יום שישי, 30 בנובמבר 2012

מר-חשוון

סיימתי החודש קורס הגנה עצמית לנשים, אימפקט (ממליצה בחום לכל נערה ואישה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)
החודש היו שני דיונים בבית המשפט נגד הנהג שהרג את טל, באשמת גרימת מוות ברשלנותלפני הדיון ב 8/11 היה לי קשה מאד, כתבתי על זה את הפוסט "אתה יכול לפחות לא לצחוק?". לפני הדיון השני, ב 15/11, הגעתי מאוחר יותר, כדי לא לראות את הנהג יושב בבית הקפה שוב. הגעתי לבית המשפט בדיוק כשגידי פרדר הגיע. שמחתי שהיה לי עם מי להתחבק ולהיכנס לבניין ביחד. עברנו את הביקורת הבטחונית והמתנו למעלית כשחיים בר עם, הנהג, התחיל מאחורינו לעבור את הבדיקה הבטחונית כדי להיכנס לבניין גם. גידי קולט אותו מתקרב וכנראה גם קולט אותי מסתמרת ואומר לי "בואי, נעלה ברגל". אנחנו עולים במדרגות והזעם מתחיל לעלות בי, ואני שואלת אותו: "איך זה לא הפוך? איך זה שהוא לא זה שמתרחק מאיתנו? איך זה שהוא לא זה שמשפיל את המבט כשאנחנו מתקרבים? איך זה שהוא, אפילו למראית עין, לא קשה לו בנוכחותנו, אלא לנו קשה בנוכחותו?" גידי אומר שהוא מסכים עם דבר אחד במה שאמרתי: "למראית עין" - שאין ספק שהמינימום שהוא יכול לעשות, זה לפחות למראית עין להתנהג לידנו אחרת. 

אנחנו ממתינים מחוץ לדלת בית המשפט לעמרי, אבא וענבל. הנהג הפעם לא מתיישב מולי אלא באותו צד של האולם כמוני. הכעס ממשיך לעלות בי, אני קמה, מציבה את התמונה של טל על המושבים שמולו וחוזרת לשבת. שלפחות יראה את התמונה לפני שהוא נכנס לאולם בית המשפט. 



הפעם הוא לא צוחק, אבל הוא כן משוחח עם כל מיני אנשים ומחייך. הזעם ממשיך לעלות בי, וההכשרה שלמדתי בקורס להגנה עצמית עולה להפתעתי לנגד עיני. לראשונה בחיי, אני יכולה להכות באופן שיגרום נזק, נזק ממשי, ולא לי אלא למי שאכה אותו. אני מתחילה לתהות מה יקרה אם אשבור לו את האף. אם אשתק אותו. אם אוציא אותו מהכרה. אם אכאיב לו. זה מפעפע ומבעבע בי.

אני מרגיעה את עצמי בהתחלה בכך שאני מזכירה לעצמי שלמדתי הגנה, לא התקפה.
ואחר בכך שלא משנה כמה אני (או כל אחד אחר) נכאיב לו פיזית, אף פעם לא יוכל לכאוב לו כמו שכואב לנו. אי אפשר להשוות כאב פיזי, גדול ככל שיהיה, לכאב רגשי או נפשי.
ואחר כך אני מרגיעה את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שאני יכולה לבחור: כמו שאחרי שפיטרו אותי בחרתי לא להיות אישה מרירה, גם עכשיו, כאן, אני יכולה לבחור לא להיות אישה אלימה.
ולסיום אני מרגיעה את עצמי בהחלטה שהאיש הזה כבר הרס כל כך הרבה, שאני פשוט לא אתן לו להרוס עוד. אני לא אתן לו להפוך אותי לאישה אלימה. הוא כבר עשה מספיק מעשים בלתי נסלחים, אני לא אתן לו להוסיף עוד אחד לרשימה. כי אם הייתי מכה אותו, זה כן היה מזיק לי מבפנים יותר מאשר לו מבחוץ. ולא הייתי סולחת לו על זה. 

והדיון מתחיל, ואני נוסעת הביתה, והבלגן עם המלחמה מתעצם, ובפייסבוק מישהו מעלה את הציטוט הזה של גולדה: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם", וזה מהדהד לי לתוך המחשבות שלי מאותו בוקר, והפנים מתערבב לי עם החוץ, ואזעקה מחוץ לחלון שלי בתל אביב. 

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

אתה יכול לפחות לא לצחוק?

חמישי בבוקר, מתארגנת ליציאה מהבית להמשך הדיונים נגד הנהג שהרג את טל. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. 

מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט. 



שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו. 



אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת. 

הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.

זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר. 




אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת. 

הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו



זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.

אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל?  כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק.