פעם אחרונה

ביום שני ה-10/2/14 בבוקר הוצאתי מהתיק את האולר הקטן ואת ה-Swiss Card - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית משפט (זה מקל על הבדיקות הבטחוניות בכניסה לבניין), ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 

הכנסתי לתיק טישוז ומים - כי זה מה שעושים לפני שהולכים לבית המשפט לדיון במשפט של הנהג שהרג את טל, ואמרתי "הלוואי וזו הפעם האחרונה בה אני עושה את זה". 

כל אותו הבוקר אמרתי "הלוואי": "הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שזה ייגמר היום", "הלוואי שהיום תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את הנהג - Ever", "הלוואי והיום המשפט יסתיים". 

הנהג שהרג את טל והורשע בגרימת מוות ברשלנות ערער:
גם על כך שהורשע - וביקש מבית המשפט המחוזי לזכותו,
וגם על העונש שהוטל עליו - וביקש מבית המשפט, במידה ולא יזכה אותו, להקל את עונשו כך שיעמוד על עבודות שירות בלבד, במשך שישה חודשים בלבד.
מנגד, ערערה הפרקליטות על קולת העונש, וביקשה להחמיר את עונשו. 

כשהשופטת אמרה לסניגורים שאין שום סיכוי שהיא תקבל את הערעור שלהם לגבי גרימת מוות ברשלנות, ושהשופטים שלושתם תמימי דעים לגבי כך, פרצתי בבכי. עד אז לא הרשיתי לעצמי להתפרק בתוך בית המשפט. בפעם הזו - כבר לא יכולתי להחזיק יותר. 

לאחר עוד כמה דקות הסניגורים משכו את הערעור שלהם לגבי העונש, מה שחייב גם את הפרקליטות למשוך את הערעור שלה לגבי העונש. בית המשפט הבהיר לסניגורים שאם הם לא ימשכו את הערעור, עונשו של הנהג יוחמר, כי הם מוצאים טעם בטענות הפרקליטות - רשלנות בדרגה כה גבוהה כפי שהפגין, אכן ראויה לענישה חמורה יותר. 

בצעד של צדק פואטי, הוחלט כי הנהג ייכנס לכלא ב-2/3/14 - בדיוק שלוש שנים אחרי שהרג את טל ב-2/3/11. 

יצאתי מבית המשפט בתחושת הקלה עצומה. זהו, זה נגמר, סופית - כיוון שהנהג משך את הערעור שלו, הוא לא יוכל לשוב ולערער. זה באמת נגמר. 

הלכתי לחבר טוב שגר קרוב לבית המשפט, אמרתי לו שלום, נשכבתי אצלו על הספה, שמתי את הראש ונרדמתי. זו באמת היתה הפעם האחרונה.  

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש היא: 

Bitch, please.

או אולי התגובה ההולמת היא: 

ההרגת וגם לכלכת? 

אני רוצה להבהיר לך שאם המשפחה שלנו היתה מחליטה למרר לך את החיים מאז המוות של טל ועד היום - החיים שלך היו נראים אחרת לגמרי.

אתה יודע כמה רוכבים ונהגים היו מחכים לך, ובכל סיבוב - אם היינו מחליטים "לחכות לך בסיבוב"?. 

יש לך נוכחות ברשת וברשתות החברתיות. אתה יכול להעלות בדמיונך איזו הטרלה היינו יכולים לארגן לך, אם רק היינו רוצים? 

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

יש לך מושג מי מנהל את מועדון האופנועים הישראלי, שאתה מעז להכפיש ולהשמיץ ככה? אליקו הוא בחור רציני. אני מבטיחה לך שאם הוא היה מוביל את חברי המועדון במסע למירור החיים שלך (לא שהיה עולה על דעתו להוביל מהלך כזה או לשתף איתו פעולה, כמובן), הם היו עושים עבודה הרבה יותר טובה: אתה המשכת לחיות את החיים שלך כרגיל מאז המוות של טל, חוץ מזה שאתה בשלילת רישיון נהיגה (שלילה שערערת עליה!) ושהוצאת כסף על עורך דין. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13 

אני מבטיחה לך שאם מישהו מאיתנו היה מחפש נקמה, כמו הבוץ שהעזת לזרוק עלינו - החיים שלך לא היו נראים ככה. הרי יכולנו להטריל אותך גם מחוץ לרשת. להשמיץ אותך. לוודא שהמעסיקים שלך יודעים מה עשית ואיך אתה מתנהג. אתה הרי עובד באותה העבודה מאז 2011, לא?  

צילומסך מתוך הפרופיל הפומבי של הנהג בלינקדאין

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אני יכולה להגיד במצפון שקט ובלב שלם שידנו לא היתה במעל - אם אכן חווית איזושהי רדיפה ולא רק חשת אותה מהרהורי ליבך.
לא רק שאף אחד מאיתנו לא רדף אותך ולא שיסה בך אנשים אחרים - זה אפילו לא עלה על דעתנו. ואם זה עלה על דעתך - "כל הפוסל, במומו פוסל", ואתה בטח השלכת עלינו את מחשבותיך. אבל הן חד משמעית לא היו מחשבותינו. 

