יום שני, 28 במרץ 2011

שבירות בדרך | Heartbreaks on the way

סמס מנ., יום שישי, 18/3/11
"רציתי לצלצל לטלש לומר לו שאנחנו נכנסים ללידה."



סמס מבועז קורפל, יום שבת, 19/3/11
"היי ורד, אני מתחיל בשידור בעוד עשר דקות והלב שלי שבור" 







Email from R., Monday, March 28th 2011 
"I just got tickets to see Hugh Laurie playing live with his new blues band.
I was just about to phone Tal as soon as I got the confirmation for the tickets - not only he LOVED Hugh Laurie (Dr House) but House AND Blues..."

יום שישי, 25 במרץ 2011

Bruised eyes

I'm looking at the world through bruised eyes.

The images I have seen have imprinted themselves on my retina, are engraved in my iris, are outlined in my pupils, have impressed themselves into my cornea. 



I'm looking at the world through images of his death, his funeral, his coffin lowered into the ground, and these images have bruised me.

A veil of sadness covers my eyes and I'm looking at the world through it, as through a filter, and it affects my eyesight. 



My eyes have become the most vulnerable part of me, as my eyes were the gate through which these images have entered my realm and changed me, and my eyes now reflect my pain, my trauma, my vulnerability.

As I reread what I have just written, I realize it was not so: My ears were the first gate, not my eyes, as the news of his death was first delivered to me over the phone - by hearing, not by seeing. And yet it is my eyes who have been bruised, not my ears. Perhaps because a part of me fled when I heard the news, for I did not wish to be there and register what I was being told.

I notice strangers staring at me 
with a puzzled expression on their faces and I wonder - Do they interpret my expression as haunted? Do they notice the layer of sadness through which I'm looking at them? Do they see these images in my eyes when they look at me, or is it only me who see these images when I look at them? 



Can you see the bruises?

My song, as written by others

Yesterday I recalled this poem I composed on October 2010 and was then presented before only a chosen few.

My song, as written by others

He came back to tell me he's gone,
As if I didn't know that
As if I didn't know my own bed,
As if I hadn't noticed,
He stopped holding back when I held his hand.

I say losing love
Is like a window in your heart,
Everybody sees you're blown apart,
Everybody feels the wind blows.

"There is no shame in healing"
Con says to Rae
And now I say to me.

I thought I was the only one
Having my arms wrapped around me 
Like they were trying to keep me from falling apart
But turns out Bella does the same.

As I curl and rock myself,  
As I cradle, comfort, calm,
As I ease myself past this point and then the next    

I find myself wishing  
I was held like a baby
That will not fall asleep
And have someone to curl me up inside him
And let me hear him through the heat.



Credit and thank you to:
Paul Simon - Graceland
Robin McKinley - Sunshine
Stephenie Meyer – Twilight series
Suzanne Vega - Gypsy 

יום רביעי, 23 במרץ 2011

You ARE still my brother

This is the poem my beloved friend E., who lives abroad, sent me once she knew of my brother's death.
It conveys, quite accurately, what I would have liked to say.
For I believe and feel Tal is still my brother, and I remain his sister.

Death is nothing at all.
I have only slipped away into the next room.
I am I and you are you.
Whatever we were to each other,
that we still are.
Call me by my old familiar name.
Speak to me in the easy way
which you always used.
Put no difference in your tone.
Wear no forced air of solemnity or sorrow.
Laugh as we always laughed
at the little jokes we enjoyed together.
Play, smile, think of me, pray for me.
Let my name be ever the household word
that it always was.
Let it be spoken without affect,
without the trace of a shadow on it.
Life means all that it ever meant.
It is the same that it ever was.
There is absolutely unbroken continuity.
Why should I be out of mind
because I am out of sight?
I am waiting for you,
for an interval,
somewhere very near,
just around the corner.
All is well.


By Henry Scott Holland (1847-1918)

יום שבת, 19 במרץ 2011

ומה לגבי קצת.....?

אם הייתי אדם איום ונורא, הייתי מאחלת למי שערך את הידיעה על מותו של טל ששודרה בערוץ עשר ביום התאונה שיום אחד אתה תשב עם יקיריך ותראה אייטם על מות אדם אהוב שיהיה ערוך כמו האייטם שאנחנו ראינו, וסביבך יעלו קולות הבכי, הנהי והקינה שעלו סביבי.
אף אחד מאיתנו לא היה צריך לראות חלק מהדברים שהראית שם.
אולי אף פעם לא, אבל בטח לא באותו הערב.
 

