יום חמישי, 5 ביולי 2012

רצון להתקפל לתנוחה עוברית

נסעתי אתמול לבית הקברות במעברות, לסדר ולנקות את המצבה של טל, שתהיה "ייצוגית" היום בלוויה של לירון, הבן של רחלי, בת דודה שלי (אמא שלה ואמא שלי אחיות). בטוח אנשים יבואו לבקר גם את טל, אם הם כבר שם, אז שיהיה יפה.

חשבתי לעצמי שאני אעשה את זה, כי ההורים שלנו בחו"ל - אם אמא היתה בארץ היא בטח היתה עושה את זה בעצמה: היא הולכת כל שבת למצבה של טל, שוטפת את האבן, משקה את הצמחים, אם צריך שותלת צמחים חדשים.
כשהגעתי לבית הקברות מצאתי שם את הדודה השנייה שלי, האחות האחרת של אמא, מסדרת ומנקה את המצבות של ההורים שלה, כלומר של סבא וסבתא שלי. לירון ייקבר לידם. אמרתי לה שאני רואה שחשבנו על אותו הדבר, אז היא אמרה שזה לא היא, זו אמא שלי - אמא התקשרה אליה מחו"ל וביקשה שתסדר ותנקה את המצבות של סבא וסבתא. מצחיק ששתינו חשבנו על אותו הדבר באותו הזמן. 

כשהגעתי לבית של רחלי ושמעון, ההורים של לירון, כל השערות שלי סמרו: שוב כיסאות פלסטיק על הדשא, שולחן ארוך, הצללה, שוב הבית מתחיל להתמלא באוכל ושתיה, בערב שוב התכנסות מול הטלויזיה בציפייה לראות את הכתבה על לירון בחדשות ערוץ 10, שוב הבכי מול המסך. לפחות הפעם ערוץ 10 ערך את הכתבה ברגישות, שלא כמו בערב בו טל נהרג.  

העצב על לירון מתערבב לי בעצב על טל. העצב המשפחתי מתערבב לי בעצב הפרטי. 
מחפשת איך להעסיק את עצמי: לשטוף כלים. לרוקן את הפח. כל פעולת עשייה מתקבלת בברכה.  
מפחדת מהלוויה היום, מפחדת מהתחושות שזה יעורר בי, להגיע לבית הקברות במעברות ולראות שם קבר פתוח, מפחדת מהתהומות של הכאב שאראה סביבי, מהתהום הפרטית שלי שאני עדיין נופלת אליה לפעמים, ולפי מה שאני שומעת מג', האחות הלא ביולוגית שלי שאיבדה את אחיה לפני 8 שנים, התהום תמיד שם, ולפעמים נופלים אליה שוב. 
גם ג' וגם המטפלת שלי, מאירה, אומרות שזה מקל כשלא מתנגדים לנפילה. כמו עם בוץ טובעני, הדרך להיחלץ ממנו היא לא דרך מאבק, אלא דרך הרפייה. אז אני אומרת לעצמי שזה בסדר אם אטבע היום. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)