יום שישי, 30 בנובמבר 2012

מר-חשוון

סיימתי החודש קורס הגנה עצמית לנשים, אימפקט (ממליצה בחום לכל נערה ואישה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)
החודש היו שני דיונים בבית המשפט נגד הנהג שהרג את טל, באשמת גרימת מוות ברשלנותלפני הדיון ב 8/11 היה לי קשה מאד, כתבתי על זה את הפוסט "אתה יכול לפחות לא לצחוק?". לפני הדיון השני, ב 15/11, הגעתי מאוחר יותר, כדי לא לראות את הנהג יושב בבית הקפה שוב. הגעתי לבית המשפט בדיוק כשגידי פרדר הגיע. שמחתי שהיה לי עם מי להתחבק ולהיכנס לבניין ביחד. עברנו את הביקורת הבטחונית והמתנו למעלית כשחיים בר עם, הנהג, התחיל מאחורינו לעבור את הבדיקה הבטחונית כדי להיכנס לבניין גם. גידי קולט אותו מתקרב וכנראה גם קולט אותי מסתמרת ואומר לי "בואי, נעלה ברגל". אנחנו עולים במדרגות והזעם מתחיל לעלות בי, ואני שואלת אותו: "איך זה לא הפוך? איך זה שהוא לא זה שמתרחק מאיתנו? איך זה שהוא לא זה שמשפיל את המבט כשאנחנו מתקרבים? איך זה שהוא, אפילו למראית עין, לא קשה לו בנוכחותנו, אלא לנו קשה בנוכחותו?" גידי אומר שהוא מסכים עם דבר אחד במה שאמרתי: "למראית עין" - שאין ספק שהמינימום שהוא יכול לעשות, זה לפחות למראית עין להתנהג לידנו אחרת. 

אנחנו ממתינים מחוץ לדלת בית המשפט לעמרי, אבא וענבל. הנהג הפעם לא מתיישב מולי אלא באותו צד של האולם כמוני. הכעס ממשיך לעלות בי, אני קמה, מציבה את התמונה של טל על המושבים שמולו וחוזרת לשבת. שלפחות יראה את התמונה לפני שהוא נכנס לאולם בית המשפט. 



הפעם הוא לא צוחק, אבל הוא כן משוחח עם כל מיני אנשים ומחייך. הזעם ממשיך לעלות בי, וההכשרה שלמדתי בקורס להגנה עצמית עולה להפתעתי לנגד עיני. לראשונה בחיי, אני יכולה להכות באופן שיגרום נזק, נזק ממשי, ולא לי אלא למי שאכה אותו. אני מתחילה לתהות מה יקרה אם אשבור לו את האף. אם אשתק אותו. אם אוציא אותו מהכרה. אם אכאיב לו. זה מפעפע ומבעבע בי.

אני מרגיעה את עצמי בהתחלה בכך שאני מזכירה לעצמי שלמדתי הגנה, לא התקפה.
ואחר בכך שלא משנה כמה אני (או כל אחד אחר) נכאיב לו פיזית, אף פעם לא יוכל לכאוב לו כמו שכואב לנו. אי אפשר להשוות כאב פיזי, גדול ככל שיהיה, לכאב רגשי או נפשי.
ואחר כך אני מרגיעה את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שאני יכולה לבחור: כמו שאחרי שפיטרו אותי בחרתי לא להיות אישה מרירה, גם עכשיו, כאן, אני יכולה לבחור לא להיות אישה אלימה.
ולסיום אני מרגיעה את עצמי בהחלטה שהאיש הזה כבר הרס כל כך הרבה, שאני פשוט לא אתן לו להרוס עוד. אני לא אתן לו להפוך אותי לאישה אלימה. הוא כבר עשה מספיק מעשים בלתי נסלחים, אני לא אתן לו להוסיף עוד אחד לרשימה. כי אם הייתי מכה אותו, זה כן היה מזיק לי מבפנים יותר מאשר לו מבחוץ. ולא הייתי סולחת לו על זה. 

והדיון מתחיל, ואני נוסעת הביתה, והבלגן עם המלחמה מתעצם, ובפייסבוק מישהו מעלה את הציטוט הזה של גולדה: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם", וזה מהדהד לי לתוך המחשבות שלי מאותו בוקר, והפנים מתערבב לי עם החוץ, ואזעקה מחוץ לחלון שלי בתל אביב. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)