יום שישי, 28 במאי 2010

יום הולדת 6 לסטודיו נעים בפלורנטין - מסיבת רחוב

ביום שבת ה- 22/5/10 נערכה בפלורנטין מסיבת רחוב, מאחורי סטודיו נעים, לציון יום הולדת 6 לסטודיו - הכניסה היתה, כמובן, חופשית.
זו רחבה בין מוסכים שלא הוד ולא הדר לה, אבל אמיר והחבר'ה מהסטודיו הביאו DJ, שכרו מערכת הגברה, פרשו תאורה מינימלית, הכינו שולחן עם שתייה (מים מינרליים - חינם, אלכוהול - בתשלום סמלי), ובעיקר הזמינו את מורי ותלמידי הסטודיו, חברים ואורחים (= אני), לבוא, ויצרו אווירה מזמינה ונעימה. 
הגעתי לבד (שלחתי SMS ל 24 (!) חברים שחשבתי שהמסיבה תעניין אותם - אף אחד/ת לא הרים את הכפפה ולא הצטרף/ה.....) ולא הכרתי אף אחד, מלבד היכרות מינימאלית עם אמיר, הבעלים והמנהל, שהוא זה שהביא את המסיבה לידיעתי באיזו פגישה שהיתה לנו. 
על רחבת הריקודים המאולתרת היו אנשים שרקדו - חלקם לבד, חלקם בחבורות קטנות. התקדמתי לכיוונה והתקרבתי בהיסוס לשלוש בנות שרקדו עליה. אחת מהן, בלונדינית מיניאטורית בשמלת מיני אדומה וסנדלי פלטפורמה שחורות, חייכה לעברי ואמרה "בואי". לא שמעתי אותה בגלל הווליום, אבל ראיתי את השפתיים שלה זזות ואי אפשר היה לטעות בהזמנה שהיא שידרה. הן פתחו קצת את ה"מעגל" כדי לעשות לי מקום, חייכתי בחזרה, התקרבתי, ומאותו הרגע רקדנו ארבעתנו, זרות, יחד. חשבתי לעצמי תוך כדי: "וואו, כמה זה מדהים. מספיק אדם אחד כדי לעשות את כל ההבדל באופן בו נחווה אירוע שלם". בחורה אחת הצליחה לגרום לי להרגיש שאני מתקבלת בברכה במקום החדש הזה, עם האנשים הזרים האלו, ושינתה את כל האופן בו חוויתי את הערב. אח"כ הצטרפו אלינו עוד אנשים שבאו והלכו, כולל שלושת הבחורות שרקדתי איתן מלכתחילה, אבל אני כבר הרגשתי מספיק בנח כדי לרקוד עם אנשים זרים נוספים וכדי לרקוד לבד. 
היתה שם קבוצת אפריקאים - עובדים זרים, אני מניחה - שרוקדים בסטודיו, והם יצרו מעגל מאולתר שכל אחד מהם נכנס אליו ורקד היפ הופ בהופעה קצרה וספונטנית. 
אח"כ ולבקשת אחת מהמורות בסטודיו, המעגל עבר למקום אחר, בו היה יותר אור, וההופעות החלו להיות שילוב בין ריקודים ספונטניים ובין ריקודים מובנים מראש, של מורי ותלמידי הסטודיו, ביחד עם האפריקאים - בהתחלה של היפ הופ ואח"כ של ריקוד אפריקאי, שכבר לווה גם בתלבושות ובמתופפים. 
האווירה היתה מאד נעימה, ידידותית, בלתי פורמלית ומזמינה והרגשתי מספיק בנח כדי להיכנס בעצמי למעגל ולרקוד: 




מתישהו במהלך הערב ניגש אלי בחור ואמר לי ש"בינתיים את הרקדנית הכי טובה פה". מאד הופתעתי והוחמאתי, לחצתי לו את היד ואמרתי "תודה, יש כאן רקדניות מקצועיות - ואני לא...." והוא ענה משהו כמו "זו הגישה שלך, האופן בו את ניגשת לריקוד". התרגשתי ממה שהוא אמר יותר ממה שהוא יכול לשער ואמרתי לעצמי בהתפעלות "איזה יופי - אנשים קולטים את זה. אנשים קולטים עד כמה אני אוהבת לרקוד". 


במהלך המסיבה ניגש אלי בחור אחר, שהיה מוכר לי באופן מעומעם בלבד, ואמר: "עכשיו אני יודע מאיפה את מוכרת לי - את רוקדת סלסה בביכורי העיתים, נכון?". הפעם האחרונה בה מישהו ניגש אלי עם המשפט הזה היתה בברצלונה : ) . מדהים אותי איך אנשים זוכרים אותי, מזהים אותי ומקשרים אותי עם המקום הזה אחרי כל כך הרבה שנים - חזרתי לרקוד בביכורים ביולי 2009, אחרי כמה שנים שלא רקדתי שם או בכלל - גם כי המקום היה בשיפוצים וגם כי לא היה לי זמן, בגלל העבודה - ועדיין אני מזוהה איתו.  


לקראת סוף המסיבה בחור אפריקאי אחד רקד (סוג של) סלסה, עם בת זוגו האפריקאית ועם כל מיני בחורות שהיו במסיבה - כולל איתי. אמנם המוסיקה לא היתה מוסיקת סלסה, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו : ) .


כשהמסיבה נגמרה נשארתי קצת לעזור לקפל, לנקות ולסדר - הרגשתי שקיבלתי כל כך הרבה בערב הזה, שזה המינימום שאני יכולה לעשות - וחוץ מזה, אני יודעת מה זה לקפל מסיבה - המפיקה שבי יוצאת החוצה ברגעים כאלו בכל זאת : ) . 

החלטתי לקבל השראה מהבחורה ההיא ולזכור שמספיק שאני אחייך למישהו/י במסיבה הבאה כדי לגרום לה/ו להרגיש יותר בנח, יותר welcome. 



אלו מכם שבפייסבוק יוכלו לראות תמונות נוספות מהמסיבה 

2 תגובות:

  1. תתחדשי :-)
    ותיהני

    נ.ב. אכן, קוסמת.

    השבמחק
  2. היי אפרת,
    המון תודה על התגובה ועל מה שכתבת : )

    השבמחק

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)