יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

סיכום שנה - 2010

אם הייתי רוצה, הייתי יכולה לסכם את 2010 ככה:
  • פיטרו אותי מהעבודה (לראשונה בחיי).
  • האיש שהייתי נשואה לו עזב אותי (בזמן שהעברתי למחליפה שלי בעבודה את התפקיד, ולראשונה בחיי שאיזשהו בן זוג שלי עוזב אותי).
  • אין לי עבודה (חוץ מהסעיף הבא), אין לי קריירה ואני לא יודעת במה אני רוצה לעבוד.
  • אני עובדת בעבודה חלקית אצל מישהי שיכולה להרשות לעצמה לתגמל אותי רק במעט מאד כסף עבור עבודתי.
  • אין לי כסף.
  • אני מוכרת את האוטו שלי (בהמשך לסעיף הקודם).
  • אני בת 37.
  • השנה גם נוספו לי קמטים מתחת לעיניים וגם עליתי שני קילו.
  • האיש שהייתי נשואה לו כבר מתחתן שוב.
  • למרות שהתחתנתי בטקס אזרחי בקפריסין ובטקס רפורמי בישראל ולמרות שאני רשומה כרווקה בתעודת הזהות, אני מוצאת את עצמי נאלצת להגיע מחר לרבנות כדי להתגרש (בהמשך לסעיף הקודם).
  • איבדתי המון דברים השנה. איבדתי המון אנשים השנה.
  • כעסתי, נפגעתי, הושפלתי, התפרקתי, איבדתי, התרסקתי, רתחתי, כאבתי, התאכזבתי, נעלבתי, התאבלתי, נפגמתי, בכיתי, נשברתי, זעמתי, נסגרתי, התפוררתי, התעצבתי, נדחיתי, התייאשתי, נפלתי.
  • היה נדמה לי שאני כבר לא חיה ושאני כבר לא רוצה לחיות. 
  • מחרתיים סילבסטר ואין לי עם מי להתנשק.
אבל אני בוחרת לסכם את 2010 ככה: 
  • מזל שפיטרו אותי מהעבודה מתי שפיטרו אותי מהעבודה, כי גם ככה לא הייתי מסוגלת לעבוד אחרי שהוא עזב, אז מזל שכבר היתה לי מחליפה.
  • מזל שפיטרו אותי מהעבודה מתי שפיטרו אותי מהעבודה, כי כך הייתי זכאית לדמי אבטלה (לראשונה בחיי). 
  • בדיוק כשאין לי עבודה (חוץ מהסעיף הבא), אין לי קריירה ואני לא יודעת במה אני רוצה לעבוד, היקום מזמן לי בדיוק את מה שאני הכי צריכה כרגע: קורס בן שלושה חודשים בו אלמד איך להצליח בקריירה (ובשאר תחומי חיי) בלי לסבול, ולפי פרופיל הנשמה שאני (אצל רונית שפי וולפין. מומלץ!).  
  • אני אמנם עובדת בעבודה חלקית אצל מישהי שיכולה להרשות לעצמה לתגמל אותי רק במעט מאד כסף עבור עבודתי, אבל היא מקסימה ומוכשרת, אני מאמינה בה ושמחה שאני יכולה לעזור לה, והיא משלמת לי גם בשיעורי פילאטיס, שאחרת לא הייתי יכולה לאפשר לעצמי לקבל כרגע.  
  • אין לי כסף, אבל הסתדרתי עם דמי האבטלה + השלמות מהחסכונות + כמה עבודות מזדמנות + עבודה חלקית, כך שלא הייתי צריכה לקחת כסף מההורים השנה.
  • בדיוק כשהייתי צריכה אותה, נפתחה לי קרן השתלמות (בהמשך לסעיף הקודם). 
  • אני מוכרת את האוטו ועוברת לקאר טו גו, שאני מקווה שיאפשר לי להוציא פחות כסף על אחזקת רכב מבלי לאבד את תחושת העצמאות של להיות בעלת רכב.
  • אני בת 37.
  • בנוסף לקמטי הבכי שהתווספו לי השנה, התווספו גם קמטי צחוק, ואני מקווה ששני הקילו שהעליתי יעזרו לי לרעוד פחות מקור בחורף, ושאשיל אותם בקלות עם בוא האביב.
  • האיש שהייתי נשואה לו כבר מתחתן שוב.
  • למרות שאולצתי להגיע לרבנות בניגוד לרצוני ולאמונתי, לפחות עשיתי את זה גם בדרך שלי, ובאופן שמאפשר לי לצאת מהחוויה הזו עם טעם מתוק בפה, במקום עם טעם מר (הסעיף הזה יהיה ברור יותר בימים הקרובים, כשאראה לכם מה היה כשהייתי ברבנות ביום שבת האחרון. בינתיים, תאמינו לי שזה הרבה יותר מעניין מלהיות ברבנות מחר).
  • נכנסו לחיים שלי המון דברים חדשים. נכנסו לחיים שלי המון אנשים חדשים. כנראה שהייתי צריכה לאבד את כל מה שאיבדתי כדי לפנות להם מקום ולאפשר להם להיכנס לחיי.
  • שמחתי, קיוויתי, קמתי, האמנתי, גיליתי, התרוממתי, מצאתי, התפללתי, השלמתי, נרגעתי, התעליתי, הופתעתי, התרגשתי, הודיתי, הרכבתי, שיחררתי, זכיתי, השתחררתי, צחקתי, פירקתי, ניצחתי, נמשכתי, ריפאתי, התעצבתי, התמקדתי, הופעתי, בחרתי, משכתי, נרפאתי, התחממתי, נפתחתי, המצאתי, יצרתי, התמלאתי.   
  • נסעתי לברצלונה (לראשונה בחיי), התאהבתי בה, התאהבתי בגאודי, התאהבתי בחיים, התאהבתי בצבעוניות, התחברתי לשמחת החיים שיש בה, שיש בעולם, שיש בי.
  • מחרתיים סילבסטר ואמנם אין לי עם מי להתנשק, אבל כשאני מסתכלת סביבי אני רואה שאני מוקפת בכל כך הרבה חום, קירבה ואהבה. אני מרגישה בת מזל ומבורכת על כל האנשים שנמצאים בחיים שלי, על כל בני הברית שלי, שבמיוחד בשנה האחרונה נתנו לאור שלהם לזרוח עלי, להאיר אותי ולחמם אותי, כשהייתי כל כך זקוקה לכך. אני מסתכלת סביבי ורואה כל כך הרבה אנשים קרובים אלי שאני אוהבת, שיקרים ללבי, שמשמעותיים בחיי, שאני לא רוצה לדמיין את חיי בלעדיהם – מדהים אותי להיווכח שחלק כל כך ניכר מהם אפילו עוד לא הכרתי לפני שנה.