בעקבות ההשמצות הפרועות שלך בדיון של הטיעונים לעונש שהתקיים ב-24/10/13, נכנסתי לפרופיל שלך בגוגל פלוס. זה לא קל, לראות אותך "נהנה לעוף" במאי 2012. 

תמונת הפרופיל הפומבית של הנהג בגוגל פלוס (ובלינקדאין). 

כיוון שהוא לא משתמש בשם "חיים בר עם" בפרופילים שלו ברשת,
הסתרתי את השם בו הוא עושה שימוש. 

אבל הנה, עשית את זה. וזו ההוכחה שלי: אני מבטיחה לך שאם היינו מחליטים למרר לך את החיים, היו מספיק אנשים שהיו עוקבים אחרי כל צעד ושעל שלך, וכשהיית עולה לאוויר היית מגלה שנפרש מתחתיך שלט "האיש שהרג את טל" או משהו כזה. אנחנו משפחה מאד יצירתית.

יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.

אמרת שבני המשפחה שלך נחשפו ל"השמצות, קללות, איומים וחשיפה תקשורתית" 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

איפה פורסמה ולוּ אות אחת על מישהו מבני המשפחה שלך? 

זמן קצר לאחר מותו של טל כבר היה מי ששלח לי, ביוזמתו, את השמות המלאים שלך ושל אשתך ואת מספרי תעודות הזהות שלכם, הכתובות והטלפונים. הסתכלתי על המידע הזה, אמרתי תודה, והמשכתי הלאה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות עם זה משהו. מעולם לא עלה על דעתי לגרור את אשתך ואת שאר בני המשפחה שלך לתוך זה. אתה יודע עד כמה היה קל לי לעשות את זה, אם הייתי רוצה? 

צילומסך מתוך תכתובת פרטית בפייסבוק

יכולתי - אבל לא רציתי, לא עשיתי, ואין לי כוונה כזו.

לא מספיק שמעולם לא לקחת אחריות על הבחירות שלך ועל המעשים שלך, באותו היום ומאז, לא מספיק שמעולם לא הבעת צער או חרטה או השפלת מבט בנוכחותנו, או הראית, ולו למראית עין, שאתה מבין מה עשית באותו היום ומאז ומה היו ההשלכות של זה עלינו ועל עוד אנשים רבים כל כך, לא מספיק שהתנהגת בדיונים באופן כה מביש ומקומם עד שאחותי נעמדה וביקשה מהשופט כשדמעות בעיניה שלפחות לא תצחק בדיונים,

צילומסך מתוך פרוטוקול דיון שהתקיים ב-18/3/12

לא מספיק שהעזת לצחוק בנוכחותי או להסתכל לי בעיניים - אתה עוד מעז ללכלך על המשפחה שלנו, שאם היינו מחליטים לרדוף אותך, היינו עושים עבודה כל כך עלובה? 

הנה, תראה, היית בחתונה ב-16/8/13:

וידאו שהעלה הנהג באופן פומבי לפרופיל שלו בגוגל פלוס. 

איזה צירוף מקרים: היומולדת של טל חל ב-17/8.

צילומסך מפייסבוק

יש לך מושג כמה חוקרים פרטיים הם חברים שלנו עכשיו? אתה חושב שזו היתה בעיה בשבילנו, לדעת מה התוכניות שלך ולאן אתה יוצא, ולוודא שאתה לא תהנה בחתונה הזו? 
יכולנו - אבל לא רצינו, לא עשינו, ואין לנו כוונה כזו.
בזמן שאתה בילית בחתונה ומה שהעסיק אותך היה לצלם וידאו ולהעלות אותו לרשת, אני הייתי עסוקה בלהכין את קמפיין חיפוש הרופאה. 

אתה באמת חושב שיש משהו שאתה יכול להגיד שישכנע אותנו, או מישהו אחר, שאתה קורבן? 

היית בבנגקוק בינואר 2012. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג

עוד צירוף מקרים: גם אני הייתי שם אז.
איזה מזל שלא נתקלתי בך שם - הייתי עלולה לאבד את שפיותי, אם גם שם, במקום אליו נמלטתי, דמותך המוחשית היתה עולה לנגד עיני.
אני מודה שלא נעים לי לחשוב על כך שתאילנד אהובתי, ביתי השני, אירחה גם אותך. ועוד באותו הזמן. 

אתה כותב שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם? אנחנו מסכימים איתך. רק שמאז ועד היום טרם עשית זאת, כפי שאחותי היטיבה לנסח. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אתה כותב ש"אם מחפשים את אלו המחפפים הרי שחצי מדינה תשב בבית הסוהר" - האם זו נבואה שתגשים את עצמה? בשבוע הבא נדע. 

מתוך פרופיל הפייסבוק הפומבי של הנהג. 

כיוון שהוא משתמש בשם שאינו "חיים בר עם", אני מסתירה את שמו. 

אמרת בטיעונים לעונש שביקשת מהמשפחה להיפגש ושסירבנו. 

צילומסך מפרוטוקול הדיון - טיעונים לעונש, 24/10/13  

או.
אז זה שקר שאני יכולה להפריך בכוחות עצמי, כי שני האנשים המתנצלים והנבוכים שהתקשרו עם הבקשה הזו שלך, שאכן אחד מהם היה עו"ד אבנר גולומב, התקשרו איתה אלי. אחרי התייעצות, עניתי לשניהם את אותה התשובה: "אבא שלי מוכן להיפגש איתך - אבל רק אחרי גזר הדין". היה נראה לנו מאד תמוה וחשוד, העיתוי הזה, שפתאום אחרי הכרעת הדין (שבה הורשעת!) ולפני הטיעונים לעונש, חשוב לך להיפגש איתו. 
ועורך הדין שלך, ושני האנשים האלו, יודעים ביחד איתך ואיתי ששיקרת - לפחות במקרה הזה. 
מסתבר שצדקנו כשחשדנו. 
בהמשך דבריך אמרת שרצית להציע לנו הסדר כספי, כדי "לפצות את הילדים שנשארו בלי אב". לא, באמת? חשבת שתוכל לשחד אותנו? חשבת שתוכל לקנות את החופש שלך בכסף? חשבת שאם תשלם לנו אז לא נעיד בטיעונים לעונש? ואז עוד באת אלינו בטענות על כך שסירבנו להיפגש איתך - למרות שזה לא מה שקרה באמת?

אתה לא ידעת מה עמדנו לבקש בטיעונים לעונש. הנחת שאנחנו הולכים לבקש מאסר, אה? בטח הופתעת לגלות שכולנו החלטנו שאין זה מקומנו ותפקידנו להתערב ברכיבי העונש שהפרקליטות תמצא לנכון לבקש בעניינך - הדבר היחידי שכולנו ביקשנו הוא שרישיון הנהיגה שלך יישלל לצמיתות (רק בדיון עצמו גילינו שאין דבר כזה, לצמיתות. כמו שאתה מבין, לא עשינו "שיעורי בית" - פשוט ביקשנו את אשר על לבנו. אם היינו עושים "שיעורי בית", היינו יודעים מהו מקסימום השלילה שקבוע בחוק למקרים כאלו, ומבקשים אותו). 

יוצא לי מדי פעם לחשוב על זה, מה היה קורה אם זו היתה ענבל או אני שהיינו נהרגות באותו יום, ולא טל. אני בטוחה שהוא היה יושב בכל הדיונים, ומפעיל את כל הקשרים שלו, ורותם ומגייס כמה שיותר אנשים לעזור. ממש כמו שאנחנו עשינו, וממש כמו שאוהביו עשו עבורו מעצמם. ואני גם בטוחה שלא היה עולה על דעתו להשתמש בקשרים שיש לו כדי לרדוף את מי שהיה הורג את ענבל או אותי. ואנחנו נוהגים כמוהו, אחרת איך נמשיך להיות ראויים להיותנו בני משפחתו? 

אני מפרסמת את הדברים האלו עכשיו, כי בעוד שבוע יינתן גזר הדין במשפט שלך, וזה לא יהיה יאה לפרסם אותם אחרי, Cause you don't kick a man when he's down, ואני מאמינה ש - You're going down. לפחות לקצת. לפחות בקצת. הרי אחר כך תמשיך את החיים שלך כרגיל, אחרי המאסר ו/או שלילת הרישיון, בעוד שאנחנו נמשיך ללכת לבית הקברות כל חיינו. לזה אין תקופת עונש קצובה. 

מה שאמא שלי, מיה שביט, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

לפני כשבועיים התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון. השבוע אני מפרסמת את מה שאמרה אמא שלנו: 

בלעדיו

כבר יותר משנתיים וחצי שהמעגלים פשוט לא נסגרים, הקצוות פרומים, במשפחה הקטנה שלנו כל חוליה היא חלק חשוב, כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את חוטי השתי והערב שמהווים את המארג המשפחתי. וטל שהיה דבק כל-יכול, איננו. 
הוא חסר בכל כך הרבה צדדים של החיים שלא ניתן למנות את כולם בכמה שורות קצרות. 
הוא חסר ליד השולחן, עם ההומור האינסופי שלו, 
הוא חסר עם הידע הבלתי-נדלה – כאנציקלופדיה מהלכת, דולה תשובות לכל דבר ובכל תחום. 
הוא חסר בכל פעם שטרטור של אופנוע מתקרב לבית והלב מזנק לקראתו. 
הוא חסר לכל האופנוענים שקצרו רוח יחד איתו בשבילים הנפתלים, בדרך המתפתלת אל מצדה כדי לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, או בכביש המטפס אל 'בר בהר' שביער בית-שמש. 

מפגש משפחתי בביתנו שבחופית יכול עכשיו להתקיים רק ביום השנה למותו. בכל ההזדמנויות האחרות זה פשוט לא אפשרי, זה כואב מדי. 
כי קולו היה תמיד בוטח וסוחף כשהוא שר את שירי החגים וזוכר את כל המילים. והחלילית שבידיו זוכרת את באך ומוצרט והוא כל-כך נהנה מהשירה או הנגינה בשני קולות. 
ואיך יתכן שרותם, בתו האהובה ונכדתנו הבכורה, תצעד אל החופה בלעדיו? 
ואיך יצעד דן, בנו התמיר כמותו, את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים ללא הליווי האוהב של אבא? 

