אתמול בערב נכנסתי למטבח בדירה של בן הזוג שלי, ועלה בי גל של געגועים לטל שגרם לי להיעצר במקום ולפרוץ בבכי.
לא יודעת למה דווקא באותו מקום וזמן, לא היה איזה טריגר ספציפי שאני מודעת אליו (חוץ מאולי זה שהייתי בניחום אבלים אתמול בבוקר) - פשוט פתאום החיסרון שלו היכה בי, והאובדן שלו היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.
הייתי עסוקה בזמן האחרון בכל מיני אספקטים שקשורים למוות שלו, אבל אתמול היה משהו שהכריח אותי פשוט לעצור ולהרגיש. בבת אחת כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי ללהיות בחופית, אצל ההורים, ושהוא ייכנס בדלת. התגעגעתי לאופן שבו ההגעה שלו השפיעה על כולם, על החדר, על האווירה. התגעגעתי לזה שהוא היה מראה לי בחיוך זדוני ועם מבט שובב בעיניים, איך הוא התאים את החולצה למכנסיים ואת החגורה לנעליים ושאהיה גאה בו, שהוא מתלבש יפה. התגעגעתי לקול שלו, למראה שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו. התגעגעתי לזה שיש לי אח גדול.
התקשרתי לז' בחו"ל, כדי לדבר לרגע עם מישהו שאני יודעת שגם מתגעגע אליו. הוא נבהל כששמע אותי בוכה לו בטלפון ושאל "מה קרה?" ועניתי שלא קרה כלום, אני פשוט מתגעגעת.
מאז שהוא נהרג ברור לי עוד יותר ממה שזה היה ברור לי לפני כן, עד כמה אנחנו מיוחדים, ייחודיים וחד פעמיים מעצם היותנו, ויחד עם זאת זה בלתי נתפס שהיה רק אחד ויחיד כמוהו, ושהוא חדל מלהיות, ושהוא לא יהיה יותר.
כל כך חבל לי שאין לי תמונה שלו לבוש ככה, בכל מיני גוונים של חוּם - חָמְרה, כמו שאני זוכרת אותו ברגע ההוא, כדי להעלות כאן. אז מעלה את זו, במקום, כי היא צולמה בחופית וכי אני אוהבת את החיוך שלו בה.
לא יודעת למה דווקא באותו מקום וזמן, לא היה איזה טריגר ספציפי שאני מודעת אליו (חוץ מאולי זה שהייתי בניחום אבלים אתמול בבוקר) - פשוט פתאום החיסרון שלו היכה בי, והאובדן שלו היה בלתי נסבל ובלתי נתפס.
הייתי עסוקה בזמן האחרון בכל מיני אספקטים שקשורים למוות שלו, אבל אתמול היה משהו שהכריח אותי פשוט לעצור ולהרגיש. בבת אחת כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי ללהיות בחופית, אצל ההורים, ושהוא ייכנס בדלת. התגעגעתי לאופן שבו ההגעה שלו השפיעה על כולם, על החדר, על האווירה. התגעגעתי לזה שהוא היה מראה לי בחיוך זדוני ועם מבט שובב בעיניים, איך הוא התאים את החולצה למכנסיים ואת החגורה לנעליים ושאהיה גאה בו, שהוא מתלבש יפה. התגעגעתי לקול שלו, למראה שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו. התגעגעתי לזה שיש לי אח גדול.
התקשרתי לז' בחו"ל, כדי לדבר לרגע עם מישהו שאני יודעת שגם מתגעגע אליו. הוא נבהל כששמע אותי בוכה לו בטלפון ושאל "מה קרה?" ועניתי שלא קרה כלום, אני פשוט מתגעגעת.
מאז שהוא נהרג ברור לי עוד יותר ממה שזה היה ברור לי לפני כן, עד כמה אנחנו מיוחדים, ייחודיים וחד פעמיים מעצם היותנו, ויחד עם זאת זה בלתי נתפס שהיה רק אחד ויחיד כמוהו, ושהוא חדל מלהיות, ושהוא לא יהיה יותר.
כל כך חבל לי שאין לי תמונה שלו לבוש ככה, בכל מיני גוונים של חוּם - חָמְרה, כמו שאני זוכרת אותו ברגע ההוא, כדי להעלות כאן. אז מעלה את זו, במקום, כי היא צולמה בחופית וכי אני אוהבת את החיוך שלו בה.
