שבע שנים, וזה עדיין בלתי נתפס.
לפני שבוע נפטר חבר של המשפחה, רפי שחם, והסתבר לי שכל הקטע הזה של מוות עוד לא ברור לי: איך מישהו יכול להיות, ורגע אחר כך – לא להיות?
עדיין לא מבינה.
השבוע איל ואני שמענו הרצאה של חבר טוב שלי, ד"ר ליאור זלמנסון: "מעבדים אמון" (מעבדים בע') – "מעבדים אמון - איך הפסקנו להאמין באנשים והתחלנו לסמוך על אפליקציות?". בתחילתה ליאור אמר מהי ההגדרה של אמון, ההגדרה של לסמוך. זה היה משהו כמו (אין לי את הציטוט המדויק): "אנחנו מאמינים שאדם יתנהג בעקביות: שכמו שהוא התנהג אתמול כך הוא התנהג היום, שכמו שהוא התנהג היום כך הוא יתנהג מחר, ולכן אנחנו סומכים עליו, בגלל שהוא עקבי. בגלל שההתנהגות שלו, ההתנהלות שלו, עקבית".
וחשבתי על זה בהקשר הזה, של - אני לא מבינה איך אפשר רגע אחד להיות ואז לא להיות, וזה עזר לי להבין שבעצם מאז שטל נהרג אני לא סומכת על העולם.
אני יודעת שכבר שבע שנים אני מסתובבת בהרגשה שהכל כאוטי, שהכל לא יציב, שבכל שניה הכל יכול להשתנות ובלי אזהרה מוקדמת, וההסבר שלו עזר לי להבין למה.
לפני שנה כשעמדנו פה הקראתי את שירו של גיורא פישר, "תפילה"*, ואמרתי שאני מפחדת מהרגע הזה שבו אבא ישאל אותנו על טל, וזה אכן הגיע. כבר כמה פעמים במהלך השנה האחרונה שאבא שאל מתי דיברנו עם טל בפעם האחרונה, האם ראינו אותו לאחרונה. ואותנו זה גומר, ואני מנסה למצוא נחמה בכך שאם אבא כבר לא זוכר שטל מת אז לפחות זה לא כואב לו.
הכל מתערבב אצלו: הוא שואל גם לגבי אבא שלו ואבא של אמא שלי, מתי דיברנו או ראינו אותם לאחרונה, מתי הם אמורים לבוא.
והכל מתערבב אצלי: אני מרגישה שאני מתאבלת על אבא שלי בעודו בחייו, וזו חוויה מוזרה, לדבר גם על טל וגם על אבא בלשון עבר, כשאחד מת והשני חי.
ומוזר לי להרגיש אותו דבר, שחבל לי שבן זוגי לא הכיר את טל ואת אבא, ושטל ואבא לא יכירו את בן זוגי.
וברגעי שבירה מול המחלה של אבא אני מנסה למצוא נחמה בכך שטל לא חווה אותו ככה.
הנוכחות שלו עדיין כל הזמן באוויר:
קראתי בשקיקה ובהנאה את התיאורים הנפלאים של גידי פרדר על הרפתקאות אביב קדשאי, המשאית והצוות בראלי דקאר 2018 (שנשמעו כל כך כאילו שגידי שם איתם שהתפלאתי לגלות שהוא בכלל היה פה), אבל תוך כדי מתגנב ללב ה: "...ואיך טל היה כותב על זה?"
חלמתי על טל פעם אחת השנה חלום שהוא היה בו כל כך ברור וצלול, שהתעוררתי בתחושת הקלה: שיש לפחות עוד חלק אחד בי שעדיין זוכר בדיוק איך הוא נראה ואיך הוא נשמע, כי אני מפחדת. אני מפחדת שאשכח איך הוא נראה, איך הוא נשמע.
והיה חלום אחר, שבו פגשתי גם את אבא וגם את טל, ודיברתי עם שניהם, שיחה שכבר אפשר לנהל רק בחלומות.
*
תפילה, גיורא פישר
מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
"לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?"
אַל תֹּאמְרוּ:
"אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן".
אִמְרוּ:
"הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר".
