יום שישי, 27 בדצמבר 2019

קסם

ביוני 2019, כשאמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים, מישהי שרצתה להכאיב לי ולפגוע בי שלחה לי את ההודעה הבאה: 

"...את מגוננת עליה יותר מידי אין צורך היא ילדה גדולה שעברה בעצמה דבר או שתיים והיא להבדיל ממך מסוגלת להתמודד לא הכל פיות ונסיכים" 

(השגיאות במקור) 

עכשיו, זה מצחיק-עצוב, להגיד לי, אחרי העשור האחרון שעברתי, שלא הכל פיות ונסיכים. 

אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה להכניס באופן יזום כמה שיותר פיות, נסיכים וקסם לחיי: 

חזרתי בשנים האחרונות לשחק (LARP (Live Action Role Playing. באפריל 2019 היה משחק מאד גדול, שמתרחש רק פעם בשנתיים, ששמו "Castle Forged". הייתי חלק מהצוות שארגן את אחד מחמשת המחנות במשחק. אבא שלי אושפז לפני המשחק ופתאום, אחרי חודשים של הכנות, לא הייתי בטוחה שאוכל להגיע. אבל אבא שוחרר, והגעתי - ומיד אחרי שהמשחק הסתיים, הוא אושפז שוב. 

זה מה שכתבתי בתחילת מאי 2019 בקבוצת הפייסבוק של המחנה שלי: 

"קצת שיתוף מאחורי הקלעים: אבא שלי היה מאושפז, המצב שלו התדרדר ולא היינו בטוחים שאגיע למשחק. התחלתי לסגור דברים מהר כדי שאם לא אגיע, הקבוצה לא תיפגע. 
את אתמול בערב העברנו במיון. בלילה אבא שלי אושפז שוב.
הפער בין איפה שהיינו לבין איפה שאני עכשיו לא קל לי (לא שזה אי פעם קל לראות אדם אהוב מאושפז, כן?) 
הפער בין עולם המשחק לבין חדר המיון אמש הוביל מצד אחד לתחושות ומחשבות של "למה אין טלפתיה?" (האבא החמוד שלי הוא כיום קשיש דמנטי סיעודי בן 86 שכבר לא מצליח לתקשר מילולית), "למה אין את המרפאים שיגרמו לו להרגיש יותר טוב בבת אחת, עם ריפוי או שיקוי"? - אלו המקומות שבהם זה שאני קוראת (רק) ספרי פנטזיה ומשחקת משחקי תפקידים גורם לי לתסכול וכאב ב"עולם האמיתי". 
מצד שני זה הוביל לתחושות ומחשבות של: "או קיי, האיש במיון בחדר ליד שצועק ומשתולל ומנער את הסורגים, לאיזו קבוצה במחנה יריב מתאים לו להיות שייך?" (אפילו שאלתי מישהו מהצוות של אחד מהמחנות היריבים לגבי זה). במסדרון במחלקה הפנימית ישב על כסא גלגלים אדם עצום מימדים, יחף, וכפות הרגליים שלו נראו מחרידות, כמו של איש הפיל. אני חושבת: "או קיי, אני יכולה לחשוב על כמה דמויות באחד מהמחנות היריבים שהיה ממש מתאים לדמות שלהם כפות רגליים מעוצבות ככה, מעל לנעליים", וזה עוזר לי להתמודד עם המראה הקשה. 
היום החלטתי להגיע למשמרת שלי לצד אבא שלי (אחת מאיתנו כל הזמן איתו) עם חולצה של המחנה שלנו ועגיל דרקון, ולהזכיר לעצמי שמצד אחד אין קסם בעולם וזה נורא כואב ומתסכל, ומצד שני יש קסם בעולם: אנחנו יוצרים אותו בעצמנו, אפילו אם זה רק לכמה ימים פעם בשנתיים". 

אני גרה בדירה שלי-שעכשיו-היא-שלנו מ-2001. מהרגע הראשון היה בה דברים קסומים ומקסימים, ועם השנים יש רק עוד ויותר מהם: 

ספל מטירה שהיינו בה בבריטניה וספל מאתר דיסני 

Fairy lights
מעל גלויות מברצלונה, של
Casa Ballo
שאני-ועכשיו-אנחנו כל כך אוהבים 
 

ארנבות במדף הספרים  

סנאים, קיפודים, גרוט וכבשה. 
פטריות אדומות-לבנות מציצות מהאדניות שמעבר לחלון.


מנורת אליס ותיבת אוצר  


בית פיות שמפיץ אור פיות  



פייה בתוך עלה עם 
Fairy lights



מסתבר שאחת החוויות המעצבות ביותר עבורי היתה ביקור, בהיותי ילדה, בדירה שטל שכר עם שותפים. כשראיתי את החדר של השותפה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה: כל החדר שלה היה נערת התותים. אני זוכרת את הפליאה שלי: "יו! היא מספיק גדולה כדי לשכור חדר בדירת שותפים - והחדר שלה מעוצב כולו בנערת התותים בכל זאת!"  

והנה אני, עשרות שנים אחרי (הייתי בת 46 בספטמבר 2019): זה לא עבר לי עם הגיל, הרצון להיות מוקפת בספרי פנטזיה, מוקפת בדברים שהם לא רק שימושיים אלא גם יפים, מוקפת בקסם כמה שרק אפשר ובביטויים שלו באופן יום-יומי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)