כמו שאמרתי ביום השנה השני למותו: 
חבל שאינני משוררת. 
אילו הייתי – יכולתי לכתוב את הכאב הזה במילים שרק משוררים מצליחים לדלות מתוך נפשם. 
ואולי אז יכולתי להימנות עם כל מי שדוד גרוסמן היטיב כל-כך לתארם בספרו 'נופל מחוץ לזמן': אולי דמותי היתה שם סובבת יחד איתם בגבעות סחור סחור, מחפשת להמשיך את מה שכבר אינו. 
אכן, החיים נמשכים אבל את הבור העמוק שנפער בחיינו איש לא ימלא. 
כי בלעדיו המעגלים פשוט אינם נסגרים יותר.

מה שאחותי, ענבל לוטם, אמרה בטיעונים לעונש במשפט

בשבוע שעבר התקיים, כמו שאתם יודעים, הדיון בבית המשפט שהתמקד בטיעונים לעונש, לאחר שהכרעת הדין כבר ניתנה והנהג הורשע. 

אלו הדברים שאמרה אחותי, ענבל לוטם, בדיון זה (טל הבכור, ענבל האמצעית, אני הקטנה). 

"אלינור רוזוולט אמרה, ואני מצטטת:
"השקפת העולם של האדם אינה באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במילותיו, אלא בבחירותיו. במשך הזמן אנחנו מעצבים את חיינו ומעצבים את עצמנו. התהליך מסתיים רק במותנו, ובחירותינו הן באחריותנו הבלעדית".

למרות שרשלנותו היא שגרמה לתאונה, בחר הנאשם שלא לקחת אחריות עליה.

בוחני-התנועה של המשטרה שהעידו במשפט, סיפרו על תאונות אחרות של התנגשות אופנוע בְרכב באותו מיקום – בדלת של הנהג – בהן רוכב האופנוע לא הספיק לבלום.
יצא לי גם לראות תמונות של תאונות כאלה.
במקרים כאלה האופנוע נכנס כולו לתוך הרכב, שני כלי-הרכב "מתמזגים", ושני הנהגים מוצאים את מותם מייד ובאותו זמן.

בתאונה זו היחיד שנפגע באמת – היה טל.
למרות שנותרו לו כנראה פחות מ-2 שניות להגיב, מרגע שהבין מה הנאשם באמת עושה ועד קרות האימפקט, עדיין הוא הספיק לבלום ולהקטין בצורה משמעותית את מהירות האופנוע, ובכך לקח על עצמו את מלוא התנע של האופנוע, ובעיקר – הציל את חייו של הנהג, בכך שמנע את כניסת האופנוע לתוך הרכב בעוצמה.

חשוב לי להדגיש שתגובתו המהירה והמיומנת של טל היא שהעניקה לנאשם את חייו במתנה, והוא – במקום להודות לטל על כך – האשים את טל בנסיעה מהירה ובַאחריות למותו.

טל היה מומחה לצפייה מראש של מעשי פזיזות, של חוסר התחשבות ושל זלזול מצד נהגי מכוניות ברוכבי אופנועים. היו לו "עיניים בגב ובצדדים", ובכמה מקרים ניצלו חייו תודות ליכולתו לחזות מראש – ולהגיב מהר – על יציאה של רכב לעקיפה ללא איתות מראש וללא בדיקה שהכביש פנוי, על כניסה של רכב לכביש מבלי לבדוק שהוא פנוי, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות בהן לא התחשבו בו, רוכב האופנוע.
הוא נהג לומר בכל הזדמנות, ולכל מי שהיה מוכן להקשיב, עד כמה חשוב לִצְפּוֹת "עשרה מהלכים קדימה" בכל הקשור לַתנועה בכביש.

אבל אפילו טל, המנוסה כל-כך, זה שהכיר כל שטות שנהג עלול לעשות בכביש, אפילו הוא לא שיער לעצמו ולא הצליח לחזות ברגע הקריטי ביותר של חייו את הרשלנות הקיצונית של הנאשם, זה שהצליח לבסוף להכניע אותו במעשה שאין בר-דעת היכול ליישבו עם איזשהו היגיון.

לא מעט אנשים אמרו לנו, לבני-המשפחה, שהם מפסיקים לרכב על אופנוע, משום שאם טל לא הצליח להינצל, להם אין כל סיכוי להינצל מתאונה דומה, הנובעת מחוסר-התחשבות באופנוע.

איש מאיתנו אינו טוען כי הנאשם קם באותו בוקר ארור, והחליט להרוג אדם אחר, ובוודאי שהוא לא הרג את טל במתכוון. זו המשמעות של גרימת מוות ברשלנות – זוהי טעות איומה, נוראה, רשלנית ומזעזעת, אבל זו טעות ולא מעשה מכוון.

לו אני בנעליו של הנאשם, הייתי מבקשת מייד לאחר הגשת כתב האישום את רחמיו של בית המשפט; הייתי מבקשת שייגזר דיני כמה שיותר מהר, ובמצב כזה מן הסתם היו גם מתחשבים בי, לו הראיתי חרטה אמיתית וכנה.

תחת זאת התעקש הנאשם, באמצעות בא-כוחו, להמשיך בהליך המשפטי, ולנצל עד תום את זמנו ואת משאביו של בית-המשפט.

