עוד תמונות של טל ושלי | More pics of Tal and I

עשיתי משהו שכבר מזמן רציתי לעשות ומסרתי את השקופיות של טל לסריקה. כך נוספו עוד תמונות של טל ושלי לאלבום, כשאני תינוקת או ילדה קטנה והוא נער או בחור צעיר. כשנולדתי הוא היה בן 18. 

תסתכלו כאן מימין בתפריט בצד תחת הכותרת "Tal & I". 

I finally got around to doing sometthing I've been meaning to do for a long time now, and I sent slides of Tal to be scanned. Now that they're back, I've added more pics of Tal and me to the album. In these pics I'm a baby or a toddler and he's a boy or a young man. When I was born he was 18 years old. 

Look in the menu on the side here, under the title "Tal & I". 

התמונות צולמו בחופית 

Pics taken at Hofit, Israel

(ושוב) בא לי לצרוח

5/11/14

יום רביעי.
איך שיחת טלפון אחת מפרקליטות מחוז צפון יכולה להפוך את כל (מה שנשאר מ)היום, את כל מצב הרוח. 
איך בשניות אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה: 
טלפון לאמא, לענבל, לרותם, לדן. 
במקביל: מייל לתובע. 
במקביל: ענבל מתחילה לנסח את התגובה של המשפחה ואנחנו פוצחות בנוהל הקבוע שלנו של פינג פונג מיילים: מדייקות את המילים, המשפטים, הפסקאות, הניואנסים. 
שוב הדירה שלי הופכת לחמ"ל: טלפונים, מיילים, סמסים, ווטסאפים. 
שוב אני פורצת בבכי, וממשיכה תוך כדי. 
אין זמן: בגלל התנהלות תמוהה של גוף שאמור להיות בקשר עם נפגעי עבירה ולא היה איתנו בקשר, רק היום, אחרי הגדלת ראש (אם כי בהתנהלות עקומה משהו) של פרקליטות מחוז צפון, הסתבר לנו אחר הצהריים, שמחר בבוקר (!) הדיון בועדת השחרורים בבקשתו של הנהג שהרג את טל בקיצור עונשו: ניכוי שליש מתקופת המאסר שלו. 

הוא היה אמור להשתחרר ב-1/5/15, ובמקום זה, הוא מבקש שיקצרו את עונשו וינכו לו שליש, מה שאומר, כנראה, שאם בקשתו תאושר, ישתחרר כבר החודש, בנובמבר 2014. הוא נכנס לכלא רק ב-2/3/14 (יום השנה של טל: 2 במרץ). 

6/11/14

יום חמישי.
השופטת קוראת את עמדת המשפחה לגבי בקשתו לשחרור מוקדם, אומרת שיש לה "תחושות חזקות" לגבי הנהג ופוסלת את עצמה. 
הדיון נדחה ויתקיים ב-13/11/14. 

13/11/14

יום חמישי.
ההורים ואני בחו"ל. טלפון מהפרקליטה: הועדה קיבלה את בקשתו של האסיר ועונשו יקוצר בשליש. הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע עד יום ראשון. אני מעדכנת משם במיילים את כולם. יש לנו כרטיסים למיוזיקל, אני מחליטה שהאיש הזה כבר הרס מספיק ולא ניתן לו להרוס גם את זה, אז אנחנו הולכים, רק מגיעים באיחור, כי בכל זאת. אני צוחקת צחוק היסטרי כדי לא לבכות.
זה מה שכתבתי בפייסבוק באותו יום. 

