בציפורניים

בציפורניים 

יש לילות שאני מרגישה שאני מגיעה לבוקר שאחריהם בציפורניים. 

טריגר

ימים - ולילות - שבהם כל דבר, כמעט, הופך לטריגר. 
ימים - ולילות - שבהם אני מרגישה שהבור כל הזמן לידי, ושבכל רגע אני עלולה ליפול פנימה לתוכו. 

דימויים 

אתמול, תוך כדי נהיגה חזרה מחופית לתל אביב, עלה בי דימוי שיושב לידי גוש גדול של אֵבֶל בלתי מעובד. גוש של Raw pain, raw sorrow, raw grief. כמו הג'לי השחור האסייתי, שבעיני הוא בלתי ניתן לאכילה. 

גוש גדול שיושב לידי כל הזמן, ומדי פעם אני מסובבת את הראש אליו ונוגסת נגיסה, ולועסת. וזה לא טעים, וזה לא נעים, ולוקח הרבה זמן ללעוס את זה, ותוך כדי לעיסה דמעות זולגות לי על הלחיים, ולפעמים I bite down on more than I can chew. כלומר אני מנסה לעבד יותר אֵבֶל ממה שאני יכולה באותו רגע. אבל אחר כך הגוש הלא מעובד הזה קצת יותר קטן. ואני אמנם כואבת יותר, אבל גם מודעת יותר. ותוהה האם האֵבֶל הזה, הגוש הזה, יהיה מעובד כולו אי פעם. 

זה מזכיר לי שיר שדודו טופז כתב בתחילת שנות השבעים (ועם הקוראים הסליחה), ומצאתי אזכור אליו ברשת רק בבלוג של דבי סער: 

השיר "יום בנצח", הנשען על אגדה יוונית, מספר על סלע עתיק יומין העומד בקצה העולם. דבר אינו יכול לו פרט לציפור זעירה, המזדמנת אליו אחת לאלף שנה ומחדדת בו מקורהּ. פעולה זו שוחקת את הצוק, וכשיישׁחק כולו ויהפוך לאבק, תצא בת קול "ותכריז כי בַנֶצח עָבַר יום אחד". 

עוד טריגר 

חברתי ש' השאילה לי את הספר "Love walked in" (הוא לא באמת רומן רומנטי בגרוש למשרתות כמו שהשם שלו גורם לו להישמע), של Marisa de Los Santos. כשקראתי את 

At four a.m. I awoke to the sound of sobbing. 

I sat up and rubbed her back with the circular motion I've always found soothing. After a while, she put her head in my lap and said, "I want my mommy."

I thought about those words, how they contained so much more than they seemed to contain, more than any four words could hold. They meant what they meant and were also a universal cry, maybe the universal, plaintive, openhearted cry for comfort. Soldiers in the heat of battle; death-row prisoners; explorers stranded in deserts, jungles, on mountaintops; anyone sick or lost or just tired and bewildered: we all wanted our mothers. 

פרצתי בבכי. המוח שלי, כאילו מעצמו, שוב העלה את התהיות שמייסרות אותי מדי פעם - עד כמה טל היה מודע? עד כמה הוא סבל? האם הוא הספיק לחשוב, לפחד, לבכות, לצעוק? האם הוא קרא לאמא שלנו, בקול רם או בלי קול?  

ואני יודעת שזה לא טוב לי, ואני משתדלת לא ללכת למקומות האלו במודע, אבל לפעמים זה פשוט עולה, כמו מעצמו. 
(הפעם הקודמת בה כתבתי על זה היתה באוקטובר 2012, בפוסט נקודות שבירה). 

