אני יכולה לדמיין את הקונצרט ממשיך כסדרו, כשהבמה עומדת איתנה וכולם עליה בריאים ושלמים. 

וזה מה שאני עושה מאז: אני לא רק עוצרת את תסריט האימים - אני מחליפה אותו. 

כישלון ואי-הצלחה זה לא אותו הדבר

היו הרבה דברים מצערים ומדכדכים בשנים האחרונות, ואחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם היתה תחושת הכישלון שנלוותה לפרישה שלי מהעיסוק שלי ב"מוות דיגיטלי", כי פרשתי לא בנסיבות בהן קיוויתי שאפרוש ופרשתי לפני שיצרתי את השינויים שקיוויתי לחולל. 

אחת התחושות הצורבות ביותר היתה תחושת הכישלון שנלוותה להרצאה שלי ב-TEDx: עשיתי את הכי טוב שיכולתי - התאמצתי, השתדלתי, נעזרתי, התכווננתי, השקעתי, דמיינתי - ונכשלתי. 

בלילה הראשון צפו בהרצאה כ-10,000 איש.
מהלילה השני ועד היום (עלתה במרץ 2017, עכשיו דצמבר 2019), צפו בה בסך הכל עוד כ-12,000 איש. במשך יותר משנתיים. וזה כואב. 

כי חשבתי שאם יגיע הרגע שאמינם מדבר עליו: 

"Look 

If you had

One shot

Or one opportunity

To seize everything you ever wanted

In one moment

Would you capture it

Or just let it slip?"

ואני כן אתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים, ואני לא אתן לו לחמוק, ואני אתאמץ ואשתדל ואיעזר ואתכוונן ואשקיע ואדמיין הכי טוב שאני יכולה, אז זה יספיק -
וזה לא הספיק.

צילום: שרון אברהם 

אני לא יכולה לכתוב את מה שאני באמת חושבת על הצוות שארגן את ה-TEDx הזה כי זה עלול להיראות כמו "יריקה אל הבאר ממנה שתיתי" או טענת "הרצפה עקומה", אבל מי שהיו שם, יודעים.
(אני עדיין מתחלחלת מהמחשבה שהיו שם נשים שחושבות שהן מקצועיות ו/או יודעות מה הן עושות ו/או שהן טובות במה שהן עושות. הייתי שולחת את כל צוות ההפקה להשתלמות אצל מירי מנירב, המפיקה המיתולוגית של פסטיבל ישראל, ירושלים ו/או אצל סיגל סטריער, שהיתה מנהלת האירועים של האופרה הישראלית במשך שנים רבות. ואני לא אכנס ללאן הייתי שולחת את צוות התוכן להשתלמות. אבל ככה זה: תמיד חוסר מקצועיות הוציא אותי מדעתי, והפעם, כשאני גם הייתי הנפגעת מחוסר המקצועיות הזה, על אחת כמה וכמה). 

אתמול, כשחשבתי על כך שוב בפעם המי-יודע-כמה, פתאום הבנתי משהו מאד משמעותי:
זה לא שנכשלתי: זה שלא הצלחתי. וזה לא אותו הדבר.
אני מקווה שהתובנה הזו, עם הזמן, תסייע לי לחשוב על האירוע הזה מבלי להתכווץ. 

קסם

ביוני 2019, כשאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מישהי שרצתה להכאיב לי ולפגוע בי שלחה לי את ההודעה הבאה: 

"...את מגוננת עליה יותר מידי אין צורך היא ילדה גדולה שעברה בעצמה דבר או שתיים והיא להבדיל ממך מסוגלת להתמודד לא הכל פיות ונסיכים" 

(השגיאות במקור) 

עכשיו, זה מצחיק-עצוב, להגיד לי, אחרי העשור האחרון שעברתי, שלא הכל פיות ונסיכים. 

אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה להכניס באופן יזום כמה שיותר פיות, נסיכים וקסם לחיי: 

חזרתי בשנים האחרונות לשחק (LARP (Live Action Role Playing. באפריל 2019 היה משחק מאד גדול, שמתרחש רק פעם בשנתיים, ששמו "Castle Forged". הייתי חלק מהצוות שארגן את אחד מחמשת המחנות במשחק. אבא שלי אושפז לפני המשחק ופתאום, אחרי חודשים של הכנות, לא הייתי בטוחה שאוכל להגיע. אבל אבא שוחרר, והגעתי - ומיד אחרי שהמשחק הסתיים, הוא אושפז שוב. 