16/11/14 

יום ראשון. 
אנחנו עדיין בחו"ל, בדיוק עומדים לצאת מהמלון. בלובי, טלפון מהפרקליטה: הם החליטו לא לערער. הנהג שהרג את טל ישוחרר מהכלא עוד היום. אני אומרת להורים שילכו קדימה, אני אחזור לחדר ולמחשב כדי לעדכן במיילים את כולם. זה גם נותן לי אפשרות להיות לרגע לבד עם עצמי, עם הכאב, עם העצב, עם הצער, עם הכעס, עם הדמעות. 
יוצאת שוב מהחדר ואז מהמלון, הולכת לפגוש את ההורים שמחכים לי בבית קפה ברחוב הראשי. אומרת להם שזהו, היום עד 15:00 הנהג ישוחרר. אמא בוכה, ואני אומרת לעצמי שטוב שיכולתי לבכות קודם בחדר לבד, כי ככה אנחנו לא בוכות עכשיו שתינו ביחד לתוך הטישו, הקפה והתה. 

17/12/14

יום רביעי.
עבר חודש, ורק עכשיו אני מצליחה להביא את עצמי להשלים את הפוסט הזה, שהתחלתי לכתוב ב-5/11, ולפרסם אותו: 

עורך הדין של הנהג התנגד לפרסום הפרוטוקול של ועדת השחרורים, לא ברור לי למה. בגלל זה אני לא יכולה לצטט אותו כאן, רק אציין ששוב הנהג שיקר, לפחות במה שנוגע למשפחה שלנו (לא ראיתי את הפרוטוקול, בגלל ההתנגדות של העו"ד, רק הקריאו לי בטלפון). 

אם יש גוף שכל התפקיד שלו זה ליידע נפגעי עבירה שמתקיים דיון כזה, למה הם לא הודיעו לנו? 
You had ONE job. 
זה היה נותן לנו עוד זמן להסתגל לרעיון. 

והפרקליטות: אם כבר הגדלתם ראש וחיפשתם אותנו כדי לבדוק מה עמדתנו בנושא כי היה מוזר לכם שעוד לא שמעתם מאיתנו (ובצדק): מה יותר פשוט מלהרים טלפון בתוך הפרקליטות לתובע שהיינו איתו בקשר כל השנים של המשפט, ולקחת ממנו את כל המיילים והטלפונים שלנו? או סתם לחפש אותנו בגוגל, נגיד. אנחנו לא בדיוק משפחה שקשה לאתר או ליצור איתה קשר. 

כששלחתי את המיילים ב-16/12 לעדכן את כולם, כתבתי: 

"מבחינתנו בזאת כל מה שקשור אליו הסתיים. אנחנו לא רודפים אותו, אנחנו לא רודפים אחריו, אנחנו לא מחפשים אותו. מערכת הענישה אמרה את דברה ואנחנו לא ממנים את עצמנו למערכת נוספת או חלופית"

היה לי חשוב להפיץ שזו העמדה שלנו, בתגובה לכמה יוזמות של אופנוענים, שחשבו אולי לחכות לו מחוץ לכלא עם שלטים כשהוא משתחרר, או ללוות אותו מהכלא הביתה בשיירת אופנועים. 

אז כן, זה נגמר, הוא יצא מהכלא וחזר לחייו (חוץ מזה שהוא בשלילת רישיון לעוד כמה שנים. לפחות זה). ואנחנו ממשיכים להתמודד על בסיס יומי עם ההשלכות של המעשים שלו והבחירות שלו, ואמא שלנו ממשיכה ללכת לבית הקברות כל יום שבת. 

אני מאחלת למשפחה שלנו שהפעם האחרונה שראינו אותו, בבית המשפט, היתה באמת הפעם האחרונה שראינו אותו. לא רוצה לחשוב איך נרגיש אם ניכנס לאיזה בית קפה או מסעדה ונראה אותו יושב לו שם ונהנה, חי לו את חייו. 

זו הפעם האחרונה שאני כותבת עליו, או כך לפחות אני מקווה. את מה שאני חושבת עליו אתם יודעים: 

התגובה שלי לדברי הנהג בטיעונים לעונש
הוא הסתכל לי בעיניים
"איך אתה מרגיש?" - "מצויין"
כשאיש קטן מטיל צל גדול
אתה יכול לפחות לא לצחוק?
אין לו קרניים. למה, בעצם?

