Beauty is in the eyes of the beholder | היופי נמצא בעיני המתבונן

אני חושבת שלאחרונה אני מבינה טוב יותר את המשפט הזה, "היופי נמצא בעיני המתבונן". 

ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות. 
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.

ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש. 

בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם. 

אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש. 

אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה. 

ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.



עדכון מתאריך 25/8/13: 
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו". 

I think that recently I have a better understanding of the phrase: "Beauty is in the eyes of the beholder". 

During my dark moments, when I look at the world, it's filled with potential future pains:

Every human being I love might cause me pain, by leaving or by dying. 

Every living creature I love might cause me pain, by becoming lost or by dying. 

In the darker moments, I look at people in the street and they seem like potential graves: people are walking with a tombstone hovering above their heads. 

Following the work I did with my NLP therapist, I realize this is my responsibility, how I look at the world and what do I see in it. I can see death and pain and sorrow and suffering, because they are there. And I can see life and beauty and solace and love, because they are there too. 

I think most of us don't see death and pain and sorrow and suffering because we don't want to. We repress it or deny it. An acquaintance of mine, Andriana, wrote in her blog "The Black Ribbon" that "death is transparent". I couldn't agree more. Death is constantly around us, but we don't see it. It's transparent to us - until it punches us in a way which leaves no room for dispute or doubt. I think part of the difficulty of dealing with an unexpected death is this shock, when something transparent instantly becomes a cement wall we crush against, in a speed which went up from zero to 350 kph in a split second.

I think the challenge is to go back to seeing life and beauty and solace and love after and in spite of and although I already know there is so much death and pain and sorrow and suffering in this world, and that the potential for future death and pain and sorrow and suffering is infinite and ceaseless. 

Therefore, beauty lies with the ability of the beholder to choose to see it. And the challenge is to see it even after you know and have experienced it and you've tasted and seen and heard in an unmistakable manner, that death is present, and not transparent at all, not even for a minute. And to re-choose to see beauty - without repressing or denying the knowledge that there are death, and life. 


August 25th 2013 update: 
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by". 

נקודות שבירה

בהדרן, בהופעה של סתיו ברק ויובל בן עמי *, שורה מהשיר "Time" של Tom Waits תופסת אותי לא מוכנה ושוברת אותי. הדמעות מתחילות לנזול ואני מתלבטת האם להרשות לעצמי להתפרק, אם להסתובב לא' שיושב לידי ולהתחבא לו בכתף. בגלל שאני יושבת בשורה הראשונה והכל קטן וקרוב, אני מחליטה להתאפק, להחזיק, לבלוע, לא להפריע לסתיו לשיר, לא להסיט את תשומת לב הקהל ממה שקורה על הבמה (אחר כך הסתבר שמישהו ראה אותי בוכה בכל זאת, אבל לפחות זו לא היתה סתיו). 

"So just close your eyes, son
And this won't hurt a bit"

אני שומעת את זה וישר חושבת על טל, שמת על הכביש לבד או בין זרים, שלא היה איתו אף אחד שיחזיק לו את היד, שידבר איתו, שילטף לו את הראש, שיעצום לו את העיניים, ש"יחליק" למענו את המעבר הזה מלהיות נשמה שיש לה גוף ללהיות נשמה שאין לה גוף.מפחדת שכאב לו, שכאב לו עד כדי כך שהוא מת מזה. קשה לי שלא נפרדנו ממנו, קשה לי שהוא לא נפרד מאיתנו. קשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו את הכאבים הפיזיים, וקשה לי שלא היה שם אף אחד שיקל עליו אפילו רק במילים.


ביום שבת ירד גשם. כל יום שבת אמא במעברות, מטפלת בקבר, מוציאה צמחים, שותלת צמחים חדשים. ג' ואני מגיעים לחופית בשבת וכשאנחנו מתחבקות, אמא מתפרקת לי בתוך הידיים בבכי: קשה לה שיורד עליו גשם. אמא לא חווה את זה כמוני, שאנחנו נשמה שיש לה גוף. מבחינתה זה טל שוכב שם, ויורד עליו גשם, וזה שובר אותה כשיורד גשם, וזה שובר אותי כשאמא בוכה.