זה מה שכתבתי בתחילת מאי 2019 בקבוצת הפייסבוק של המחנה שלי: 

"קצת שיתוף מאחורי הקלעים: אבא שלי היה מאושפז, המצב שלו התדרדר ולא היינו בטוחים שאגיע למשחק. התחלתי לסגור דברים מהר כדי שאם לא אגיע, הקבוצה לא תיפגע. 

את אתמול בערב העברנו במיון. בלילה אבא שלי אושפז שוב.

הפער בין איפה שהיינו לבין איפה שאני עכשיו לא קל לי (לא שזה אי פעם קל לראות אדם אהוב מאושפז, כן?) 

הפער בין עולם המשחק לבין חדר המיון אמש הוביל מצד אחד לתחושות ומחשבות של "למה אין טלפתיה?" (האבא החמוד שלי הוא כיום קשיש דמנטי סיעודי בן 86 שכבר לא מצליח לתקשר מילולית), "למה אין את המרפאים שיגרמו לו להרגיש יותר טוב בבת אחת, עם ריפוי או שיקוי"? - אלו המקומות שבהם זה שאני קוראת (רק) ספרי פנטזיה ומשחקת משחקי תפקידים גורם לי לתסכול וכאב ב"עולם האמיתי". 

מצד שני זה הוביל לתחושות ומחשבות של: "או קיי, האיש במיון בחדר ליד שצועק ומשתולל ומנער את הסורגים, לאיזו קבוצה במחנה יריב מתאים לו להיות שייך?" (אפילו שאלתי מישהו מהצוות של אחד מהמחנות היריבים לגבי זה). במסדרון במחלקה הפנימית ישב על כסא גלגלים אדם עצום מימדים, יחף, וכפות הרגליים שלו נראו מחרידות, כמו של איש הפיל. אני חושבת: "או קיי, אני יכולה לחשוב על כמה דמויות באחד מהמחנות היריבים שהיה ממש מתאים לדמות שלהם כפות רגליים מעוצבות ככה, מעל לנעליים", וזה עוזר לי להתמודד עם המראה הקשה. 

היום החלטתי להגיע למשמרת שלי לצד אבא שלי (אחת מאיתנו כל הזמן איתו) עם חולצה של המחנה שלנו ועגיל דרקון, ולהזכיר לעצמי שמצד אחד אין קסם בעולם וזה נורא כואב ומתסכל, ומצד שני יש קסם בעולם: אנחנו יוצרים אותו בעצמנו, אפילו אם זה רק לכמה ימים פעם בשנתיים". 

אני גרה בדירה שלי-שעכשיו-היא-שלנו מ-2001. מהרגע הראשון היה בה דברים קסומים ומקסימים, ועם השנים יש רק עוד ויותר מהם: 

ספל מטירה שהיינו בה בבריטניה וספל מאתר דיסני 

Fairy lights

מעל גלויות מברצלונה, של
Casa Ballo
שאני-ועכשיו-אנחנו כל כך אוהבים  

ארנבות במדף הספרים  

סנאים, קיפודים, גרוט וכבשה. 

פטריות אדומות-לבנות מציצות מהאדניות שמעבר לחלון.

מנורת אליס ותיבת אוצר  

בית פיות שמפיץ אור פיות  

פייה בתוך עלה עם 

Fairy lights

מסתבר שאחת החוויות המעצבות ביותר עבורי היתה ביקור, בהיותי ילדה, בדירה שטל שכר עם שותפים. כשראיתי את החדר של השותפה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה: כל החדר שלה היה נערת התותים. אני זוכרת את הפליאה שלי: "יו! היא מספיק גדולה כדי לשכור חדר בדירת שותפים - והחדר שלה מעוצב כולו בנערת התותים בכל זאת!"  

והנה אני, עשרות שנים אחרי (הייתי בת 46 בספטמבר 2019): זה לא עבר לי עם הגיל, הרצון להיות מוקפת בספרי פנטזיה, מוקפת בדברים שהם לא רק שימושיים אלא גם יפים, מוקפת בקסם כמה שרק אפשר ובביטויים שלו באופן יום-יומי.