יום שבת, 18 באוגוסט 2012

יום הולדת 57 לטל

17/8/12, אמא ואני בבית הקברות, שותלות צמחים חדשים, משקות אותם, מרטיבות את האבן, מנקות אותה. שוטפות את הצנצנת, מקצרות את הפרחים שנכנסים לתוכה. 



אמא מספרת על הלידה שלו (ילד ראשון, היא היתה בת עשרים, לידה קשה וארוכה), על האושר שבלהירדם כשהפנים שלו מול עיניה לראשונה, על העונג הרב שההנקה הסבה לה, על הילדות שלו, שהיתה מאושרת למרות התנאים הבלתי אפשריים בצריף הקטן בקיבוץ. נזכרת בו כילד שאוכל גרגירי רימון מקערה עם עוד ילד מהקבוצה, אבל טל אוכל אותם בשתי כפיות. 

אמא אומרת איזה מזל שהוא קבור מתחת לעץ הגדול הזה, כך שיש עליו צל כל הזמן. אני משפשפת במברשת את האותיות החקוקות, וחושבת שאולי זה צריך להיות חלק מהעונש של הנהג שהרג אותו: לבוא לבית הקברות כשאמא שם (לא שהיא תסכים או תרצה שהוא יהיה שם, כן, זה רק מהרהורי לבי), ולשמוע אותה נפרדת מהבן שלה. אם הלב שלי נשבר, אין שום סיבה שהלב שלו לא יישבר גם. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)