המשפט נגד הנהג שהרג את טל עומד להתחדש בימים הקרובים. התביעה סיימה, ההגנה מתחילה. אני נמנעת מלכתוב על המשפט כל זמן שהוא עדיין מתנהל, אבל אלו הרגעים שאני נשברת בהם: האיש הזה, חיים בר עם, שגרם לכל כך הרבה כאב וצער אצל כל כך הרבה אנשים, עוד העז לחייך כשהגיע לבית המשפט - ומאז אני מגיעה לדיונים עם תמונה של טל, כי בנוכחותה הוא כבר לא מחייך. האיש הזה מעז להתפתל כל פיתול אפשרי כדי לא להודות, כדי לא לקחת אחריות, כדי לנסות ולהתחמק מתוצאות הפעולות שלו באותו היום. כל פעם מגיע אלי עוד ועוד מידע על כך שהוא מחפש ממש מתחת לאדמה חול שהוא מקווה לזרות בעיני השופט. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק למרוח את המשפט ככה כמו מסטיק, שיודה כבר שהוא נהג באופן רשלני ופושע, שיראה שהוא מתחרט. כי הוא אף פעם לא יוכל להקל על הכאב, אבל לפחות שיפסיק להוסיף עליו.

זו לא אני בתמונה, אבל זה תיאור טוב של איך שאני מרגישה 

* הלינק הוא להופעה הקודמת של סתיו ויובל, לא לזו שבה הייתי.

רצון להתקפל לתנוחה עוברית

נסעתי אתמול לבית הקברות במעברות, לסדר ולנקות את המצבה של טל, שתהיה "ייצוגית" היום בלוויה של לירון, הבן של רחלי, בת דודה שלי (אמא שלה ואמא שלי אחיות). בטוח אנשים יבואו לבקר גם את טל, אם הם כבר שם, אז שיהיה יפה.

חשבתי לעצמי שאני אעשה את זה, כי ההורים שלנו בחו"ל - אם אמא היתה בארץ היא בטח היתה עושה את זה בעצמה: היא הולכת כל שבת למצבה של טל, שוטפת את האבן, משקה את הצמחים, אם צריך שותלת צמחים חדשים. כשהגעתי לבית הקברות מצאתי שם את הדודה השנייה שלי, האחות האחרת של אמא, מסדרת ומנקה את המצבות של ההורים שלה, כלומר של סבא וסבתא שלי. לירון ייקבר לידם. אמרתי לה שאני רואה שחשבנו על אותו הדבר, אז היא אמרה שזה לא היא, זו אמא שלי - אמא התקשרה אליה מחו"ל וביקשה שתסדר ותנקה את המצבות של סבא וסבתא. מצחיק ששתינו חשבנו על אותו הדבר באותו הזמן. 

כשהגעתי לבית של רחלי ושמעון, ההורים של לירון, כל השערות שלי סמרו: שוב כיסאות פלסטיק על הדשא, שולחן ארוך, הצללה, שוב הבית מתחיל להתמלא באוכל ושתיה, בערב שוב התכנסות מול הטלויזיה בציפייה לראות את הכתבה על לירון בחדשות ערוץ 10, שוב הבכי מול המסך. לפחות הפעם ערוץ 10 ערך את הכתבה ברגישות, שלא כמו בערב בו טל נהרג.  

העצב על לירון מתערבב לי בעצב על טל. העצב המשפחתי מתערבב לי בעצב הפרטי. 
מחפשת איך להעסיק את עצמי: לשטוף כלים. לרוקן את הפח. כל פעולת עשייה מתקבלת בברכה.  
מפחדת מהלוויה היום, מפחדת מהתחושות שזה יעורר בי, להגיע לבית הקברות במעברות ולראות שם קבר פתוח, מפחדת מהתהומות של הכאב שאראה סביבי, מהתהום הפרטית שלי שאני עדיין נופלת אליה לפעמים, ולפי מה שאני שומעת מג', האחות הלא ביולוגית שלי שאיבדה את אחיה לפני 8 שנים, התהום תמיד שם, ולפעמים נופלים אליה שוב. 
גם ג' וגם המטפלת שלי, מאירה, אומרות שזה מקל כשלא מתנגדים לנפילה. כמו עם בוץ טובעני, הדרך להיחלץ ממנו היא לא דרך מאבק, אלא דרך הרפייה. אז אני אומרת לעצמי שזה בסדר אם אטבע היום. 