עוד טריגרים

אני עובדת כמוכרת בחנות מתנות. רוב הזמן זה טוב עבורי, להיות מוקפת בדברים יפים, צבעוניים, שמחים. אבל לפעמים זה קשה, כמו עכשיו, לקראת פסח. החנות מתמלאת באנשים שבאים לקנות מתנות למשפחה לחג, לקנות חפצים יפים לקישוט הבית, ועולים בי כאב וצער, כי פעם אני הייתי הקונה הזו. פעם אני הייתי עורכת את השולחן לליל הסדר בבית, ומקשטת אותו, וקונה מתנות למשפחה. פעם הייתי מתרגשת לקראת החג ושמחה לקראתו. ועכשיו אני רק רוצה לברוח ממנו.
לפני שנתיים, כבר בשבעה דאגתי מה יהיה בפסח, ותוך כדי השבעה דיברתי עם חברים של טל, שיבואו להיות איתנו, שלא נהיה לבד. והיה סדר נוראי וקשה. כל פעם מישהי אחרת פרצה בבכי מסביב לשולחן.
לפני שנה הלכתי לליל הסדר במשפחה של בן הזוג שלי, ולא הפסקתי לבכות, כי כמעט כל דבר בהגדה הוא טריגר: מכת בכורות. מה נשתנה. עצם הישיבה המשותפת מסביב לשולחן. תוך כדי הסדר סימסתי לחברים שעשיתי טעות, שהייתי צריכה ללכת אליהם (הם לא עושים סדר).
השנה למדתי מניסיון העבר ואני לא רוצה שום דבר שמזכיר סדר או ארוחה משפחתית, או כולל את סממני החג, אז אהיה בליל הסדר עם חברה שגם לא חוגגת אותו.
ואפילו שליל הסדר עוד לא הגיע, אני כבר כמה ימים בוכה את עצמי לישון (ככה מתרגמים את Crying myself to sleep?) כי זה כל כך כואב ועצוב, שאין יותר סדר משפחתי, ושאני לא רוצה שיהיה, ושההורים לא רוצים שיהיה (הם גם בורחים), ושגם אם יהיה שוב ליל סדר משפחתי, בעוד כמה שנים, כשנהיה מסוגלים, זה לא יהיה אותו הדבר. 

מה נשתנה 

אני שונאת את השאלה הזו. כל כך הרבה השתנה. מאיפה להתחיל בכלל?
אמא לא לובשת אדום מאז. 
אני לא לובשת חום מאז. 
להלל פוסק יש פרופיל בפייסבוק מאז אוקטובר 2012, ואני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מוזר, שאני חברה שלו בפייסבוק וטל לא. 

עוד טריגר ועוד דימוי 

בדרך לחופית, כשאני כבר ממש קרובה, על כביש החוף, קצת אחרי מחלף חבצלת השרון, בנתיב השמאלי, פתאום יש חתול דרוס באמצע הנתיב. ואני מצליחה לזוז עם האוטו כך שלא אפגע בו גם, אפילו שחלק מכם אולי תחשבו שמה זה כבר משנה כי הוא כבר מת, ופורצת בבכי שהייתי קוראת לו היסטרי אבל אני לא, כי אני לא רוצה לתייג את עצמי כהיסטרית, אז נסכם על בכי בלתי נשלט, טוב? כזה שהייתי צריכה אחר כך לעצור בצד כדי להירגע ממנו לפני שאני מגיעה לבית של ההורים.
אני אוהבת חתולים מאז שאני ילדה קטנה. יש לי שני חתולים בני 12 שחיים איתי בדירה, ונולדתי לתוך בית שהיו בו חתולים במשך 35 שנים ברציפות. חתולים בכלל הם בני בריתי, והחתולים הספציפיים שלי הם מקור לאושר גדול ולנחמה גדולה. וכשראיתי את החתול הדרוס ההוא, אפילו שאמרתי לעצמי לא להסתכל, מיד עלה, כמו מעצמו, הדימוי הנוראי: טל דרוס. אחי שוכב דרוס על הכביש, כמו החתול הזה. ואני אומרת לעצמי לברוח מהדימוי הזה, לא להסתכל עליו, לא לדמיין אותו, לא לראות אותו, ואני צורחת מבכי, ואומרת לעצמי שזה לא החתול שלי, שהחתולים שלי ספונים לבטח בדירה בתל אביב, אבל יש בי קול שעולה ואומר "מה זה משנה, אז זה לא החתול שלך, אבל זה חתול של מישהו. מישהו איבד היום את החתול האהוב שלו. וגם אם החתול הזה לא היה של אף איש, הוא היה של עצמו". ואני מנסה לברוח מהדימוי שעולה, של טל שוכב על הכביש, ואומרת לעצמי שבטוח עצרו את התנועה מיד אחרי, כשניסו לטפל בו, הוא לא היה ככה באמצע הנתיב, מכוניות לא היו צריכות להתחמק כדי לא לפגוע בו גם. 

טובעת 

ואני מרשה לעצמי לטבוע, ומאפשרת לעצמי להגיע לפסגות של הכאב, כי מאירה אומרת שרק ככה אפשר לעבור אותו.