בזאת, מבחינתי לפחות, חשף עצמו לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק. ובחירותיו, כמו טעויותיו, הן באחריותו הבלעדית.


בקשתי העיקרית היא שלא תינתן לו האפשרות לשוב ולטעות טעות כזאת; שלא יתאפשר לו שוב ליטול חייו של אדם אחר, או לפצוע אדם אחר, באמצעות נהיגה".

כשאיש קטן מטיל צל גדול

אני לא מצטטת מהפרוטוקולים של הדיונים ולא מביאה דוגמאות ספציפיות מהמתרחש בבית המשפט כי אני לא רוצה לשבש חלילה את התנהלותו התקינה של המשפט המתנהל עדיין. כתוצאה מכך, אין לכם דרך לחוות דיעה משלכם על התנהגותו של חיים בר עם, וברור לי שכשאני מבקשת מכם לסמוך על דעתי בנושא אף אחד לא יחשוד בי באובייקטיביות. כתוצאה מכך, אתם עלולים להטיל ספק במה שאני עומדת לכתוב. אבל אני מאמינה שכשיהיה אפשר לפרסם, תסכימו איתי, ובינתיים: 

אחרי הדיונים האחרונים הבנתי עוד משהו לגבי מה מפריע לי כל כך בלראות את חיים בר עם פנים אל פנים ובלהתוודע לאישיותו: האיש שהרג את טל הוא איש קטן. (אני לא מתייחסת להתנהגות שלו באותו היום, שאין ספק שהיתה רשלנית ובגינה הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות - אני מתייחסת להתנהלות שלו מאז). איש קטן ושפל שלא בוחל באמצעים, בשקרים ובהתפתלויות בנסותו לצאת מהסיטואציה שרק הוא הביא את עצמו אליה. וזה לא שאני עושה לטל אידאליזציה לאחר מותו - אני מודעת למגרעות ולחסרונות שהיו לו - אבל אף אחד לא יכול לקחת מטל את העובדה שהוא היה איש גדול. 
מפריע לי שאם זו היתה תחרות כלשהי, טל היה מנצח אותו ובענק. אם זו היתה תחרות רכיבה, או תחרות נהיגה, או תחרות כתיבה, או צילום, או בישול, או שיט, או טריוויוה - או אפילו סתם תחרות גובה - רשימת התחומים שבהם טל היה מנצח את האיש הזה ארוכה כל כך. והוא היה מנצח בקלילות ובפער עצום. 

האיש הזה, תסלחו לי על הביטוי, לא ראוי להרוג את טל. He isn't a worthy opponent. מפריע לי שאיש כל כך קטן ושפל הצליח להרוג איש כל כך גדול. מפריע לי שאיש כל כך קטן הצליח להטיל צל כל כך גדול, על חיים של אנשים רבים כל כך.  

קו המחשבה על המקרה הפרטי הזה המשיך לקו מחשבה גדול ורחב יותר: נראה לי שבגלל זה יש כל כך הרבה אנשים שרוצים אקדח או רובה, או כלי רכב גדול, חזק ומהיר. כי הם יודעים שהוא מגדיל אותם בצורה מלאכותית. כי כלי הנשק / הרכב נותן להם סיכוי להרגיש גדולים, כנראה לראשונה בחייהם. הוא מאפשר להם להרוג בעלי חיים או אנשים - מה שלא היה מתאפשר להם בלעדיו. וזה בטח חתיכת הרגשה עוצמתית, להרגיש שאפילו אתה, קטן ועלוב ככל שתהיה, יכול לקחת חיים. 

הרבה פעמים אומרים שלגברים יש כלי רכב / נשק חם כדי לפצות על זה שיש להם זין קטן. אני חושבת שזה יותר חמור מזה: זה כדי לפצות על זה שהם אנשים קטנים. 

כשסיפרתי על זה לג' הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר "מעניין, זה בדיוק מה שחבר שלי שעוסק באמנויות לחימה אמר: 'ביום שבו נולד האקדח, מת הגבר האמיתי האחרון'". 

מר-חשוון

סיימתי החודש קורס הגנה עצמית לנשים, אימפקט (ממליצה בחום לכל נערה ואישה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). 
החודש היו שני דיונים בבית המשפט נגד הנהג שהרג את טל, באשמת גרימת מוות ברשלנות. לפני הדיון ב 8/11 היה לי קשה מאד, כתבתי על זה את הפוסט "אתה יכול לפחות לא לצחוק?". לפני הדיון השני, ב 15/11, הגעתי מאוחר יותר, כדי לא לראות את הנהג יושב בבית הקפה שוב. הגעתי לבית המשפט בדיוק כשגידי פרדר הגיע. שמחתי שהיה לי עם מי להתחבק ולהיכנס לבניין ביחד. עברנו את הביקורת הבטחונית והמתנו למעלית כשחיים בר עם, הנהג, התחיל מאחורינו לעבור את הבדיקה הבטחונית כדי להיכנס לבניין גם. גידי קולט אותו מתקרב וכנראה גם קולט אותי מסתמרת ואומר לי "בואי, נעלה ברגל". אנחנו עולים במדרגות והזעם מתחיל לעלות בי, ואני שואלת אותו: "איך זה לא הפוך? איך זה שהוא לא זה שמתרחק מאיתנו? איך זה שהוא לא זה שמשפיל את המבט כשאנחנו מתקרבים? איך זה שהוא, אפילו למראית עין, לא קשה לו בנוכחותנו, אלא לנו קשה בנוכחותו?" גידי אומר שהוא מסכים עם דבר אחד במה שאמרתי: "למראית עין" - שאין ספק שהמינימום שהוא יכול לעשות, זה לפחות למראית עין להתנהג לידנו אחרת. 