והנה, גם הפרק הזה נגמר, ושוב צריך להמשיך הלאה. ושוב אני בוכה במקום לצרוח. 

יצאתי מסינגפור מבולבלת - פוסט שכתבתי בסוף 2011

זה פוסט שכתבתי בסוף 2011 והיה אמור להתפרסם בבלוג של חברים ובסוף זה לא קרה. הייתי בסינגפור בהאלווין, ונזכרתי בה - ובפוסט הזה - בהאלווין השנה, והרי הוא לפניכם.  

יצאתי מסינגפור מבולבלת

עוד לא נתקלתי בכזה ריכוז של אנשים ידידותיים לזרים שיצאו מגדרם ומדרכם רק כדי לעזור כמו בסינגפור, וכבר טיילתי בעולם ופגשתי אנשים טובים, אז יש לי למה להשוות. ולא, אני לא חושבת שזה קשור אישית אלי, ולא, אני אפילו לא חושבת שזה קשור לעובדה שאני גבוהה, בלונדינית למדי ולא שטוחה. אני חושבת שזה קשור ליחסם הגורף של הסינגפורים לזרים – אבל כנראה שרק לזרים: 

כשהגעתי לאי (אוקטובר 2011), חיכיתי כמה שעות בבית הקפה אותו קבעה המארחת שלי כנקודת האיסוף, עד שהיא (קולגה של אמא שלי) ובעלה יסיימו לעבוד ויבואו לקחת אותי אליהם. 
כיוון שסינגפור הוא אי קטן וצפוף, מקובל שם שאם בית הקפה מלא ואת יושבת לבד בשולחן, יתיישבו לידך אנשים נוספים, גם אם אתם זרים זה לזה. הצטרפו אלי שתי נשים סינגפוריות וקשרו איתי שיחה. הן נחרדו לשמוע שיש לי כמה שעות לבלות בבית הקפה הזה ושכצמחונית ענייה (סינגפור נראתה לי יקרה במיוחד אחרי כמה חודשים בתאילנד) לא כל כך מצאתי מה להזמין שם לאכול. הן התעקשו שאחת מהן תישאר לשמור לי על המזוודה (הגעתי ישר משדה התעופה) והשנייה תיקח אותי אל דוכן מרקים סמוך המגיש מרקים צמחוניים. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בהתנהגות יוצאת הדופן הזו של הסינגפורים, חשדתי כמובן שזו מזימה לגנוב את מזוודתי אבל לא ידעתי איך לצאת מהסיטואציה בכבוד. נלוויתי בחשש אל אחת מהן, שאכן לקחה אותי רק לקנות מרק, וכשחזרנו אל השנייה - ואל המזוודה - שתיהן חייכו בשביעות רצון על כך שהצליחו במזימתן: להאכיל את התיירת הצמחונית. 

חלף זמן ושתי הנשים התחלפו בשני בחורים. אחד מהם הציע שאטעין את הלפ טופ שלי לפניו כי היה רק שקע חשמלי קרוב אחד, ושניהם הסכימו בשמחה לשמור על המזוודה שלי כשאקפוץ לשירותים. הפעם כבר הייתי פחות מופתעת כשחזרתי והמזוודה חיכתה בשלום לצידם. 

בערב הראשון בו חזרתי בכוחות עצמי לבית המארחים, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא הנכונה. כשרק התחלתי להסתכל סביבי בחוסר ביטחון ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ושאלו: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה?". הודיתי בכך שנראה לי שירדתי בתחנה הלא נכונה והן מיד הציעו את הסלולרי שלהן כדי שאתקשר למארחת ואבקש הוראות חזרה הביתה מעודכנות (מפאת התקציב המצומצם שעמד לרשותי לא קניתי סים מקומי, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך). 

