יום שבת, 9 בנובמבר 2013

גלית ואני

לקראת יום השנה הראשון, המשפחה יזמה תחרות סיפורים קצרים, נושאת פרסים: "רוחות מסע". 
התפקיד שלי היה לעבור על הסיפורים שהתקבלו, לוודא שהם עומדים בתנאי הסף, ולהעביר אותם הלאה לשופטים. 

ביוני 2011 הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. חזרתי לארץ חודש לפני יום השנה, כלומר בפברואר 2012. בין לבין, משם, קראתי את הסיפורים שהוגשו, במסגרת תפקידי כ"מסננת". 

לא היה לי קל, להיות כל כך רחוקה מהבית, לכל כך הרבה זמן. היה סיפור אחד שקראתי, כשהייתי בבנגקוק, כבר לקראת סוף הנסיעה, ששבר אותי. סיפור שגרם לי לבכות במשך יומיים בערך, וכמעט גרם לי להקדים את כרטיס הטיסה חזרה לארץ. קראו לו "טיול שבת ארצישראלי מצוי". הסיפורים הוגשו אנונימית, אז לא ידעתי מי כתבה אותו. 

לימים, הסיפור הגיע להיות אחד מהפיינליסטים בתחרות, ועם הפיינליסטים יצרנו קשר. כך גיליתי שמי שכתבה אותו, שמה גלית, ושהיא כתבה אותו על אחיה, גיל, שנהרג ב-98'. 
כתבתי לה מייל, וסיפרתי לה עד כמה הסיפור שלה השפיע עלי כשקראתי אותו לראשונה. - מקריאה בסיפור אי אפשר לדעת שגיל נהרג, זה הסתבר לי רק כשהתחלנו להתכתב, ויחד עם זה, כנראה שהכאב שלה חילחל והגיע אלי דרך השורות אפילו בלי שזה יוזכר בו בצורה מובהקת, ואפילו שהיא היתה בניו-יורק ואני בבנגקוק כשהיא כתבה אותו ואני קראתי אותו.  

היא ענתה לי, ונהיינו חברות, עם זה שאנחנו חיות ביבשות שונות ונפגשות פיזית רק פעם בכמה חודשים. חברוֹת מהסוג שאני מרגישה שהיא בת משפחה לא-ביולוגית שלי. חברוּת מהסוג שאני מרגישה שהאחים המתים שלנו הכירו בינינו. כמו שקרה לי עם ערן אביבי, שהאחים שלו והאח שלי הפגישו בינינו, ומאז הוא נמצא אצלי עמוק בלב. יש דברים שאני מרגישה לפעמים שאני יכולה לשתף רק איתו, או איתה. הסיפור שלה לא זכה בפרס כי הגיע למקום החמישי, אבל שתינו מרגישות שזכינו. 

אז למה אני מספרת לכם עליה? 
ההסבר בהמשך :) . 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)