אני מרגישה שאין לי שום דבר מקורי להגיד - לא על אבל, לא על כאב, לא על צער, לא על אובדן, לא על יגון ולא על שכול.
שהכל כבר נאמר, הורגש ונחווה.
אפילו המהלך של השבעה נחזה מראש במדויק על ידי גולשת בתפוז, שכתבה מניסיונה האישי אחרי שאיבדה את אחיה.
אז אני לא אחדש, אני רק אשתף, שמאז שראיתי את השדות במעברות אני מסתובבת עם המשפט
"איך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב"
שהכל כבר נאמר, הורגש ונחווה.
אפילו המהלך של השבעה נחזה מראש במדויק על ידי גולשת בתפוז, שכתבה מניסיונה האישי אחרי שאיבדה את אחיה.
אז אני לא אחדש, אני רק אשתף, שמאז שראיתי את השדות במעברות אני מסתובבת עם המשפט
"איך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב"
(מתוך "החיטה צומחת שוב" של חוה אלברשטיין, מילים: דורית צמרת, לחן: חיים ברקני)
אבל ויגון זה לא about להיות מקורי. זה ההתמודדות עם הכאב, עם הגעגועים, עם ההכרה המתגנבת אט אט שמה שהיינו רגילים אליו כמובן מאליו - הוא כבר לא, לאחוז בצפרניים את הזכרונות הקטנים שלכאורה בנפרד הם לא משמעותיים אבל ביחד הם מצטרפים לפסיפס שהוא עולם ומלואו, ללמוד לחיות עם הכאב הנורא של להתרגל לשגרה של להיות בלי. זה תהליך שאין אישי ממנו. זה תהליך של ללמוד לגשר בין העולם שעצר פתאום מלכת ביום נורא אחד, לבין שגרת החיים שלכאורה ממשיכה ללא הפרעה סביבינו.
השבמחקואכן בחרת משפט שמבטא זאת בפשטות נפלאה: איך יתכן שהחיטה פשוט מתנהגת כאילו כלום לא קרה?
הכאב לא יפחת. פשוט נלמד לחיות עמו.
חזקי ואמצי, ורד.