לכל החברים המדהימים שלי שהיו איתי השנה – מאלו שמלווים אותי כבר כעשרים שנים ותמיד נמצאים שם כשאני צריכה אותם, דרך אלו שהכרתי רק לאחרונה ועד אלו שרק באו להשתתף בשבתתודה, תודה, תודה, תודה, תודה. אני אוהבת אתכם.



 HAPPY NEW YEAR

&;

HAPPY PAST YEAR TOO



עדכונים:
8/1/11
למי שעוד לא ראה, זה מה שהחברים שלי ואני יצרנו באותה השבת: את קליפ הגירושין שלי: 


10/1/11
מזל שעורכת הדין שלי קוראת את הבלוג : ) .
היא התקשרה היום להגיד לי שלא הבנתי אותה נכון: זה לא שהוא כבר מתחתן מחדש, אלא שהוא רוצה להיות מוכן לקראת חתונתו העתידית.


31/12/11
עלה סיכום שנת 2011

30/12/12
עלה סיכום שנת 2012

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

השפעות ארוכות טווח עלי של הצירוף בין אוכל וקריאה



כשהייתי ילדה, אחד התענוגות שלי היה בשבת בבוקר ללכת למטבח, לקחת מגש, להעמיס עליו דברים שאני אוהבת לאכול (פחות בכיוון של דברי מאכל ויותר בכיוון של ממתקים, מתוקים, מיני מתיקה ועוד הטיות של המילה סוכר), לחזור לחדר, לחזור למיטה, ולבלות את השעות הבאות בקריאת ספר תוך כדי אכילה. 
עד היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות ושהכי מביעים עבורי רוגע, עונג ושלווה: לקרוא ולאכול בו זמנית.

שנים אחר כך חברי הטוב א. ב. העיר בשעשוע שהוא עוד לא לקח ממני בהשאלה ספר שלא היתה בו טביעת אצבע שלי מרוחה בשוקולד איפשהו : ) .

