יש בעולם חור בצורת טל

מה שאמרתי - והשמעתי - באזכרה של טל ב-28/2/14, במלאת שלוש שנים למותו. 

יש בעולם חור בצורת טל. 

הגודל של החור משתנה: לפעמים הוא גדול יותר, וכשאני מרימה מבט,
החור הזה מכסה את השמיים, ואני רואה את העולם דרכו. 

לפעמים החור קטן יותר, ואני מוציאה אותו איתי לטיול. 

לפעמים הקצוות שלו חדים וברורים, 

ולפעמים קווי המתאר שלו מטושטשים ורכים. 

המיקום של החור משתנה: לפעמים הוא נמצא בתוכי, 

 ולפעמים החור נמצא מחוצה לי.

לפעמים החור הזה נמצא ביני ובין מה שאני מסתכלת עליו. 

לפעמים הוא משנה את מה שאני מסתכלת עליו.  

לפעמים אני מפחדת שאפול דרכו, ולפעמים אני מפחדת שמישהו אחר מהמשפחה או מהחברים שלו יפול דרכו. 

לפעמים אני רואה איך החור הזה משפיע על החיים שלי, איך הוא משפיע על חיים של אנשים אחרים, כי נוצר חור שצריך למלא: אם טל לא כותב כתבות מסוימות, מישהו אחר כותב אותן. אם טל לא טס לחו"ל להַשָּׁקות, מישהו אחר טס אליהן. אם טל לא מנסה לחנך רוכבים, מישהו אחר משתדל לחנך אותם. אם טל לא נלחם, מישהו אחר יוצא לקרב. הרי אומרים ש"ביקום אין ואקום".  

כשהייתי ילדה, ענבל שאלה אם אני יודעת איך מכינים בייגלה. כשעניתי שלא, היא אמרה:
"לוקחים חור עגול ושמים מסביבו בצק". 

אז יש את החור הזה, את החור בצורת טל - ומה שמים סביבו?

איך מתנהלים סביב חור? 

מאירה חזן, המטפלת המופלאה שלי, אומרת ש"המוח לא מכיר שלילה".

So how do I wrap my mind around this,
אם התודעה שלי לא מסוגלת להכיר בכך שטל לא פה? שכולנו מקיפים אַיִן? 

לפעמים כשאני מסתכלת על החור הזה אני רואה אנשים מנסים למלא אותו: את החור בתוך עצמם או בתוך אחרים. אני רואה את עצמי מנסה למלא אותו, בתוך אחרים או בתוכי: שופכת לתוכו דמעות, וחיבוקים, ושוקולד ועוגות, ולא לאכול, ולא לדבר, ולדבר, ולהתחבר, ולהתנתק, ועשייה, וכתיבה, ומנוחה. והחור הרי איננו מתמלא. 

אולי ענבל צודקת, אולי המפתח זה לא המילוי של החור, אלא מה לשים סביבו. ואני עוד מחפשת. אז בינתיים אני שמה סביבו דמעות, וחיבוקים, והחזקות ידיים, וסיפורים, ומחפשת במה ואיך לעטוף את החור הזה, כשהוא מוציא אותי לטיול. 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב בהשראת מה שכתבה בפייסבוק חברתי ל' לפני כשנה ונשאר איתי מאז:

התמונות צולמו על ידי: 

קולין ריצ'י 

נתי מורל 

הונדה

תודה ענקית לנמרוד בנצור, שמיד ראה בעיני רוחו את מה שראיתי בעיני רוחי, ויצר את האימג'ים האלו בדיוק וברגישות. לא יודעת על מה ולמה (חוץ מזה שהמזל שלי זה אנשים), אבל זכיתי שהוא יהיה המעצב הגרפי שלי בשנה וחצי האחרונות. 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

אחר כך השמעתי את "The Whole of the Moon", כי כשחשבתי על Hole השיר הזה עלה לי, אפילו שהוא Whole ולא Hole. ואז שמתי לב שיש בו Comet (כוכב שביט) ויש בו "wind at your heels" שמתחבר לי עם רכיבה ויש בו "wind in your sails" שמתחבר לי עם שַׁיִט,  ואיכשהו הכל נפל למקום פתאום.  