לפני שבוע נפטר חבר של המשפחה, רפי שחם, והסתבר לי שכל הקטע הזה של מוות עוד לא ברור לי: איך מישהו יכול להיות, ורגע אחר כך – לא להיות?
עדיין לא מבינה.
השבוע איל ואני שמענו הרצאה של חבר טוב שלי, ד"ר ליאור זלמנסון: "מעבדים אמון" (מעבדים בע') – "מעבדים אמון - איך הפסקנו להאמין באנשים והתחלנו לסמוך על אפליקציות?". בתחילתה ליאור אמר מהי ההגדרה של אמון, ההגדרה של לסמוך. זה היה משהו כמו (אין לי את הציטוט המדויק): "אנחנו מאמינים שאדם יתנהג בעקביות: שכמו שהוא התנהג אתמול כך הוא התנהג היום, שכמו שהוא התנהג היום כך הוא יתנהג מחר, ולכן אנחנו סומכים עליו, בגלל שהוא עקבי. בגלל שההתנהגות שלו, ההתנהלות שלו, עקבית".
וחשבתי על זה בהקשר הזה, של - אני לא מבינה איך אפשר רגע אחד להיות ואז לא להיות, וזה עזר לי להבין שבעצם מאז שטל נהרג אני לא סומכת על העולם.
אני יודעת שכבר שבע שנים אני מסתובבת בהרגשה שהכל כאוטי, שהכל לא יציב, שבכל שניה הכל יכול להשתנות ובלי אזהרה מוקדמת, וההסבר שלו עזר לי להבין למה.
לפני שנה כשעמדנו פה הקראתי את שירו של גיורא פישר, "תפילה"*, ואמרתי שאני מפחדת מהרגע הזה שבו אבא ישאל אותנו על טל, וזה אכן הגיע. כבר כמה פעמים במהלך השנה האחרונה שאבא שאל מתי דיברנו עם טל בפעם האחרונה, האם ראינו אותו לאחרונה. ואותנו זה גומר, ואני מנסה למצוא נחמה בכך שאם אבא כבר לא זוכר שטל מת אז לפחות זה לא כואב לו.
הכל מתערבב אצלו: הוא שואל גם לגבי אבא שלו ואבא של אמא שלי, מתי דיברנו או ראינו אותם לאחרונה, מתי הם אמורים לבוא.
והכל מתערבב אצלי: אני מרגישה שאני מתאבלת על אבא שלי בעודו בחייו, וזו חוויה מוזרה, לדבר גם על טל וגם על אבא בלשון עבר, כשאחד מת והשני חי.
ומוזר לי להרגיש אותו דבר, שחבל לי שבן זוגי לא הכיר את טל ואת אבא, ושטל ואבא לא יכירו את בן זוגי.
וברגעי שבירה מול המחלה של אבא אני מנסה למצוא נחמה בכך שטל לא חווה אותו ככה.
הנוכחות שלו עדיין כל הזמן באוויר:
קראתי בשקיקה ובהנאה את התיאורים הנפלאים של גידי פרדר על הרפתקאות אביב קדשאי, המשאית והצוות בראלי דקאר 2018 (שנשמעו כל כך כאילו שגידי שם איתם שהתפלאתי לגלות שהוא בכלל היה פה), אבל תוך כדי מתגנב ללב ה: "...ואיך טל היה כותב על זה?"
חלמתי על טל פעם אחת השנה חלום שהוא היה בו כל כך ברור וצלול, שהתעוררתי בתחושת הקלה: שיש לפחות עוד חלק אחד בי שעדיין זוכר בדיוק איך הוא נראה ואיך הוא נשמע, כי אני מפחדת. אני מפחדת שאשכח איך הוא נראה, איך הוא נשמע.
והיה חלום אחר, שבו פגשתי גם את אבא וגם את טל, ודיברתי עם שניהם, שיחה שכבר אפשר לנהל רק בחלומות.
2/3/2018
צילמה: דפנה מורל
*
תפילה, גיורא פישר
מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
"לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?"
אַל תֹּאמְרוּ:
"אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן".
אִמְרוּ:
"הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)