אולי בגלל זה קריאה על אוכל השאירה בי חותם כל כך עמוק.

מצאתי את עצמי השבוע מחייכת אל הקערה הכחולה בה הכנתי סלט צבעוני של עגבניות, גזר, נבטים, פטרוזיליה, כוסברה וצנוניות – ועצרתי לרגע: הסיבה שאני עד היום אוהבת סלט צבעוני כשהוא מוגש בקערה כחולה היא התיאור של נחום גוטמן שקראתי כילדה בספרו "שתי אבנים שהן אחת":
"כתוצאה של התרגשות מן הזכרונות שעברו עלי, ראיתי בדמיוני צלחת גדולה, כחולה, עם עגבניות אדומות, זיתים ירוקים, ופרוסות נקניק יבש. דמותה הסתובבה בראשי, ועיני התחילו מציצות לעבר החנויות, לבור לי מסעדה.
פתאום הרגשתי יד חזקה נוחתת על כתפי........... לפני עמד שורפלד – חברי לאוהל בגדוד העברי! לא התראינו זה שנים. מרוב שאלות שצצו במוחותינו – איך, מה, ומתי – עמדנו נטול לשון. רק עפעפינו עלו וירדו.
- סלט עגבניות – אמרתי, כדי להגיד משהו.
שורפלד נדלק מיד: - בוא אלי, הסתדרתי ברפת..............על מדף הספרים של שורפלד, גיליתי צלחת כחולה, גדולה ויפה: והוא הסכים להכין בתוכה את סלט העגבניות. יחי היופי! הוא צירף לסלט זיתים ירוקים, פלפל ירוק, צנוניות, עלי פטרוזיליה מכורכמת, בצלים ואפילו חתיכות מרובעות של נקניק יבש, ובקבוק שמן צלול, המקרין סביבו הילת אור צהוב ירקרק. כל ההכנות הלכו ונשלמו.
באמת, צלחת סלט זו היתה יפה יותר מזו שנצטיירה לי לפני שנפגשנו"  

התיאור הזה כל כך צבעוני, מדויק ומעורר תיאבון, שהאופן בו דמיינתי את הסלט הזה אז נשאר בעיני רוחי עד היום.


ב"צ'ארלי והשוקולדה" של רואלד דאל (תרגום: אוריאל אופק), ווילי וונקה מזדעזע כשאחד מהילדים מזכיר קוואקר:
"מיקי טלא היה נרגש עוד יותר מסבא יוסף, משראה את טבלת השוקולד משוגרת ע"י קרני הטלוויזיה.
"שמע, אדון וונקה!" קרא. "אתה מסוגל גם לשלוח דברים אחרים באוויר בשיטה הזאת? פתיתי קוואקר, למשל?"
"אוי, בשם דודתי המנוחה! פלט וילי וונקה, "אל תזכיר באוזני מאכל מחריד זה! כלום יש לך מושג ממה עשויים פתיתי קוואקר? הם אינם אלא שביבי-העץ הקטנים שאנו מוצאים בתוך מחדדי עפרונות!"
אני באה מבית שבו אכלו המון דייסות סולת, אבל אף פעם לא דייסת קוואקר, ולכן קיבלתי את הכתוב כלשונו: דייסת קוואקר היא מחרידה ועשוייה מחידודי עפרונות.  
הפעם הראשונה בה פגשתי דייסת קוואקר פנים אל פנים היתה ב 1999, כשהייתי בת 26. מי שהציעה לי אותה נראתה רצינית לגמרי כשאמרה שהיא עומדת לאכול צלחת דייסה בעצמה ושאלה אם אני רוצה גם, ולכן לא העזתי לשאול ישירות "האם היא לא עשויה מחידודי עפרונות?!" ורק שאלתי בהיסוס "ממה היא עשויה?".
התשובה די הפתיעה אותי: מסתבר שדייסת קוואקר עשויה, ובכן, מ..... קוואקר, הידוע גם בכינויו "שיבולת שועל".
טעמתי בזהירות מהגושים החיוורים שצפו בנוזל הסמיך וגיליתי שלמרות המראה הגס והדיעה הקדומה שהיתה לי על המאכל הזה במשך שנים ארוכות, דייסת קוואקר דווקא טעימה לי. 