אנחנו ממתינים מחוץ לדלת בית המשפט לעמרי, אבא וענבל. הנהג הפעם לא מתיישב מולי אלא באותו צד של האולם כמוני. הכעס ממשיך לעלות בי, אני קמה, מציבה את התמונה של טל על המושבים שמולו וחוזרת לשבת. שלפחות יראה את התמונה לפני שהוא נכנס לאולם בית המשפט. 

הפעם הוא לא צוחק, אבל הוא כן משוחח עם כל מיני אנשים ומחייך. הזעם ממשיך לעלות בי, וההכשרה שלמדתי בקורס להגנה עצמית עולה להפתעתי לנגד עיני. לראשונה בחיי, אני יכולה להכות באופן שיגרום נזק, נזק ממשי, ולא לי אלא למי שאכה אותו. אני מתחילה לתהות מה יקרה אם אשבור לו את האף. אם אשתק אותו. אם אוציא אותו מהכרה. אם אכאיב לו. זה מפעפע ומבעבע בי.

אני מרגיעה את עצמי בהתחלה בכך שאני מזכירה לעצמי שלמדתי הגנה, לא התקפה.
ואחר בכך שלא משנה כמה אני (או כל אחד אחר) נכאיב לו פיזית, אף פעם לא יוכל לכאוב לו כמו שכואב לנו. אי אפשר להשוות כאב פיזי, גדול ככל שיהיה, לכאב רגשי או נפשי.
ואחר כך אני מרגיעה את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שאני יכולה לבחור: כמו שאחרי שפיטרו אותי בחרתי לא להיות אישה מרירה, גם עכשיו, כאן, אני יכולה לבחור לא להיות אישה אלימה.
ולסיום אני מרגיעה את עצמי בהחלטה שהאיש הזה כבר הרס כל כך הרבה, שאני פשוט לא אתן לו להרוס עוד. אני לא אתן לו להפוך אותי לאישה אלימה. הוא כבר עשה מספיק מעשים בלתי נסלחים, אני לא אתן לו להוסיף עוד אחד לרשימה. כי אם הייתי מכה אותו, זה כן היה מזיק לי מבפנים יותר מאשר לו מבחוץ. ולא הייתי סולחת לו על זה. 

והדיון מתחיל, ואני נוסעת הביתה, והבלגן עם המלחמה מתעצם, ובפייסבוק מישהו מעלה את הציטוט הזה של גולדה: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם", וזה מהדהד לי לתוך המחשבות שלי מאותו בוקר, והפנים מתערבב לי עם החוץ, ואזעקה מחוץ לחלון שלי בתל אביב. 

אתה יכול לפחות לא לצחוק?

חמישי בבוקר, מתארגנת ליציאה מהבית להמשך הדיונים נגד הנהג שהרג את טל. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. 

מניסיון העבר, מוציאה מהתיק את האולר הקטן ואת ה Swiss Card - הם נשארים בבית, כדי להקל על הכניסה לבניין בית המשפט. 

שמה בשקית מרופדת את התמונה של טל.
שמה לי על הצוואר את הפיסה מהאופנוע עליו רכב כשהמכונית פגעה בו. 

אני לא נכנסת לדיונים עצמם כשהנושא הוא גרימת מוות ברשלנות. לא מסוגלת. קשה לי מדי. אני רק באה בבוקר, לפני שהדיון מתחיל, לוחצת לתובע את היד ואומרת בהצלחה, רואה את אבא וענבל, אחותי האמצעית, שנוכחים בכל הדיונים (גם אמא לא מסוגלת), והולכת. 

הבוקר, באופן יוצא דופן, הגעתי יותר מוקדם ולא ישר לתחילת הדיון. אבא אסף אותי בדרך, והקדמנו. הלכנו לבית הקפה הסמוך לבית המשפט, והשולחן הראשון שראיתי כשהגענו היה של חיים בר עם, האיש שהרג את טל, והעו"ד שלו, ועוד מישהי, כנראה מהמשרד של העו"ד.

זה גמר אותי, לראות אותו יושב בבית קפה, כמו כל אדם. כמו אדם שיש לו חיים. אמרתי לאבא שאני לא רוצה להיכנס כשהם שם, אבל אבא אמר שיש עוד המון זמן ושנשב רחוק מהם ושאין בית קפה נוסף בסביבה. אז נכנסנו, אבל אני מאותו רגע כבר לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול כלום. התיישבנו בצד הרחוק מהם, ועדיין זה היה לי קשה. לראות אותו קם, הולך לקופה, מזמין לעצמו משהו, חוזר. 

