אני חושבת שלאחרונה אני מבינה טוב יותר את המשפט הזה, "היופי נמצא בעיני המתבונן".
ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות.
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.
ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש.
בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם.
אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש.
אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה.
ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.
עדכון מתאריך 25/8/13:
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו".
ברגעים האפלים יותר, כשאני מסתכלת על העולם, הוא נראה לי מלא בפוטנציאל לכאב עתידי:
כל אדם שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים לעזוב או למות.
כל בעל חיים שאני אוהבת עלול לגרום לי כאב: הוא/היא עלולים ללכת לאיבוד או למות.
ברגעים העוד יותר אפלים, אני מסתכלת על אנשים ברחוב והם נראים לי כמו קברים פוטנציאליים: אנשים הולכים ומרחפת להם מצבה מעל הראש.
בעקבות העבודה שעשיתי עם מאירה, אני מבינה יותר שזו האחריות שלי, איך אני מסתכלת על העולם ומה אני רואה בו. אני יכולה לראות בו מוות וכאב וצער וסבל, כי הם ישנם. ואני יכולה לראות חיים ויופי ונחמה ואהבה, כי גם הם ישנם.
אני חושבת שרובנו לא רואים מוות וכאב וצער וסבל כי אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו מדחיקים אותם או מתכחשים להם. מכרה שלי, אנדריאנה, כתבה בבלוג שלה, The Black Ribbon Blog, "המוות הוא שקוף". כל כך הסכמתי איתה. המוות סביבנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רואים אותו. הוא שקוף מבחינתנו - עד שהוא טופח לנו על הפנים באופן שלא משתמע לשתי פנים. לדעתי חלק מהקושי בהתמודדות עם מוות פתאומי הוא ההלם הזה, כשמשהו שהיה שקוף הופך בבת אחת לקיר בטון שאנחנו מתרסקים כנגדו במהירות שעלתה בשבריר שניה מ-0 ל-350 קמ"ש.
אני חושבת שהאתגר הוא לשוב ולראות חיים ויופי ונחמה ואהבה אחרי ולמרות ויחד עם זאת שאני כבר יודעת שיש בעולם כל כך הרבה מוות וכאב וצער וסבל, ושהפוטנציאל לעוד מוות וכאב וצער וסבל הוא אינסופי, בלתי פוסק ובלתי נדלה.
ולכן היופי נמצא ביכולת של המתבונן, או במקרה הזה, המתבוננת, לבחוֹר לראות אותו. והאתגר הוא לראות אותו גם כשכבר יודעים ורואים וחווים ושומעים וטועמים באופן שאי אפשר לטעות בו, אפילו לא לשנייה, שהמוות נוכח, ולא שקוף בכלל. ולבחוֹר מחדש לראות יופי - מבלי להתכחש או להדחיק את הידיעה שיש גם מוות, וגם חיים.
עדכון מתאריך 25/8/13:
ראיתי ברחוב הבוקר ילד הולך ומחזיק על הידיים גור של כלב קטן, לבן וצמרירי, ומחבק אותו. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה "אוי, כמה שהלב של הילד הזה הולך להישבר כשיקרה משהו לכלב הזה - כשהוא יברח, או יאבד, הוא יידרס, או ימות", והכרחתי את עצמי להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת: "אולי הילד הזה יגדל להיות אדם טוב יותר בגלל שהוא יגדל עם כלב קטן שהוא יאהב ושהכלבלב יאהב אותו".
I think that recently I have a better understanding of the phrase: "Beauty is in the eyes of the beholder".
During my dark moments, when I look at the world, it's filled with potential future pains:
Every human being I love might cause me pain, by leaving or by dying.
Every living creature I love might cause me pain, by becoming lost or by dying.
In the darker moments, I look at people in the street and they seem like potential graves: people are walking with a tombstone hovering above their heads.
Following the work I did with my NLP therapist, I realize this is my responsibility, how I look at the world and what do I see in it. I can see death and pain and sorrow and suffering, because they are there. And I can see life and beauty and solace and love, because they are there too.
I think most of us don't see death and pain and sorrow and suffering because we don't want to. We repress it or deny it. An acquaintance of mine, Andriana, wrote in her blog "The Black Ribbon" that "death is transparent". I couldn't agree more. Death is constantly around us, but we don't see it. It's transparent to us - until it punches us in a way which leaves no room for dispute or doubt. I think part of the difficulty of dealing with an unexpected death is this shock, when something transparent instantly becomes a cement wall we crush against, in a speed which went up from zero to 350 kph in a split second.
I think the challenge is to go back to seeing life and beauty and solace and love after and in spite of and although I already know there is so much death and pain and sorrow and suffering in this world, and that the potential for future death and pain and sorrow and suffering is infinite and ceaseless.
Therefore, beauty lies with the ability of the beholder to choose to see it. And the challenge is to see it even after you know and have experienced it and you've tasted and seen and heard in an unmistakable manner, that death is present, and not transparent at all, not even for a minute. And to re-choose to see beauty - without repressing or denying the knowledge that there are death, and life.
August 25th 2013 update:
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by".
August 25th 2013 update:
This morning in the street I saw a kid walking with a white, fluffy puppy held in his arms, and he was cuddling it. The first thought that crossed my mind was "Poor kid, He's gonna be so heartbroken when something happens to this puppy: when he runs away, or gets lost, or gets run over by a car, or dies", and I forced myself to switch this thought with another one: "Maybe this kid will grow up to be a better person because he'll grow up with a little dog whom he'll love and be loved by".