את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך

אני חוזרת לזיכרון הזה עוד פעם ועוד פעם במהלך הכמעט שנה מאז, מריצה אותו לנגד עיני. 
אולי הפעם אפנים, אבין, אקבל?
אולי הפעם אשלים את השניות (?) החסרות?
אולי הפעם אבין שאין שניות חסרות?.  


כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי זה נראה רצוף, אבל אני לא זוכרת את זה רצוף. אני זוכרת את זה בהבזקים, כמו שעורכים סרט כדי לתת תחושה של פלאש-בקים: עם הבהובים של פריימים ריקים בין לבין. 




ג' ואני קבענו לאכול צהריים יחד באותו יום. התעכבתי בלימודים, וכשהתקשרתי הוא אמר שכבר לא נספיק כי יש לו פגישה בעבודה. 
התארגנתי לצאת מהבית כדי ללכת לחפש אביזרים לתחפושת (פורים מתקרב, החג האהוב עלי). 
ג' מתקשר, אומר שהפגישה בוטלה, שהוא בדרך לשכונה ושנלך לשתות קפה. אני כמובן מרוצה מכך שאנחנו בכל זאת נפגשים. הוא מדקדק בפרטים ורוצה לדעת בדיוק איפה אני כרגע, האם יש איתי מישהו, בדרך לאן הייתי כשהוא התקשר.

אני הולכת לכיוון הצומת בה קבענו להיפגש, ג' כבר עבר אותה ומתקדם לכיווני. אני רואה על הפנים שלו שמשהו לא בסדר ושואלת בהבנה: "שוב מיגרנה?". הוא מאשר את האבחנה שלי בהנהון ומציע שנלך לבית קפה קרוב שאנחנו לא הולכים אליו בדרך כלל. אני מופתעת אבל מסכימה. 

הוא שואל לשלומי תוך כדי הליכה ואני עונה בהתלהבות שהייתי יום קודם לכן אצל עורכת הדין והשארתי אצלה את הצ'ק על הסכום שהייתי חייבת לאיש שהייתי נשואה לו בעקבות מכירת הרכב שלי, שהיה גם שליש שלו, וכמה שזו הרגשה משחררת. איזה כיף שהזנב האחרון של הגירושין מאחורי, ושאין ביני לבין האיש ההוא יותר דבר וחצי דבר, ושעכשיו אפשר לצאת לדרך חדשה, להתחלות חדשות. 
ג' כמעט לא מדבר, ורק מדרבן אותי לספר עוד. מדי פעם הוא נוגע לי בכתף.

אנחנו מתיישבים בקפה, אני מזמינה שוקו חם, הוא מתעקש שאזמין גם עוגה (שלא הספקתי לטעום).
אני שמה את הנייד על השולחן, כרגיל, הוא שואל האם אני מחכה לשיחה ואני עונה שלא. 
הוא קם, שוטף פנים, חוזר - התנהגות אופיינית שלו כשהוא עם מיגרנה, אז אני לא רואה בזה משהו חריג.

בבית הקפה מתנגן "עוגן הרם" של יוני רכטר, ואני מבקשת סליחה ומבטיחה לחזור לשיחה שלנו בסוף השיר - שרה אותו מההתחלה ועד הסוף, שמחה לגלות שאני עדיין יודעת את כל המילים בעל פה למרות הזמן הרב שעבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה.