   
ב"הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה (תרגום :חוה פלץ ושלומית קדם), מצאתי את עצמי מזדהה עם בסטיאן, שהזדהה עם אטריו:

"בסטיאן קם והוציא את הכריך שלו ואת התפוח מהילקוט............. הוא הוציא את הלחם מעטיפתו וחכך את התפוח במכנסיו. אך לפני שנגס בו, עצר. "לא", אמר בקול אל עצמו. "אני מוכרח לחלק את הצידה שלי בזהירות. מי יודע כמה זמן אצטרך להסתפק בה". בלב כבד חזר ועטף את הכריך והחזיר לילקוט ביחד עם התפוח. באנחה התיישב שוב על המחצלת והושיט יד אל הספר".
.........."ככה זה", אמר בסטיאן. "בן אדם פשוט מוכרח לאכול לפעמים". הוא הוציא את הכריך של ארוחת העשר מילקוטו, חילק אותו בזהירות לשני חלקים והחזיר את האחד לעטיפתו ואל תוך הילקוט. את החלק האחר – אכל".
........."אטריו ישב בשיכול רגליים ליד השולחן הזעיר והתכבד כמלוא הפה. עם כל נגיסה ובליעה הרגיש, כאילו קילוחי חיים חמים זורמים אל תוך עורקיו. רק עכשיו הרגיש עד כמה אפסו כוחותיו.
פיו של בסטיאן התמלא ריר. נדמה היה לו, כי הוא חש בריח סעודתם של הננסים. הוא רחרח באוויר, אך כמובן היה זה רק פרי דמיונו. קיבתו קרקרה בקול. לבסוף, לא יכול היה עוד לסבול זאת. הוא הוציא את התפוח ואת שארית הכריך מן התיק ואכל את שניהם. אחר כך, אם כי היה רחוק עוד משובע, הרגיש קצת יותר טוב".
גם אני רציתי להשתתף איכשהו בעלילות הספרים שקראתי, ולאכול כשהם אוכלים היה המינימום שיכולתי לעשות, לא?  

ב"מומו", גם הוא של מיכאל אנדה (ספר שמומלץ על ידי עד היום, לכל הגילאים) (תרגום: חנה טויכסלר), מומו מגיעה למאסטרו הורה, והוא מגיש לה שוקולדה חמה ונוזלית ולחמניות חמות עם חמאה ודבש:
"על השולחן עמד כד זהב כרסתני ולידו שני ספלים קטנים. וכן היו עליו צלחות, סכינים וכפיות – הכל של זהב מבהיק. בסלסילה היו מונחים לחמניות פריכות, שחמחמות-זהבהבות, בתוך קערית היתה חמאה צהובה-צהובה ובקערית אחרת היה דבש, שנראה בפשטות כזהב נוזל. מאסטרו הורה מזג שוקולדה מן הכד הכרסתני לתוך שני הספלים, ואמר במחוות הזמנה: "בבקשה, אורחתי הקטנה, אכלי ושתי בתיאבון!"
מומו לא חיכתה עד שיבקשוה פעמיים. שיש בעולם שוקולדה לשתייה – זאת אפילו לא ידעה עד כה. גם לחמניות בחמאה ובדבש היו מן המטעמים הנדירים ביותר בחייה, וכטעמן של אלו לא טעמה מעודה. ובכלל לא אכלה מימיה שום דבר שיהיה כל כך ערב לחיכה."
בכל פעם שאני קוראת את התיאור העז, החושי והמוחשי הזה, אני מרגישה את ריח הלחמניות החמות נישא אל אפי, מעורבב בריח השוקולדה הנוזלית (שיש לה כידוע טעם שונה לגמרי מלשוקולד נוזלי) ובניחוח הזהב שמתחמם כשהמשקה נמזג אל הספל.
אני קוראת את זה ומרגישה איך נחמה גולשת במורד גרוני, רק מלהיזכר בתחושה שמעוררת בי הסצינה הזו. 
מאז ועד היום לחמניה חמה (או במקרה של
"
La Gaterie"
– קרואסון חם) עם חמאה ודבש, הם
comfort food  
עבורי, ומשקה שוקולד נוזלי הוא לא רק משקה טעים עבורי, אלא פינוק של ממש.
Treat
.
רגע שקט של לעצור הכל ולחזור למקום הזה בתוכי בו אני יכולה למצוא נחמה בעזרת המאכל והמשקה הנכונים. או התיאור הנכון. או השילוב ביניהם.  