אחרי שאבא סיים לשתות את הקפה שלו, הלכנו לבית המשפט. אבא נכנס לאולם הדיונים. נשארתי לשבת באולם ההמתנה, מחכה לענבל, להגיד לה שלום לפני שהיא נכנסת ואני הולכת. 

הנהג ההורג, עורך הדין שלו ואותה אישה, הגיעו לאולם ההמתנה והתיישבו מולי.
שמתי את התמונה של טל על הכסא לידי, מולו. 

זוכרים מה כתבתי בפוסט הקודם, נקודות שבירה? אז להביא את התמונה כבר לא עובד, לצערי. היום הוא לא רק חייך, הוא אפילו צחק. ואני לא הבנתי. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק בנוכחותי, איך הוא יכול לצחוק בנוכחות תמונה של טל. והתחלתי לבכות. הם המשיכו לדבר ביניהם, עם עוד איזה עו"ד שהצטרף אליהם, והחליפו ביניהם הלצות, אנקדוטות וסיפורים, ועם כל כמה שאני מקפידה לא לדבר אליו ולא לפנות אליו, באותו הרגע לא יכולתי יותר והתפרצתי עליו בבכי: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?" הוא סובב את ראשו לכיוון שלי ואז אמרתי לו שוב, בוכה: "אתה יכול לפחות לא לצחוק?!". החיוך ירד לו סוף סוף מהפנים ועורך הדין שלו אמר לו "בוא, ניכנס לאולם". הם קמו ונכנסו, ואני נשארתי לשבת בוכה על הכסא באולם ההמתנה.

אחרי כמה דקות ענבל הגיעה, ובכיתי לה לתוך החיבוק: "הוא צחק". איך האיש הזה, שגרם לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה דמעות, וסבל, וצער, וכאב, איך הוא יכול לצחוק? איך הוא יכול לצחוק בכלל, ועוד כאן, ועוד עכשיו, ועוד בנוכחותי, ועוד בנוכחות תמונה של טל?  כנראה שהתמונה כבר לא מספיקה, אני אצטרך לחשוב על משהו אחר להביא לדיון הבא, כי אני באמת חושבת שזו לא דרישה מוגזמת מצדי - שלפחות לא יצחק. 

אין לו קרניים. למה, בעצם?

מסתבר שראיתי יותר מדי סדרות בתי משפט אמריקאיות, אז בילבל אותי להיכנס לבית המשפט לתעבורה בתל אביב ולגלות שהוא לא מסודר כמו שהוא "אמור", כמו שאני "רגילה".
בחו"ל יש "מקומות קבועים" לתובע, לסנגור ולנאשם. כאן לא ידענו מי הוא הסניגור עד שהוא לא הציג את עצמו, ויותר גרוע, לא ידענו מי הוא הנאשם עד שהשופט לא פנה אליו. 


רק ככה גילינו שנתי, אמא ואני יושבות עם הנאשם באותה שורה, ספסל על יד ספסל. 
בין אמא לבינו הפריד רק אדם אחד, חבר שלו.
ביני לבינו הפרידו רק אמא ועוד אדם.
הסתבר לנו שכדי להתיישב במקום הפנוי חלפנו על פניו בשורת הספסלים, כמעט נגענו, כי לא ידענו שהוא הסיבה לכך שאנחנו שם. הוא לא נראה דומה לתמונה שלו שהתפרסמה בתקשורת. 


הסתכלתי עליו מדי פעם תוך כדי הדיון.
הסתכלתי עליו וראיתי שאין לו קרניים. יש לו פנים, והן פנים רגילות.

חשבתי על זה שגם לו בטח קשה לשבת כל כך קרוב לאמא שהוא הרג את הבן שלה, לאחות שהוא הרג את האח שלה, לאישה שהוא הרג את החבר הכי טוב שלה מזה שלושים שנה (אבא ישב בשורת ספסלים אחת מאחורינו).
הסתכלתי מהצד על הפנים שלו וחשבתי שהוא רואה את הפנים שלו כל יום, ומסתכל לעצמו בעיניים כשהוא מתגלח, ויודע שהוא מסתכל בעיניים לאיש שהרג אדם.
וחשבתי "בואנ'ה, איזו קארמה הבנאדם הזה סידר לעצמו".
וחשבתי כמה זה מוזר ומבלבל, שהוא פשוט יושב שם, לידנו, בלי אזיקים, בבגדים רגילים, בטח בא מהבית, עם חבר.
הדבר העיקרי שחשבתי עליו כשראיתי את הפנים שלו היה שבגללו ראיתי את הפנים המתות של אחי. היה משהו בפנים שלו שהזכיר לי את זה כל הזמן. 


וחשבתי שלא מתחשק לי להיות מבינה וסלחנית כלפיו. ושזה בסדר, כי זה התפקיד של המשפחה שלו ושל החברים שלו, וזה לא התפקיד שלי.


בזמן השבעה היתה מישהי (סליחה שאני לא זוכרת מי) שאמרה שהיא לא אוהבת שקוראים לזה "תאונות דרכים" כי זו לא "תאונה". ומאז אני חושבת על כמה שהיא צודקת. תאונות דרכים הן לא "תאונה". האיש הזה חצה שני נתיבים לרוחב - זו לא "תאונה". 
There is nothing accidental about it.
זה לא "קרה" ב"מקרה". הוא גרם לזה. 
אני חושבת שצריך לשנות את המינוח, להפסיק לתת להתרחשויות על הכביש שבהן אדם אחד אחראי לפגיעה באדם אחר בשם "תאונה". 