השיר נגמר, הטלפון מצלצל, זו אמא. אני עונה במשהו כמו "כן, ראיתי שחיפשת אותי קודם, עוד לא הספקתי לחזור אליך". בגלל הרעש בבית הקפה אני לא קולטת בדיוק מה היא אומרת אבל קולטת מהקול שלה שמשהו לא בסדר.
שואלת: "אמא, מה קרה?".קמה והולכת לכיוון פתח בית הקפה כדי להתרחק מהמוסיקה ולשמוע אותה יותר טוב.  
אמא אומרת: "את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך". 
ישר חשבתי שקרה משהו ללירון, הבן של בת דודה שלי, שחולה בסרטן. מפוחדת (אבל עוד לא לא מפחדת מספיק) שואלת: "מה קרה?".  
אמא: "טל נהרג".
אני לא מבינה, שואלת: "איזה טל?" (ציפיתי לשמוע "לירון", והרי אין אפשרות שזה טל אח שלי). 
אמא מופתעת מהשאלה, עונה: "טל הבן שלנו". 
בשלב ההוא כבר הייתי מחוץ לבית הקפה, נשענת בגבי על העמוד של התמרור

ואני שומעת מהקול שלה שזה נכון, המילים האלו שהיא אומרת.
עדיין נשענת על התמרור אני שואלת משהו כמו: "מה? ממה? איך?" והיא עונה "מפגיעה של מכונית על הכביש, זה כל מה שאנחנו יודעים כרגע".
מתישהו התיישבתי על הרצפה, על המדרגות בכניסה לבית הקפה. 

מתישהו שאלתי איפה הם והיא אמרה שבדרך לאורלי, גרושתו, ושהילדים שם. אמרתי שאגיע גם. 
ואני בוכה, ולא בוכה, ובעיקר בהלם.
לא זוכרת מה עוד היא אמרה.
לא זוכרת מה עוד אני אמרתי. 
אולי לא היתה שיחה מעבר לזה. 
אני מרימה את המבט, ג', שם, מסתכל עלי. אני אומרת לו שטל אחי נהרג (אני זוכרת שאמרתי "טל אחי", כדי להבהיר באיזה טל מדובר). הוא אומר שהוא יודע. "מה זאת אומרת אתה יודע?" אני שואלת. זה הצליח לעבור אצלי דרך ההלם, המשפט הזה. "שכחת איפה אני עובד? בגלל זה באתי, כי ידעתי ולא רציתי שתהיי לבד כשיתקשרו לספר לך". 
"בגלל זה באנו לפה", הוא אמר מתישהו, ושילם את החשבון מתישהו, "ידעתי שלא תחזרי לכאן יותר ולא רציתי שזה יקרה בבית הקפה הקבוע שלך, אלא באחד אחר. רק קיוויתי שהשיחה תגיע אחרי שהשיר יסתיים, שיתנו לך עוד ליהנות ממנו עד תומו. ואין לי באמת מיגרנה". 
אני עדיין על הרצפה, היושבים בבית הקפה מפסיקים לרגע לאכול ומסתכלים עלי, המלצרית מביאה לי כוס מים שאני לא שותה. לא זוכרת אותי קמה מהמדרגות. 

Bruised eyes

I'm looking at the world through bruised eyes.

The images I have seen have imprinted themselves on my retina, are engraved in my iris, are outlined in my pupils, have impressed themselves into my cornea. 


I'm looking at the world through images of his death, his funeral, his coffin lowered into the ground, and these images have bruised me.

A veil of sadness covers my eyes and I'm looking at the world through it, as through a filter, and it affects my eyesight. 


My eyes have become the most vulnerable part of me, as my eyes were the gate through which these images have entered my realm and changed me, and my eyes now reflect my pain, my trauma, my vulnerability.

As I reread what I have just written, I realize it was not so: My ears were the first gate, not my eyes, as the news of his death was first delivered to me over the phone - by hearing, not by seeing. And yet it is my eyes who have been bruised, not my ears. Perhaps because a part of me fled when I heard the news, for I did not wish to be there and register what I was being told.

I notice strangers staring at me with a puzzled expression on their faces and I wonder - Do they interpret my expression as haunted? Do they notice the layer of sadness through which I'm looking at them? Do they see these images in my eyes when they look at me, or is it only me who see these images when I look at them? 


Can you see the bruises?