אבל אני לא אדם איום ונורא, ואני אפילו מאמינה שאתה, תהיה מי שתהיה, לא אדם איום ונורא, ולכן רק אאחל לך שתפתח בקרבך מספיק חמלה כדי שמעתה תערוך ידיעות כאלו כאילו אתה היית צריך לצפות בהן לגבי אדם אהוב שאיבדת באותו היום ממש. 
(לא מגיע לחדשות ערוץ עשר שאעלה להם את הטראפיק לאתר ולכן אני לא מצרפת כאן את הלינק.)


אם הייתי אדם איום ונורא, הייתי מאחלת למי שהעלה את הידיעה על מותו של טל ב
nrg
שיום אחד אתה תשב מול המחשב ותיתקל בידיעה טרייה שזה עתה עלתה וממנה ייוודע לך לראשונה על מות אדם אהוב, כפי שהיה עלול לקרות הפעם - ותודה לאל לא קרה - כשבמירוץ להעלות ראשון את הידיעה על מות אחינו הרשית לעצמך להעלות אותה לפני שאחותי ואני ידענו על מותו.

תהיה סמוך בטוח, תהיה מי שתהיה, שב
ynet
ידעו לפניך, אבל עלו עם הידיעה רק אחרי שידעו בוודאות שכולנו יודעים.
אנחנו משפחה קטנה, לא לוקח הרבה זמן להודיע לכולנו.
זה לא היה מעכב אותך בהרבה.

אבל אני לא אדם איום ונורא, ואני אפילו מאמינה שאתה, תהיה מי שתהיה, לא אדם איום ונורא, ולכן רק אאחל לך שתפתח בקרבך מספיק אכפתיות כדי שמעתה תעלה ידיעות כאלו כאילו אתה היית עלול להיתקל בהן ברשת ועלול לגלות 
מהן חס וחלילה על אובדנו של אדם אהוב.



ביום חמישי שאחרי התאונה נסענו למכון לרפאה משפטית: אבא שלנו, ג'., החבר הכי טוב שלי, ואני.
מן הסתם בנסיבות האלו היינו קצת נסערים, קצת חיפשנו את המקום (לשמחתנו זו הפעם הראשונה שהיינו שם, ואני מקווה שגם האחרונה), קצת חיפשנו חנייה, קצת חיפשנו את הכניסה, קצת היססנו בפניות, קצת רעדנו, קצת התעכבנו בנסיעה - וכל כך הרבה אנשים צפרו לנו בדרך והיו חסרי סבלנות כלפינו.
הרי אם היינו תולים שלט על האוטו שבו היה כתוב "אנחנו בדרך לאבו כביר לזהות את גופת יקירנו" היתה סביבנו דממה. כולם היו נותנים לנו זכות קדימה, כולם היו מכבדים אותנו, אף אחד לא היה צופר, כל מי שממהר היה לוקח את הדברים קצת יותר בפרופורציה, קצת יותר בפרספקטיבה, וחוסך מאיתנו עומס רגשי נוסף ומיותר, של התמודדות עם שאר משתמשי הכביש.

אני מאחלת לכולנו שנפתח יותר כבוד למי שנמצא איתנו על הכביש, יותר אנושיות, יותר חמלה, יותר אכפתיות, יותר יכולת לדמיין שאולי למי שמהסס עכשיו בפנייה קרה דבר נורא והדבר האחרון שהוא צריך זה שגם נצפצף לו. שפחות נמהר, שפחות נלחיץ את עצמנו ואחרים כשאנחנו בדרך.
ולא רק בשכונת אבו כביר. 
 

שום דבר מקורי

אני מרגישה שאין לי שום דבר מקורי להגיד - לא על אבל, לא על כאב, לא על צער, לא על אובדן, לא על יגון ולא על שכול. 
שהכל כבר נאמר, הורגש ונחווה. 
אפילו המהלך של השבעה נחזה מראש במדויק על ידי גולשת בתפוז, שכתבה מניסיונה האישי אחרי שאיבדה את אחיה.

אז אני לא אחדש, אני רק אשתף, שמאז שראיתי את השדות במעברות אני מסתובבת עם המשפט
"איך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב"

(מתוך "החיטה צומחת שוב" של חוה אלברשטיין, מילים: דורית צמרת, לחן: חיים ברקני)