אני תוהה לפעמים האם אני מפסידה משהו מחוויית האכילה כשאני קוראת תוך כדי, או מפסידה משהו מחווית הקריאה כשאני אוכלת תוך כדי (כמובן שיש גם הרבה מאד פעמים שאני אוכלת בלי לקרוא או קוראת בלי לאכול : ) ) . תוהה - אולי אני צריכה להקדיש יותר תשומת לב למה שאני אוכלת או קוראת, ולא לחלק את תשומת הלב בין מה שהפה טועם ובין מה שהעיניים בולעות? 

אבל רוב הזמן, אני עדיין בוחרת בגם וגם, ועדיין מתענגת על השילוב בין מה שהמוח מדמיין באמצעות התיאורים שהעיניים קוראות ובין מה שהלשון טועמת – גם אם אני מפסידה בגלל זה טעמים או אותיות, או מלכלכלת את הדפים, או מגלה אח"כ שיש לי משיחות שוקולדה על הלחי.


יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

ללמוד תוך כדי ריקוד




בפעם הראשונה בה רקדתי סלסה עם נ. ק., הזמנתי אותו לרקוד רק על סמך זה שראיתי שהוא מיודד עם מישהו שאני רוקדת איתו באופן קבוע (א. פ.).
לא ראיתי את נ. רוקד לפני שהזמנתי אותו. 
תוך כדי ריקוד חוויתי שני ערוצים מקבילים של תחושות, מחשבות ורגשות:
בערוץ אחד ההתלהבות שלי הלכה ועלתה ונהניתי מכך שבמקרה "נפלתי" על מישהו שהוא גם רקדן מדהים, גם רוקד באותו סגנון שאני רוקדת (קובני) וגם מצליח להפתיע אותי בכל רגע מחדש בהובלה שלו.
בערוץ השני ההתלהבות שלי הפכה לדאגה כיוון שהרבה מהתרגילים שהוא הוביל אותי בהם לא הצלחתי לרקוד אותם. מצאתי את עצמי מתנצלת שוב ושוב תוך כדי ריקוד על כך שאני לא מצליחה לעקוב אחרי ההובלה שלו וחשבתי לעצמי: "איזו באסה. אני כל כך נהנית לרקוד איתו, והוא בטח לא ירצה לרקוד איתי יותר אחרי הפעם הזו, כשאני לא מצליחה כל כך הרבה תרגילים. כמה חבל".
כשהשיר הסתיים והכנתי את עצמי לפרידה קרה מצדו, הוא אמר לי בהתלהבות ובחום "וואי, את אלופה!". חוץ מזה שבאותו רגע הופתעתי מאד, שמחתי והוחמאתי, גם הרגשתי שזה שיעור מצוין בשבילי: בזמן שרקדנו יחד, כשאני הייתי עסוקה בכל מה שלא הצלחתי ולא עבד, הוא היה עסוק בכל מה שכן הצלחתי וכן עבד, ולכן חווית הריקוד של שנינו היתה שונה, למרות שרקדנו באותו המקום ובאותו הזמן ואחד/ת עם השני/ה. התחלתי לתהות: איפה עוד בחיים שלי הייתי יותר עסוקה במה אני לא מאשר במה אני כן? איפה עוד בחיים שלי התמקדתי במה שלא עובד יותר מאשר במה שכן עובד?


כשרקדתי בלימה היפ הופ ורקדתי להנאתי עם המוסיקה, כמו שהגוף שלי מגיב אליה, כמו שאני מביעה את עצמי לצליליה, כבר פעמיים קרה שמישהו שרצה לרקוד איתי אמר לי: "תאטי, את מהירה מדי בשבילי".
עם הבחור הראשון שיתפתי פעולה והורדתי קצב ורקדנו יחד, לאט יותר.
לבחור השני אמרתי שזה שיר שמזמין ריקוד מהיר מבחינתי והוא הלך. חשבתי על זה אחר כך, שבעצם יש כאן משהו עמוק יותר והזדמנות לשיעור עבורי:
מה פתאום שאני אאט את הקצב שלי בשביל מישהו?
למה שאני אאט את הקצב שלי בשבילך?
 You need to keep up with me
זה נכון שיש אנשים ש
 can't keep up with me,
אבל זה רק אומר שאנחנו לא מתאימים – זה לא אומר שאני צריכה להאט את הקצב שלי בשבילם... יש בזה משהו לא הולם בעיני, בלבקש ממישהו אחר להשתנות כדי שהוא יתאים את עצמו אליך. למה שאני אתאים את עצמי אליך?  אולי אתה תתאים את עצמך אלי, אם אתה ניגש אלי ורוצה לרקוד איתי

יום שני, 31 במאי 2010

יום הולדת למ. בלימה לימה

ב-27/5/10 הצטרפתי בלימה לימה לחגיגות יום הולדת לידיד שלי, מ. (בן זוגה של חברתי א.).


