‏הצגת רשומות עם תוויות יומולדת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יומולדת. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 2 בפברואר 2013

לא יודעת אל מי להתפלל

אחד המשברים שהמוות של טל הביא איתו, עבורי, היה משבר אמונה. מאז שהוא נהרג אני לא יודעת במי או במה אני מאמינה, אני לא מתפללת כי אני לא יודעת אל מי להתפלל, ואני לא מבקשת משאלות כי אני לא יודעת ממי לבקש שיגשים אותן. 

כשהייתי ילדה מאד אהבתי את המיני-סדרה "היכלות רחוקים" - "The Far Pavilions". כשבגרתי חיפשתי אותה בלונדון בחנות ענקית ואמרתי למוכר את כל מה שזכרתי ממנה: שהיא מתרחשת בהודו ושבזמן כותרות ההתחלה או הסיום, הדמות הראשית מתפללת להרים. המוכר מיד אמר "אה, The Far Pavilions" והביא לי עותק DVD, אז הבנתי שאני לא היחידה שהפרט הזה נחקק בזכרונה. 

בסדרה הזו, אשוק, הילד האנגלי, גדל בהודו מגיל צעיר אצל אם מאמצת הינדית ואב מאמץ מוסלמי: 
"I was brought up a Hindu one week, and a Muslim the next - but on Fridays I was always a Muslim. ... When I really wanted to pray, I prayed to the mountains". 

כשצפיתי בה עכשיו שוב, גיליתי שבסדרה היה גם את הנוסח של התפילה שנשא להרים, אותה לא זכרתי: 

"Lord, forgive three sins that are due to my human limitations. 
Thou art Everywhere, but I worship thee here;
Thou art without form, but I worship thee in these forms;
Thou needest no praise, yet I offer thee these prayers and salutations.
Lord, forgive three sins that are due to my human limitations."






בספטמבר, כשהייתי בת 39, לא ארגנתי לעצמי יומולדת - לראשונה מזה כעשרים שנה. ברגע האחרון ג' וס' ארגנו לי מסיבה קטנה, מהיום למחר, עם כמה חברים קרובים. 

ולא ידעתי מה לבקש כשכיביתי את הנרות, וממי.



אז בסוף ביקשתי משהו בשביל טל.

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

יום הולדת 57 לטל

17/8/12, אמא ואני בבית הקברות, שותלות צמחים חדשים, משקות אותם, מרטיבות את האבן, מנקות אותה. שוטפות את הצנצנת, מקצרות את הפרחים שנכנסים לתוכה. 



אמא מספרת על הלידה שלו (ילד ראשון, היא היתה בת עשרים, לידה קשה וארוכה), על האושר שבלהירדם כשהפנים שלו מול עיניה לראשונה, על העונג הרב שההנקה הסבה לה, על הילדות שלו, שהיתה מאושרת למרות התנאים הבלתי אפשריים בצריף הקטן בקיבוץ. נזכרת בו כילד שאוכל גרגירי רימון מקערה עם עוד ילד מהקבוצה, אבל טל אוכל אותם בשתי כפיות. 

אמא אומרת איזה מזל שהוא קבור מתחת לעץ הגדול הזה, כך שיש עליו צל כל הזמן. אני משפשפת במברשת את האותיות החקוקות, וחושבת שאולי זה צריך להיות חלק מהעונש של הנהג שהרג אותו: לבוא לבית הקברות כשאמא שם (לא שהיא תסכים או תרצה שהוא יהיה שם, כן, זה רק מהרהורי לבי), ולשמוע אותה נפרדת מהבן שלה. אם הלב שלי נשבר, אין שום סיבה שהלב שלו לא יישבר גם.