וכאן אפשר לקרוא את מה שאמרתי - והשמעתי - ביום השנה שלו לפני שנה. 

מה שלא נאמר

אמא, ענבל ואני נפגשות בבית הקברות במעברות. עוברות ב'אחוזה המשפחתית': אומרות שלום לקברים של לירון ושל סבא וסבתא (משני הצדדים), מלטפות מהמצבות עלים וענפים (ביטוי מעולה של אמא), וממשיכות לקבר של טל.  

אמא שתלה רקפות כי זה מה ששרד את הסערות החורפיות השנה, אבל היא לא שלמה איתן - הן מתורבתות מדי. טל צריך משהו יותר פרוע.
מחליטות לא לעקור אותן אלא להוסיף להן צמחים אחרים, פרועים יותר, שיאזנו אותן, ואני מצלמת את המצבה כדי שאמא תוכל להראות במשתלה, להתייעצות: 

ואנחנו שם, מעל הקבר שלו, ומדברות רק את האיך, רק על החורף, רק על הצמחים.
ולא מדברות על הגשם ששובר את ליבה של אמא בכל פעם שהוא נופל על הקבר,
ולא מדברות על הסערה שעקרה צמחים ועלים והשאירה את הקבר ריק וחשוף ושברה את ליבה של אמא שוב, ועל איך אני נשברת מחדש כשאמא בוכה לי בטלפון,
ולא מדברות על זה ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים. 

ואז אנחנו נוסעות לחופית, ומצטרפות לאבא, לפגישה לקראת יום השנה: אוהל כן או לא, פטריית גז לחימום המרפסת כן או לא, מיחם, שתייה, כיבוד, כמה, איזה.
ואנחנו שם, במטבח, ומדברים רק את האיך, רק על סדר השמעת השירים באזכרה, רק על חלוקת התפקידים. 
ולא אומרים שזה איום ונורא שכבר יש במשפחה תפקידים קבועים לאזכרות,
ולא אומרים כמה היה קשה לשמוע עליו בשבעה אחרת שהיינו בה באותו היום, כי הוא מצטייר כל כך חי ונוכח בסיפורים,
ולא צורחים ששנתיים, תיכף שנתיים, איך זה יכול להיות שתיכף שנתיים.  


עדכון מרץ 2013: 
אמא כן דיברה על חלק מזה, באזכרה (ואני חושבת שזה צירוף המילים האכזרי ביותר הקיים: "ספדה לבנה"). 

ההיפך מריצת משוכות

מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה של אחי, טל שביט, ב-2/3/2012

ההיפך מריצת משוכות

יש לי תחושה של שידור חוזר: אני שוב ישנה על מזרון יחיד על הרצפה בחדר העבודה של אמא, שוב יש אוהל על הדשא בחוץ, שוב אסיה וצביקה יהיו הראשונים שייכנסו בדלת בבוקר, שוב עדי ונועה יחבקו אותי ויכינו לי תה, שוב הדר תיכנס בדלת עם עוגות כשנטלי כבר מתרוצצת במטבח, שוב אני אתחבק ואחזיק ידיים עם האנשים שעולים אליך לרגל ואשמע מהם שהם מופתעים מהעוצמה של עד כמה אתה חסר להם. אבל אני מוצאת את עצמי מצפה שהכל יחזור על עצמו: שהיום יתחיל שבוע, ולא סופשבוע. שאעמוד כאן בחוץ ואראה את שיירת האופנועים מגיעה, שאפגוש את נתי בפעם הראשונה, שזאבי ייכנס בדלת וכולנו ניפול על צווארו ונמרר בבכי. אני לא באמת קולטת שעברה שנה, ולא באמת קולטת שצפויות לנו עוד הרבה שנים כאלו, של להיפגש כאן ב 2 למרץ. אני אומרת את זה וכותבת את זה, אבל לא ממש קולטת את זה: "יום השנה לטל". כי זה אומר שחלפה שנה מאז שנהרגת, וזה בלתי נתפס. 
והכי אני מצפה שאתה תיכנס בדלת פתאום, שתגיד שרק עצרת אצל ההורים לאכול משהו על הדרך, באיזו נסיעת מבחן, ככה סתם, בלי לתאם מראש, שפשוט תיכנס בדלת. כי שנה זה מספיק, טוב? – הבנו עד כמה אתה חסר – אתה כבר יכול לחזור.   