סינגפור חמה ולחה יותר מתל אביב בשיא הקיץ (לא, אני לא מגזימה: כולם מסתובבים שם עם ממחטות בד או נייר כדי לקנח את הזיעה מפניהם). כדי לאזן את זה, האוטובוסים והרכבות ממוזגים להחריד, ולכן הסתובבתי תמיד עם עוד שכבת לבוש או שתיים בתיק. באחד הבקרים כשירדתי מהאוטובוס והורדתי את הצעיף הכחול הגדול בו התעטפתי בנסיעה, ניגש אלי עובר אורח, הודי זקן, והעיר בסקרנות: "חשבתי שאת מנופפת בדגל נורווגיה! אבל לא, זה לא דגל, נכון? חשבתי שאת נורווגית. את נורווגית? טוב, נו, שיהיה לך יום מקסים" – והלך, מותיר אותי מחוייכת. 

בדרכי לשער הכניסה של הגנים הבוטניים חציתי את הכביש בגשר הולכי הרגל שמעליו. בחורה מוסלמית פנתה אלי בהתלהבות ובאנגלית מצוינת: "האין זה הגשר המקורה היפה והנוח ביותר שהלכת בו מעודך?" מופתעת קלות, הסכמתי איתה שכן, זהו אכן גשר מצוין. 

שער באחת מהכניסות לגנים הבוטניים

לראשונה יצא לי לחוות Halloween בחו"ל. כיוון שלא הכרתי אף אחד לחגוג איתו, הלכתי למקום בו אני מרגישה בבית בכל מקום בעולם גם כשאני לא מכירה אף אחד: ערב סלסה. בחורה מיניאטורית, יפנית-ניו זילנדית שגרה ועובדת בסינגפור, קלטה שאני לבד ו"אימצה" אותי: היא הזמינה אותי להצטרף אליה כשעברה משם למסיבה במועדון אחר, וכששאלתי אותה מאוחר יותר איך להגיע לתחנה הקרובה של אוטובוס הלילה, אמרה שנלך יחד כי זו הליכה ארוכה ויהיה לה יותר קל לקחת אותי מאשר להסביר לי איפה התחנה. 

 האלווין בסלסה

אנשים יצעקו עלי – ובצדק – על הפיסקה הבאה, אז הנה ה Disclaimer שלפני: 

לא עשיתי את זה לפני כן וכנראה שגם לא אעשה את זה שוב בעתיד. אני לא יכולה לחשוב על איזשהו מקום אחר בעולם בו הייתי עושה את זה, וגם בסינגפור לא הייתי עושה את זה אם זה היה באחד הערבים הראשונים שלי שם, לפני שהתוודעתי ל"רוח הסינגפורית" החיובית המנשבת באי: 
הזוג שאצלו התארחתי (וולשי וסינגפורית) גרים בשכונה מאד “Posh” שהיא נהדרת כשיש לך רכב (יוקרתי) צמוד, ופחות נהדרת כשאתה תלוי בתחבורה ציבורית: תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת כ-30 דקות הליכה מביתם. 