במהלך הערב מישהו שעמד מאחורי אמר לי ש"אנחנו מאד מתפעלים". אמרתי לו תודה ולא ממש התייחסתי - הנחתי שזה עוד בחור שרוצה להתחיל עם אחת מאיתנו (היינו ארבע בנות ובחור אחד).  
אח"כ ראיתי שכשהוא אמר "אנחנו", הוא דווקא התכוון אליו ואל בחורה שהיתה איתו, שהסתכלה עלינו בעיניים בורקות. שמחתי שכבר יש לי הזדמנות לתרגל את ההחלטה שלי בנושא (ראו את הפוסט הקודם, "יום הולדת 6 לסטודיו נעים") והזמנתי אותה להצטרף - היא שמחה להזמנה, הצטרפה למעגל הקטן שלנו ורקדה איתנו. כשהיא הלכה כבר נפרדנו בחום, כמכרות ותיקות : ) . 


כשעברתי ממקום למקום תפס לי את היד מישהו והסתכלתי עליו בחשדנות - הוא לא היה נראה לי מוכר. כשהוא אמר "שאני אבקש מה DJ לשים לנו סלסה?" שאלתי האם אנחנו מכירים והוא אמר "את רוקדת בביכורי העיתים, לא?" התאפקתי לא להתגלגל מצחוק ואמרתי לו שכן..... (מוזמנים לקרוא את ההערה שלי בנושא בפוסט הקודם, שאז היתה הפעם הקודמת בה נשאלתי את השאלה הזו). 


גם הפעם DJ עידו ווידו ('סוליקו') הדגים עד כמה הוא  מ ו ל ך  על הרחבה מכס מלכותו; העמדה. רקדתי ללא הפסקה מהרגע שהגעתי ועד 03:00 לפנות בוקר - הלכתי כשעידו כבר לא יכול היה לשים שירים ש"עולים" אלא רק שירים ש"יורדים".
נשארתי לבד אחרי שכל חברי הלכו - פשוט לא רציתי להפסיק לרקוד, וכשעידו מתקלט הרבה יותר קל להמשיך לרקוד מאשר להפסיק. 

