בהדרן, בהופעה של סתיו ברק ויובל בן עמי *, שורה מהשיר "Time" של Tom Waits תופסת אותי לא מוכנה ושוברת אותי. הדמעות מתחילות לנזול ואני מתלבטת האם להרשות לעצמי להתפרק, אם להסתובב לא' שיושב לידי ולהתחבא לו בכתף. בגלל שאני יושבת בשורה הראשונה והכל קטן וקרוב, אני מחליטה להתאפק, להחזיק, לבלוע, לא להפריע לסתיו לשיר, לא להסיט את תשומת לב הקהל ממה שקורה על הבמה (אחר כך הסתבר שמישהו ראה אותי בוכה בכל זאת, אבל לפחות זו לא היתה סתיו).
"So just close your eyes, son
And this won't hurt a bit"
ביום שבת ירד גשם. כל יום שבת אמא במעברות, מטפלת בקבר, מוציאה צמחים, שותלת צמחים חדשים. ג' ואני מגיעים לחופית בשבת וכשאנחנו מתחבקות, אמא מתפרקת לי בתוך הידיים בבכי: קשה לה שיורד עליו גשם. אמא לא חווה את זה כמוני, שאנחנו נשמה שיש לה גוף. מבחינתה זה טל שוכב שם, ויורד עליו גשם, וזה שובר אותה כשיורד גשם, וזה שובר אותי כשאמא בוכה.
המשפט נגד הנהג שהרג את טל עומד להתחדש בימים הקרובים. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. אני נמנעת מלכתוב על המשפט כל זמן שהוא עדיין מתנהל, אבל אלו הרגעים שאני נשברת בהם: האיש הזה, חיים בר עם, שגרם לכל כך הרבה כאב וצער אצל כל כך הרבה אנשים, עוד העז לחייך כשהגיע לבית המשפט - ומאז אני מגיעה לדיונים עם תמונה של טל, כי בנוכחותה הוא כבר לא מחייך. האיש הזה מעז להתפתל כל פיתול אפשרי כדי לא להודות, כדי לא לקחת אחריות, כדי לנסות ולהתחמק מתוצאות הפעולות שלו באותו היום. כל פעם מגיע אלי עוד ועוד מידע על כך שהוא מחפש ממש מתחת לאדמה חול שהוא מקווה לזרות בעיני השופט. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק למרוח את המשפט ככה כמו מסטיק, שיודה כבר שהוא נהג באופן רשלני ופושע, שיראה שהוא מתחרט. כי הוא אף פעם לא יוכל להקל על הכאב, אבל לפחות שיפסיק להוסיף עליו.
זו לא אני בתמונה, אבל זה תיאור טוב של איך שאני מרגישה
كل كلب...
השבמחק