כשהדיון הסתיים אמא ואני חיכינו שהוא יצא מהאולם ורק אז יצאנו. לא רצינו לעבור לידו שוב. 
הוא לא הבין את הרמז וכשיצאנו החוצה עמד קרוב לדלת (כנראה חיכה לסניגור שיצא אחריו) והיינו צריכות לעבור על פניו בכל זאת. חיבקתי את אמא, אמרתי לה "בואי", חצינו את החדר בצעד מהיר והצטרפנו לשאר האנשים "שלנו". עמדנו עם הגב אליו.
 
לא עשיתי סצינות.
לא צעקתי עליו, לא קיללתי אותו, לא ירקתי עליו, לא זרקתי עליו חפצים, לא איימתי עליו, לא דחפתי אותו, לא הפלתי את הספספל עליו הוא ישב, לא תקפתי אותו, לא הצבעתי עליו ברחוב ואמרתי לאנשים "היי, אתם רואים את האיש הזה שם? זה שנראה רגיל? אז זהו, שהוא לא: הוא האיש שבגללו אח שלי מת".
אבל כן מצאתי את עצמי כל כך, כל כך כועסת עליו. ועל מערכת המשפט הישראלית. המשפט יכול לקחת שנה - שנתיים כמו כלום. בזמן הזה המקסימום שיקרה לאיש הזה זה שהוא יהיה בשלילת רישיון (שגם ממנה הוא מנסה להתחמק. הוא מנסה לקבל את רישיון הנהיגה שלו בחזרה. איך אתה עוד מעלה על דעתך לעלות לכבישים שוב? ועוד כנהג?). עד שנגיע לשלב הטיעונים במשפט הוא פשוט ימשיך להסתובב חופשי ולחיות את חייו, בזמן שאמא שלנו תמשיך לנסוע כל שבת לבית הקברות פעמיים ביום כדי לפתוח ולסגור את השערים, שאופנוענים יוכלו לעצור ולבקר, אם הם מטיילים בסביבה. 


הזמנתי כרטיס טיסה לחו"ל לפני המועד של הדיון הבא במשפט. 
לא רוצה להיות כאן בדיון הבא, לא רוצה לראות אותו, לא רוצה להיות איתו באותו חדר, לא רוצה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הסניגור בטח יגיד לו להביא איתו את אשתו ומשפחתו לדיונים הבאים כדי להגביר את האפקט הדרמטי, להדגיש שגם לו יש משפחה. לא רוצה לראות אותם. 


נכון, זה אולי לא בוגר מצדי. זה אולי לא חומל ורחום מצדי. אולי אני אמורה לחמול אותו ואת משפחתו. אולי אני צריכה להגיד לעצמי שגם לו בטח קשה, כי זו לא ידיעה שקל לחיות איתה, שבגללך אדם אחר לא חי. אולי זה לא בריא לכעוס.
אבל לא בא לי.
הוא אפילו לא אותת בארבעת האיתותים, כמו שמאותתים בחירום, בזמן שהוא חצה כביש ראשי לרוחב. לטל פשוט לא היה סיכוי.
 
הוא הרג את אח שלי במקום. ראיתי את הפנים של טל, והארשת שלו היתה מופתעת. 
הוא הרג את אח שלי, ובגללו ראיתי את הפנים המתות של טל. 


אז אני כועסת. 


ואני יודעת שגם זה לא התפקיד שלי, אבל מצדי - שיסתובב עם קרניים. הרעיון של אות קין נראה לי מאד ברור ומובן עכשיו.


למה שלא יסתובב בבתי ספר וירצה על "למה צריך להקפיד לא לקבל החלטות מטופשות וחסרת אחריות על הכביש? - כי הן הורגות אנשים!" עד שתינתן ההכרעה במשפט שלו? ואז אולי אנשים ילמדו מהרשלנות הפושעת שלו איך להיות רשלניים פחות, לפחות.


לא מוצאת דרך טובה לסיים את הפוסט הזה. כועסת מדי. עצובה מדי. 




עדכון אחרי הדיון הבא בבית המשפט, שהתקיים ב 18/7/11, כשאני כבר הייתי בחו"ל: 
הפעם המשפחה היתה באולם קודם והוא נכנס אחריהם, והוא בא להתיישב בספסל ליד אמא שלנו!
אמא כמובן נעמדה ואמרה שהיא לא מוכנה לשבת לידו, ואז הוא נזכר להושיב את חבר שלו לידם ולהתיישב טיפה יותר רחוק.
איך אתה בכלל מתקרב לספסל של המשפחה והחברים של האיש שהרגת? לא מספיק גרוע שהם צריכים להיות איתך באותו החדר? אם אין מקום פנוי אחר, תעמוד. 
בפעם הקודמת לא ידענו שזה אתה - הפעם כבר ידעת שזה הם, ובאת להתיישב לידם בכל זאת. איזה חוסר התחשבות וחוסר רגישות.