יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

מה שאחותי, ענבל לוטם, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

בשבוע שעבר התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע

אלו הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון זה (טל הבכור, ענבל האמצעית, אני הקטנה). 

"אלינור רוזוולט אמרה, ואני מצטטת:
"השקפת העולם של האדם אינה באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במילותיו, אלא בבחירותיו. במשך הזמן אנחנו מעצבים את חיינו ומעצבים את עצמנו. התהליך מסתיים רק במותנו, ובחירותינו הן באחריותנו הבלעדית".

למרות שרשלנותו היא שגרמה לתאונה, בחר הנאשם שלא לקחת אחריות עליה.

בוחני-התנועה של המשטרה שהעידו במשפט, סיפרו על תאונות אחרות של התנגשות אופנוע בְרכב באותו מיקום – בדלת של הנהג – בהן רוכב האופנוע לא הספיק לבלום.
יצא לי גם לראות תמונות של תאונות כאלה.
במקרים כאלה האופנוע נכנס כולו לתוך הרכב, שני כלי-הרכב "מתמזגים", ושני הנהגים מוצאים את מותם מייד ובאותו זמן.

בתאונה זו היחיד שנפגע באמת – היה טל.
למרות שנותרו לו כנראה פחות מ-2 שניות להגיב, מרגע שהבין מה הנאשם באמת עושה ועד קרות האימפקט, עדיין הוא הספיק לבלום ולהקטין בצורה משמעותית את מהירות האופנוע, ובכך לקח על עצמו את מלוא התנע של האופנוע, ובעיקר – הציל את חייו של הנהג, בכך שמנע את כניסת האופנוע לתוך הרכב בעוצמה.

חשוב לי להדגיש שתגובתו המהירה והמיומנת של טל היא שהעניקה לנאשם את חייו במתנה, והוא – במקום להודות לטל על כך – האשים את טל בנסיעה מהירה ובַאחריות למותו.

טל היה מומחה לצפייה מראש של מעשי פזיזות, של חוסר התחשבות ושל זלזול מצד נהגי מכוניות ברוכבי אופנועים. היו לו "עיניים בגב ובצדדים", ובכמה מקרים ניצלו חייו תודות ליכולתו לחזות מראש – ולהגיב מהר – על יציאה של רכב לעקיפה ללא איתות מראש וללא בדיקה שהכביש פנוי, על כניסה של רכב לכביש מבלי לבדוק שהוא פנוי, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות בהן לא התחשבו בו, רוכב האופנוע.
הוא נהג לומר בכל הזדמנות, ולכל מי שהיה מוכן להקשיב, עד כמה חשוב לִצְפּוֹת "עשרה מהלכים קדימה" בכל הקשור לַתנועה בכביש.

אבל אפילו טל, המנוסה כל-כך, זה שהכיר כל שטות שנהג עלול לעשות בכביש, אפילו הוא לא שיער לעצמו ולא הצליח לחזות ברגע הקריטי ביותר של חייו את הרשלנות הקיצונית של הנאשם, זה שהצליח לבסוף להכניע אותו במעשה שאין בר-דעת היכול ליישבו עם איזשהו היגיון.

לא מעט אנשים אמרו לנו, לבני-המשפחה, שהם מפסיקים לרכב על אופנוע, משום שאם טל לא הצליח להינצל, להם אין כל סיכוי להינצל מתאונה דומה, הנובעת מחוסר-התחשבות באופנוע.

איש מאיתנו אינו טוען כי הנאשם קם באותו בוקר ארור, והחליט להרוג אדם אחר, ובוודאי שהוא לא הרג את טל במתכוון. זו המשמעות של גרימת מוות ברשלנות – זוהי טעות איומה, נוראה, רשלנית ומזעזעת, אבל זו טעות ולא מעשה מכוון.

לו אני בנעליו של הנאשם, הייתי מבקשת מייד לאחר הגשת כתב האישום את רחמיו של בית המשפט; הייתי מבקשת שייגזר דיני כמה שיותר מהר, ובמצב כזה מן הסתם היו גם מתחשבים בי, לו הראיתי חרטה אמיתית וכנה.

תחת זאת התעקש הנאשם, באמצעות בא-כוחו, להמשיך בהליך המשפטי, ולנצל עד תום את זמנו ואת משאביו של בית-המשפט.

בזאת, מבחינתי לפחות, חשף עצמו לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק. ובחירותיו, כמו טעויותיו, הן באחריותו הבלעדית.


בקשתי העיקרית היא שלא תינתן לו האפשרות לשוב ולטעות טעות כזאת; שלא יתאפשר לו שוב ליטול חייו של אדם אחר, או לפצוע אדם אחר, באמצעות נהיגה".

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

הוא הסתכל לי בעיניים

נכון, אתם צודקים: לא הייתי צריכה להגיד לו "תשתוק".
- זה לא מכובד, זה לא מכבד, וזה מפר את ההבטחה שלי לעצמי לא לפנות אל הנהג שהרג את טל (הבטחה שהפרתי רק פעם אחת לפני כן, כשהוא צחק). 

ישבתי בדיוק מאחורי הנהג בדיון בבית המשפט היום, בטיעונים לעונש, ואחרי שהוא התפרץ בקריאת ביניים בזמן העדות של אחותי ענבל, אני מודה שלא התאפקתי וסיננתי לעבר העורף שלו בשקט "תשתוק". 