השנה הזו היתה ההיפך מריצת משוכות.

כי בריצת משוכות מדלגים מעל מכשולים, נעים קדימה ולמעלה. ואני נעתי בכיוון ההפוך: נפלתי נפילה חופשית לתוך תהומות, וטיפסתי חזרה לישורת, עד לצניחה הבאה. חלק מהתהומות היו כל כך עמוקים, או שהקירות של הבורות היו כל כך חלקים, שלא ידעתי אם אצליח לטפס בחזרה. גיליתי שאם אני מתמקדת במה שאין ובמה שכבר לא יהיה, זה גומר אותי. אז אני נאחזת בציפורניים במה שכן יש, ומחפשת על מה – ובעיקר על מי - להודות, ומתעקשת להתמקד באור, פשוט כי אני מפחדת שאחרת החושך יבלע אותי. 


אני לא יודעת איך להכיל את כל הצער שלי, את כל תחושת הפספוס וההחמצה והכאב, ואני בטח לא יודעת איך להכיל את הצער של כל האנשים מסביבי, כי הם רבים כל כך, והכאב שלהם עמוק כל כך. 


לא השארת צוואה, ואני מניחה שאם היו שואלים אותך בעודך בחייך מה יש לך להוריש היית מושך בכתפיך, אולי קצת נבוך, או מתוסכל, או עצבני. אני מצטטת מ"שיבת המלך" של טולקין: "לא כילי אתה, אאומר, כי נתת לגונדור את הנאה בשכיות החמדה שיש לך בממלכתך!"ואאווין נשאה עיניה אל ארגורן ואמרה "אחל לי אושר עתה, שליטי ומרפאי!" והוא השיב "מיום שראיתיך איחלתי לך אושר, יקירתי, ורפא ללבבי עתה שראיתיך בשימחתך". כי מסתבר אחי, שאולי לא היו לך נכסים חומריים להורשה, אבל השארת אחריך אוצר עצום - בנוסף כמובן לכל מה שכתבת: שלל רב של אנשים. אני תוהה לפעמים מה אתה חושב על כל החיבורים שנוצרו מאז שנהרגת. הרי לא יכולת לנחש ולכתוב מראש בצוואה "לך, ורד, אני מוריש את האנשים האלו והאלו, תרשמי שמות" – אבל זה בדיוק מה שעשית. 
רק מאז שאתה לא פה אני מודעת לעד כמה, מאז שאני ילדה קטנה ועד היום, רציתי שתהיה גאה בי. רציתי שתראה בי בן אדם בזכות עצמי, שתעריך אותי בזכות ולא בחסד – לא האהבה האוטומטית שבאה מתוקף היותי אחותך הקטנה, אלא שתראה בי אדם שלם, שתראה אותי באמת, שתאהב אותי בגלל מי שאני. 
אני מקווה שזה עוזר לך לדאוג לנו פחות, הידיעה שאנחנו עטופים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, ושמוכנים לתעל כלפינו חלק מהאהבה שלהם אליך. גם איתם, כמובן שבהתחלה הם אהבו אותי רק באופן האוטומטי הנובע מהיותי אחותך, אבל חלקם כבר אוהבים אותי בזכות עצמי, וזה כל כך משמעותי עבורי. אני מחפשת את האישור שלך דרכם. כשליאור היה בארץ הוא סיפר לי שאחרי שפגשת את האקס-אקס-אקס-אקס שלי, אלקסיס, אמרת לו: "כמה זה מוזר, אני אוהב את החבר של אחותי הקטנה! הוא מוצא חן בעיני! היה לי מעניין לדבר איתו!". סליחה אם טעיתי בציטוט. אז עכשיו אני חווה את זה הפוך: זה כל כך מוזר, שיש חברים שלך שהם כיום חברים שלי. זה על גבול הלא טבעי, שזאבי שלך הוא עכשיו גם זאבי שלי. ושנתי שלך היא עכשיו גם נתי שלי. 


