(ושוב) בא לי לצרוח

5/11/14

יום רביעי.
איך שיחת טלפון אחת מפרקליטות מחוז צפון יכולה להפוך את כל (מה שנשאר מ)היום, את כל מצב הרוח. 
איך בשניות אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה: 
טלפון לאמא, לענבל, לרותם, לדן. 
במקביל: מייל לתובע. 
במקביל: ענבל מתחילה לנסח את התגובה של המשפחה ואנחנו פוצחות בנוהל הקבוע שלנו של פינג פונג מיילים: מדייקות את המילים, המשפטים, הפסקאות, הניואנסים. 
שוב הדירה שלי הופכת לחמ"ל: טלפונים, מיילים, סמסים, ווטסאפים. 
שוב אני פורצת בבכי, וממשיכה תוך כדי. 
אין זמן: בגלל התנהלות תמוהה של גוף שאמור להיות בקשר עם נפגעי עבירה ולא היה איתנו בקשר, רק היום, אחרי הגדלת ראש (אם כי בהתנהלות עקומה משהו) של פרקליטות מחוז צפון, הסתבר לנו אחר הצהריים, שמחר בבוקר (!) הדיון בועדת השחרורים בבקשתו של הנהג שהרג את טל בקיצור עונשו: ניכוי שליש מתקופת המאסר שלו. 

הוא היה אמור להשתחרר ב-1/5/15, ובמקום זה, הוא מבקש שיקצרו את עונשו וינכו לו שליש, מה שאומר, כנראה, שאם בקשתו תאושר, ישתחרר כבר החודש, בנובמבר 2014. הוא נכנס לכלא רק ב-2/3/14 (יום השנה של טל: 2 במרץ). 

6/11/14

יום חמישי.
השופטת קוראת את עמדת המשפחה לגבי בקשתו לשחרור מוקדם, אומרת שיש לה "תחושות חזקות" לגבי הנהג ופוסלת את עצמה. 
הדיון נדחה ויתקיים ב-13/11/14. 

13/11/14

יום חמישי.
ההורים ואני בחו"ל. טלפון מהפרקליטה: הועדה קיבלה את בקשתו של האסיר ועונשו יקוצר בשליש. הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע עד יום ראשון. אני מעדכנת משם במיילים את כולם. יש לנו כרטיסים למיוזיקל, אני מחליטה שהאיש הזה כבר הרס מספיק ולא ניתן לו להרוס גם את זה, אז אנחנו הולכים, רק מגיעים באיחור, כי בכל זאת. אני צוחקת צחוק היסטרי כדי לא לבכות.
זה מה שכתבתי בפייסבוק באותו יום. 

16/11/14 

יום ראשון. 
אנחנו עדיין בחו"ל, בדיוק עומדים לצאת מהמלון. בלובי, טלפון מהפרקליטה: הם החליטו לא לערער. הנהג שהרג את טל ישוחרר מהכלא עוד היום. אני אומרת להורים שילכו קדימה, אני אחזור לחדר ולמחשב כדי לעדכן במיילים את כולם. זה גם נותן לי אפשרות להיות לרגע לבד עם עצמי, עם הכאב, עם העצב, עם הצער, עם הכעס, עם הדמעות. 
יוצאת שוב מהחדר ואז מהמלון, הולכת לפגוש את ההורים שמחכים לי בבית קפה ברחוב הראשי. אומרת להם שזהו, היום עד 15:00 הנהג ישוחרר. אמא בוכה, ואני אומרת לעצמי שטוב שיכולתי לבכות קודם בחדר לבד, כי ככה אנחנו לא בוכות עכשיו שתינו ביחד לתוך הטישו, הקפה והתה. 

17/12/14

יום רביעי.
עבר חודש, ורק עכשיו אני מצליחה להביא את עצמי להשלים את הפוסט הזה, שהתחלתי לכתוב ב-5/11, ולפרסם אותו: 

עורך הדין של הנהג התנגד לפרסום הפרוטוקול של ועדת השחרורים, לא ברור לי למה. בגלל זה אני לא יכולה לצטט אותו כאן, רק אציין ששוב הנהג שיקר, לפחות במה שנוגע למשפחה שלנו (לא ראיתי את הפרוטוקול, בגלל ההתנגדות של העו"ד, רק הקריאו לי בטלפון). 

אם יש גוף שכל התפקיד שלו זה ליידע נפגעי עבירה שמתקיים דיון כזה, למה הם לא הודיעו לנו? 
You had ONE job. 
זה היה נותן לנו עוד זמן להסתגל לרעיון. 

והפרקליטות: אם כבר הגדלתם ראש וחיפשתם אותנו כדי לבדוק מה עמדתנו בנושא כי היה מוזר לכם שעוד לא שמעתם מאיתנו (ובצדק): מה יותר פשוט מלהרים טלפון בתוך הפרקליטות לתובע שהיינו איתו בקשר כל השנים של המשפט, ולקחת ממנו את כל המיילים והטלפונים שלנו? או סתם לחפש אותנו בגוגל, נגיד. אנחנו לא בדיוק משפחה שקשה לאתר או ליצור איתה קשר. 

כששלחתי את המיילים ב-16/12 לעדכן את כולם, כתבתי: 

"מבחינתנו בזאת כל מה שקשור אליו הסתיים. אנחנו לא רודפים אותו, אנחנו לא רודפים אחריו, אנחנו לא מחפשים אותו. מערכת הענישה אמרה את דברה ואנחנו לא ממנים את עצמנו למערכת נוספת או חלופית"

היה לי חשוב להפיץ שזו העמדה שלנו, בתגובה לכמה יוזמות של אופנוענים, שחשבו אולי לחכות לו מחוץ לכלא עם שלטים כשהוא משתחרר, או ללוות אותו מהכלא הביתה בשיירת אופנועים. 

אז כן, זה נגמר, הוא יצא מהכלא וחזר לחייו (חוץ מזה שהוא בשלילת רישיון לעוד כמה שנים. לפחות זה). ואנחנו ממשיכים להתמודד על בסיס יומי עם ההשלכות של המעשים שלו והבחירות שלו, ואמא שלנו ממשיכה ללכת לבית הקברות כל יום שבת. 

אני מאחלת למשפחה שלנו שהפעם האחרונה שראינו אותו, בבית המשפט, היתה באמת הפעם האחרונה שראינו אותו. לא רוצה לחשוב איך נרגיש אם ניכנס לאיזה בית קפה או מסעדה ונראה אותו יושב לו שם ונהנה, חי לו את חייו. 

זו הפעם האחרונה שאני כותבת עליו, או כך לפחות אני מקווה. את מה שאני חושבת עליו אתם יודעים: 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש
הוא הסתכל לי בעיניים
"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"
כשאיש קטן מטיל צל גדול
אתה יכול לפחות לא לצחוק?
אין לו קרניים. למה, בעצם?

והנה, גם הפרק הזה נגמר, ושוב צריך להמשיך הלאה. ושוב אני בוכה במקום לצרוח.