היום יום הולדת 65 לטל.
אתמול, כשהיינו באוטו בדרך ללוויה, חברים טובים התקשרו להגיד, ששוטרים התקשרו להגיד, שמצאו את אמא של אחד מהם מתה, בביתה, עוד לא יודעים למה.
הלוויה היתה קורעת לב במיוחד: בת 46, בן זוג, שלושה ילדים (הבכור בן 17, הקטנה בת תשע), אחים, אם. תשע שנים של סרטן שבא והולך - ובא, ולא הלך.
הספידו אותה אמא שלה, חברה טובה, אחיה, הבן הבכור, בעלה. וחשבתי על כמה זה שונה: מוות פתאומי ובלתי צפוי מול מוות שיודעים שמתקרב (בשלושת החודשים האחרונים לחייה כבר היה ברור שאין יותר מה לעשות מלבד טיפול פליאטיבי).
וחשבתי על אבא שלי, שבר הכלי, בן 87.4 (כפי שכתוב באתר הביטוח הלאומי), דמנטי, סיעודי, קליפה חיצונית ריקה שנותרה מהאדם שהיה, שעדיין חי.
חשבתי שאולי אם אתחיל לכתוב כבר עכשיו את ההספד שלו, זה יעודד אותו למות? בכל אחד מהאשפוזים שלו בשנים האחרונות אחותי ואני היינו משוכנעות שזהו, מזה הוא כבר לא יצא - ובכל פעם הוא התאושש מחדש. בכל אשפוז הייתי אומרת לו, חזור ואמור: שזה בסדר, שהוא יכול לשחרר, שאני מבטיחה שנזכור אותו כפי שהיה לפני שחלה ולא כפי שהוא עכשיו.
אז אולי אם אתחיל עכשיו לכתוב את ההספד שלו, הוא ירגיש שאני עומדת בהבטחתי, וישחרר? כי כל כך לא מגיע לו, הקיום העלוב הזה שנותר לו ושנותר ממנו.
ואולי אני ארגיש שניצלתי טוב יותר את הזמן שעומד לרשותי כל זמן שהוא עוד חי, אם לא אחליט על נוסח ההספד שלו במקלחת בבוקר הלוויה, כפי שהיה עם טל?