גיליתי השנה עד כמה אתה דומה לאמא, שניכם אנשים של מפעלי חיים. ולימדת אותי הרבה דברים השנה. אחד מהם הוא ש Tomorrow may be too late. שינית לי את הקצב, את סדר העדיפויות, שלחת אותי למסעות, פנימיים וחיצוניים. המוות שלך העביר אותי דרך קשת שלמה של רגשות ותחושות וחוויות שלא הכרתי. 
קנאה, למשל. אני לא רגילה לקנא. אבל עולים בי גלי קנאה מול האנשים שיש להם חוויות עם האחים שלהם - שלי אין עם האח שלי, מול כל האנשים שיש להם חוויות איתך - שלי אין. 
או אלימות. אני הרי אדם כל כך לא אלים, ואני מופתעת בכל פעם מחדש מגלי הזעם והאלימות שעולים בי כשאני רואה את האיש שהרג אותך. אבל אני אפילו לא צועקת עליו, כי אני לא רוצה לתת לו את ההקלה בלהרגיש כאילו ש - ולו לרגע -  הוא קורבן. There is a killer on the road. 


אני חושבת שאולי אתה דאגת למזג האוויר הסוער הזה הפעם, כי זה מה שרצית לשמוע כאן היום – Riders on the storm .

מה שהקראתי בלוויה, ומה שהקראתי בשלושים.  

וכאן מה שהקראתי - והשמעתי - ביום השנה ב-2013, במלואת שנתיים למותו. 

מתגעגעת לשבעה ומחכה ליום השנה. פסיכית?

תהיתי האם אני פסיכית, כי מצאתי את עצמי מתגעגעת לשבעה. 


שאלתי את "קבוצת התמיכה" הפרטית שלי (לא יאומן כמה אנשים אני מכירה שאיבדו אח...) וערן אביבי (איש מדהים, רגיש ומרגש) אמר שגם לו זה קורה, ואצלו עברו 15 ו 20 שנה מאז. אצלי עברה חצי שנה. אז אני מרגישה יותר שפויה לגבי זה. 


יש משהו כל כך עוצמתי בשבעה. בהרגשה שאני עטופה באנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. באנשים שיודעים מה קרה. שיודעים מה אני עוברת. לא יודעת למה, אבל זה מקל, להיות מוקפת באנשים שגם להם כואב, ומאותה הסיבה. 


אני עדיין תוהה אם אני פסיכית כשאני מוצאת את עצמי באיזשהו מקום מחכה ליום השנה. אני גם מפחדת ממנו, כמובן. מאד. אבל אני מוצאת את עצמי רוצה להיות מוקפת שוב בכל כך הרבה אנשים שאוהבים את טל. שאוהבים אותי. שאוהבים את המשפחה. לחבק כל כך הרבה אנשים, להיות מחובקת על ידי כל כך הרבה אנשים, לתת יד לכל כך הרבה אנשים, לתת לכל כך הרבה אנשים להחזיק לי את היד. להיות מוקפת שוב באנשים שגם כואבים את אובדנו. 


אמרתי למיכל שריג אמסלם שבגלל הנסיבות שבהן התראינו אני מרגישה לא בנח להגיד לה ששמחתי לראות אותה - אבל שמחתי לראות אותה, והיא אמרה שהיא כל שנה שמחה לראות אנשים באזכרה של אחיה, ושבהתחלה גם היא הרגישה לא בנוח לגבי זה, אבל מה לעשות, זאת האמת - אתה באמת שמח לראות את האנשים האלו שוב. 

אז אולי אני פסיכית, אבל אשמח להיות עטופה ומוקפת שוב בכל החום האנושי הזה ואשמח לראות שוב כל כך הרבה מהאנשים שיבואו ליום השנה. אנשים ששמחתי להכיר, רק הלוואי והיינו מכירים בנסיבות אחרות.