בתגובה, הוא הסתובב אלי, וכשהפנים שלו קרובות מדי לשלי אמר בתון תקיף "את לא תגידי לי מתי לשתוק" (או "את לא תגידי לי לשתוק" - משהו כזה), בזמן שהוא מסתכל לי בעיניים

נדהמתי.
איך, איך, איך הבן אדם הזה מעז להסתכל לי בעיניים? איך הוא מעז לענות לי? איך הוא לא משפיל מבט? אפילו למראית עין? איך הוא מדבר אלי בטון כזה - גם אם כאמור טעיתי במה שאמרתי? ועוד בדיון שבו בני המשפחה מעידים?  
הייתי כל כך בשוק שלקח לי רגע לענות לו, ואז כל מה שאמרתי היה "כבר דיברת יותר מדי" (או "כבר דיברת מספיק" - משהו כזה). 
נכון, אתם צודקים: יכולתי לענות תשובה חכמה יותר, שנונה יותר, מנוסחת טוב יותר, אבל לא היו לי מילים, מהתדהמה. 

אז בוא אני אבהיר לך משהו, חיים אליהו בר עם: אני זיהיתי את הגופה של אחי בגללך, אז אני יכולה להגיד לך מה שאני רוצה
כנראה שבגלל שלא מימשתי את הזכות הזו עד היום, והתרגלת לכך שאני כן מצליחה לנהוג באיפוק ושהמשפחה שלנו מקפידה להתנהג באופן תרבותי למרות ההתנהגות שלך ושל הסניגור שבחרת לך, התחלת לקחת את זה כמובן מאליו. אבל אל תטעה לרגע - זה לא מובן מאליו.



אני קוראת את מה שכתבתי שוב ושוב ומרגישה שלא הצלחתי להעביר את עוצמת הזעזוע שבחוויה של לשבת באותו החדר עם האיש שהרג את אח שלי, לנשום את אותו האוויר שהוא נושם - ואז שהוא יעז לענות לי ולהסתכל לי בעיניים, במהלך עוד דיון שבו הנאשם ועורך הדין שלו התנהגו באופן קשה מנשוא שאני לא מפרטת כי המשפט עדיין מתנהל.

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

פשוט מתגעגעת

אתמול בערב נכנסתי למטבח בדירה של בן הזוג שלי, ועלה בי גל של געגועים לטל שגרם לי להיעצר במקום ולפרוץ בבכי.
לא יודעת למה דווקא באותו מקום וזמן, לא היה איזה טריגר ספציפי שאני מודעת אליו (חוץ מאולי זה שהייתי בניחום אבלים אתמול בבוקר) - פשוט פתאום החיסרון שלו היכה בי, והאובדן שלו היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.

הייתי עסוקה בזמן האחרון בכל מיני אספקטים שקשורים למוות שלו, אבל אתמול היה משהו שהכריח אותי פשוט לעצור ולהרגיש. בבת אחת כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי ללהיות בחופית, אצל ההורים, ושהוא ייכנס בדלת. התגעגעתי לאופן שבו ההגעה שלו השפיעה על כולם, על החדר, על האווירה. התגעגעתי לזה שהוא היה מראה לי בחיוך זדוני ועם מבט שובב בעיניים, איך הוא התאים את החולצה למכנסיים ואת החגורה לנעליים ושאהיה גאה בו, שהוא מתלבש יפה. התגעגעתי לקול שלו, למראה שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו. התגעגעתי לזה שיש לי אח גדול. 

התקשרתי לז' בחו"ל, כדי לדבר לרגע עם מישהו שאני יודעת שגם מתגעגע אליו. הוא נבהל כששמע אותי בוכה לו בטלפון ושאל "מה קרה?" ועניתי שלא קרה כלום, אני פשוט מתגעגעת. 

מאז שהוא נהרג ברור לי עוד יותר ממה שזה היה ברור לי לפני כן, עד כמה אנחנו מיוחדים, ייחודיים וחד פעמיים מעצם היותנו, ויחד עם זאת זה בלתי נתפס שהיה רק אחד ויחיד כמוהו, ושהוא חדל מלהיות, ושהוא לא יהיה יותר.  

כל כך חבל לי שאין לי תמונה שלו לבוש ככה, בכל מיני גוונים של חוּם - חָמְרה, כמו שאני זוכרת אותו ברגע ההוא, כדי להעלות כאן. אז מעלה את זו, במקום, כי היא צולמה בחופית וכי אני אוהבת את החיוך שלו בה. 


יום שני, 14 באוקטובר 2013

"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"

ב-1/10/13 התקיימה הכרעת הדין במשפט נגד הנהג שהרג את טל. כיוון שאולם בית המשפט קטן ויש בו מעט מקומות ישיבה, אין לנו ברירה אלא לשבת קרוב אליו, והפעם ישבתי בדיוק מאחוריו. כך יצא ששמעתי כשכתב חדשות ערוץ 2 שאל את הנהג לפני שהדיון החל: "איך אתה מרגיש?" והנהג ענה לו "מצויין". 

לא משנה לי, גם אם שכנעת את עצמך (או שעורך הדין שלך שכנע אותך) שהכרעת הדין שתוקרא בעוד רגע תזכה אותך (והיא לא: הוא הורשע. מוזמנים/ות לקרוא את הכרעת הדין באתר בית המשפט) - אתה פשוט לא יושב באותו החדר עם בני משפחת האיש שהרגת ואומר בקול רם ששלומך "מצויין".
זה מצטרף לשרשרת התחושות הקשות שיש לי נגד הנהג: שאפילו למראית עין הוא לא מתנהג או מתנהל בנוכחותנו כאילו שהוא מבין מה הוא עשה ומה היו השלכות של הפעולות שלו, בהמשך למה שכתבתי כאן (מר-חשוון) וכאן (אתה יכול לפחות לא לצחוק?).