יום שישי, 28 במאי 2010

יום הולדת 6 לסטודיו נעים בפלורנטין - מסיבת רחוב

ביום שבת ה- 22/5/10 נערכה בפלורנטין מסיבת רחוב, מאחורי סטודיו נעים, לציון יום הולדת 6 לסטודיו - הכניסה היתה, כמובן, חופשית.
זו רחבה בין מוסכים שלא הוד ולא הדר לה, אבל אמיר והחבר'ה מהסטודיו הביאו DJ, שכרו מערכת הגברה, פרשו תאורה מינימלית, הכינו שולחן עם שתייה (מים מינרליים - חינם, אלכוהול - בתשלום סמלי), ובעיקר הזמינו את מורי ותלמידי הסטודיו, חברים ואורחים (= אני), לבוא, ויצרו אווירה מזמינה ונעימה. 
הגעתי לבד (שלחתי SMS ל 24 (!) חברים שחשבתי שהמסיבה תעניין אותם - אף אחד/ת לא הרים את הכפפה ולא הצטרף/ה.....) ולא הכרתי אף אחד, מלבד היכרות מינימאלית עם אמיר, הבעלים והמנהל, שהוא זה שהביא את המסיבה לידיעתי באיזו פגישה שהיתה לנו. 
על רחבת הריקודים המאולתרת היו אנשים שרקדו - חלקם לבד, חלקם בחבורות קטנות. התקדמתי לכיוונה והתקרבתי בהיסוס לשלוש בנות שרקדו עליה. אחת מהן, בלונדינית מיניאטורית בשמלת מיני אדומה וסנדלי פלטפורמה שחורות, חייכה לעברי ואמרה "בואי". לא שמעתי אותה בגלל הווליום, אבל ראיתי את השפתיים שלה זזות ואי אפשר היה לטעות בהזמנה שהיא שידרה. הן פתחו קצת את ה"מעגל" כדי לעשות לי מקום, חייכתי בחזרה, התקרבתי, ומאותו הרגע רקדנו ארבעתנו, זרות, יחד. חשבתי לעצמי תוך כדי: "וואו, כמה זה מדהים. מספיק אדם אחד כדי לעשות את כל ההבדל באופן בו נחווה אירוע שלם". בחורה אחת הצליחה לגרום לי להרגיש שאני מתקבלת בברכה במקום החדש הזה, עם האנשים הזרים האלו, ושינתה את כל האופן בו חוויתי את הערב. אח"כ הצטרפו אלינו עוד אנשים שבאו והלכו, כולל שלושת הבחורות שרקדתי איתן מלכתחילה, אבל אני כבר הרגשתי מספיק בנח כדי לרקוד עם אנשים זרים נוספים וכדי לרקוד לבד. 
היתה שם קבוצת אפריקאים - עובדים זרים, אני מניחה - שרוקדים בסטודיו, והם יצרו מעגל מאולתר שכל אחד מהם נכנס אליו ורקד היפ הופ בהופעה קצרה וספונטנית. 
אח"כ ולבקשת אחת מהמורות בסטודיו, המעגל עבר למקום אחר, בו היה יותר אור, וההופעות החלו להיות שילוב בין ריקודים ספונטניים ובין ריקודים מובנים מראש, של מורי ותלמידי הסטודיו, ביחד עם האפריקאים - בהתחלה של היפ הופ ואח"כ של ריקוד אפריקאי, שכבר לווה גם בתלבושות ובמתופפים. 
האווירה היתה מאד נעימה, ידידותית, בלתי פורמלית ומזמינה והרגשתי מספיק בנח כדי להיכנס בעצמי למעגל ולרקוד: 




מתישהו במהלך הערב ניגש אלי בחור ואמר לי ש"בינתיים את הרקדנית הכי טובה פה". מאד הופתעתי והוחמאתי, לחצתי לו את היד ואמרתי "תודה, יש כאן רקדניות מקצועיות - ואני לא...." והוא ענה משהו כמו "זו הגישה שלך, האופן בו את ניגשת לריקוד". התרגשתי ממה שהוא אמר יותר ממה שהוא יכול לשער ואמרתי לעצמי בהתפעלות "איזה יופי - אנשים קולטים את זה. אנשים קולטים עד כמה אני אוהבת לרקוד". 


במהלך המסיבה ניגש אלי בחור אחר, שהיה מוכר לי באופן מעומעם בלבד, ואמר: "עכשיו אני יודע מאיפה את מוכרת לי - את רוקדת סלסה בביכורי העיתים, נכון?". הפעם האחרונה בה מישהו ניגש אלי עם המשפט הזה היתה בברצלונה : ) . מדהים אותי איך אנשים זוכרים אותי, מזהים אותי ומקשרים אותי עם המקום הזה אחרי כל כך הרבה שנים - חזרתי לרקוד בביכורים ביולי 2009, אחרי כמה שנים שלא רקדתי שם או בכלל - גם כי המקום היה בשיפוצים וגם כי לא היה לי זמן, בגלל העבודה - ועדיין אני מזוהה איתו.  


לקראת סוף המסיבה בחור אפריקאי אחד רקד (סוג של) סלסה, עם בת זוגו האפריקאית ועם כל מיני בחורות שהיו במסיבה - כולל איתי. אמנם המוסיקה לא היתה מוסיקת סלסה, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו : ) .


כשהמסיבה נגמרה נשארתי קצת לעזור לקפל, לנקות ולסדר - הרגשתי שקיבלתי כל כך הרבה בערב הזה, שזה המינימום שאני יכולה לעשות - וחוץ מזה, אני יודעת מה זה לקפל מסיבה - המפיקה שבי יוצאת החוצה ברגעים כאלו בכל זאת : ) . 

החלטתי לקבל השראה מהבחורה ההיא ולזכור שמספיק שאני אחייך למישהו/י במסיבה הבאה כדי לגרום לה/ו להרגיש יותר בנח, יותר welcome. 



אלו מכם שבפייסבוק יוכלו לראות תמונות נוספות מהמסיבה