יום שבת, 3 בספטמבר 2011

מתגעגעת לשבעה ומחכה ליום השנה. פסיכית?

תהיתי האם אני פסיכית, כי מצאתי את עצמי מתגעגעת לשבעה. 


שאלתי את "קבוצת התמיכה" הפרטית שלי (לא יאומן כמה אנשים אני מכירה שאיבדו אח...) וערן אביבי (איש מדהים, רגיש ומרגש) אמר שגם לו זה קורה, ואצלו עברו 15 ו 20 שנה מאז. אצלי עברה חצי שנה. אז אני מרגישה יותר שפויה לגבי זה. 


יש משהו כל כך עוצמתי בשבעה. בהרגשה שאני עטופה באנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. באנשים שיודעים מה קרה. שיודעים מה אני עוברת. לא יודעת למה, אבל זה מקל, להיות מוקפת באנשים שגם להם כואב, ומאותה הסיבה. 


אני עדיין תוהה אם אני פסיכית כשאני מוצאת את עצמי באיזשהו מקום מחכה ליום השנה. אני גם מפחדת ממנו, כמובן. מאד. אבל אני מוצאת את עצמי רוצה להיות מוקפת שוב בכל כך הרבה אנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. לחבק כל כך הרבה אנשים, להיות מחובקת על ידי כל כך הרבה אנשים, לתת יד לכל כך הרבה אנשים, לתת לכל כך הרבה אנשים להחזיק לי את היד. להיות מוקפת שוב באנשים שגם כואבים את אובדנו. 


אמרתי למיכל שריג אמסלם שבגלל הנסיבות שבהן התראינו אני מרגישה לא בנח להגיד לה ששמחתי לראות אותה - אבל שמחתי לראות אותה, והיא אמרה שהיא כל שנה שמחה לראות אנשים באזכרה של אחיה, ושבהתחלה גם היא הרגישה לא בנוח לגבי זה, אבל מה לעשות, זאת האמת - אתה באמת שמח לראות את האנשים האלו שוב. 

אז אולי אני פסיכית, אבל אשמח להיות עטופה ומוקפת שוב בכל החום האנושי הזה ואשמח לראות שוב כל כך הרבה מהאנשים שיבואו ליום השנה. אנשים ששמחתי להכיר, רק הלוואי והיינו מכיר
ים בנסיבות אחרות.