הגינה הציבורית בשכונה בה גרו המארחים שלי 

בלילה אחר שוב ירדתי בתחנת אוטובוס לא נכונה, אבל אחרת (ככה זה כשלמארחים יש רק אוטו והם נותנים לאורחיהם הנחיות הגעה לא מדויקות דיין לגבי נסיעה בתחבורה ציבורית :\ ). השעה היתה שתיים בלילה בערך. נכנסתי לתחנת דלק וביקשתי הנחיות הגעה לבית המארחים והמשכתי ללכת. מתחנת הדלק הנוספת בהמשך הרחוב בדיוק יצאה מונית, אז ביקשתי מהנהג הנחיות נוספות. הוא הקליד את כתובתם ב-GPS ואמר לי את שמות הרחובות והמסלול שעלי ללכת בו. הודיתי לו והתחלתי ללכת (למה לא לקחתי את המונית? שוב שיקולי תקציב, לא בהכרח נכונים אולי, אבל ספרתי כל דולר סינגפורי, ורק אחרי שהוא נסע הבנתי עד כמה אני רחוקה בעצם). אחרי רגע נעצר לידי טנדר קטן, כמו של גננים, והאיש הסיני שנהג בו שאל באנגלית שבורה: "את בסדר? הלכת לאיבוד? את צריכה עזרה? ראיתי שנכנסת לשתי תחנות דלק ושאת שואלת שאלות". הודיתי לו בחיוך ואמרתי ש"כן, כן, הכל בסדר, רק הייתי צריכה הנחיות הגעה הביתה". הוא אמר "בואי, תעלי, אני אקח אותך הביתה, בחורות לא צריכות להסתובב לבד בלילות". התלבטתי: מצד אחד, לא עולים על רכב של גבר זר! בטח לא בלילה, בטח לא לבד, בטח לא בחו"ל, בטח לא בלי סלולרי. מצד שני, אני יותר רחוקה ממה שחשבתי, הליכה ארוכה לפני, שעת לילה מאוחרת, אני עייפה, אכן לא כדאי להסתובב לבד בלילות, ואחרי כל הסינגפורים שהיו כל כך נחמדים אלי, אולי זה גם מה שהוא – עוד סינגפורי נחמד שיוצא מדרכו כדי לעזור למישהי. עליתי על הרכב, תוך כדי שאני תוהה האם אני עושה את הדבר המטומטם ביותר שעשיתי אי פעם. ניווטתי אותו ב"ימינה" ו"שמאלה" לפי הנחיות ה-GPS שראיתי אצל נהג המונית, שהסתבר שנגמרו לפני שהבית של המארחים הגיע: הייתי עוד יותר רחוקה ממה שחשבתי. המשכתי לנווט לפי האינטואיציה, עד שהגעתי לרחוב שזיהיתי, ומשם הדרך כבר היתה קלה. והוא הביא אותי הביתה, וזהו. והוא בקושי דיבר אנגלית. סיני בשם אלברט פשוט הביא אותי הביתה באמצע הלילה, תוך שהוא (כנראה) עושה סיבובים שרחוקים ממסלול הנסיעה המקורי שלו.  
- אני יודעת, אני יודעת, אסור, אסור, אסור - אבל תקראו שוב את ה Disclaimer בבקשה. והאינטואיציה שלי צדקה, למזלי. 

אז ממה היה לי להתבלבל, אתם תוהים? 

ב-“Little India” שבה רוב האוכלוסייה הם, כצפוי, הודים, הרגשתי לא בנוח להסתובב. למרות שלא הייתי לבושה בצורה חושפנית, הרגשתי שבוהים בי בצורה שלא נעימה לי, שבוהים בי בצורה מביכה וחסרת בושה. הם לא ניסו להצניע את המבט: הם עמדו ובהו, או הלכו ובהו. אף אחד לא אמר שום דבר בקול רם ולא ביצע כל פעולה מפורשת, ובכל זאת, ביקור אחד הספיק לי. חשבתי שאולי זו רגישות יתר שלי, אבל הבחורה ש"אימצה" אותי בסלסה אמרה שלפני שהיא נכנסת לאיזור הזה היא תמיד מוודאת שיש עליה כמה שיותר בד - ומשתדלת מראש לא להגיע אליו. היא סיפרה שיש קו אוטובוס אחד שבקטע מסויים בו, איכשהו יוצא ששאר הנוסעים הם בעיקר גברים הודים, והם בוהים בה עד כדי כך שיש לה חשק לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שלה רק כדי להתחמק מהמבטים שלהם. 

Little India 

בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס, נהג הודי חבוש טורבן בירך אותי ב"בוקר טוב!". חייכתי ועניתי "בוקר טוב" בחזרה, מה שגרם לו לפצוח במונולוג של כעשרים דקות: "בואי תישארי לעמוד לידי ותראי שאני אומר "בוקר טוב" לכולם – אבל היחידים שעונים הם הזרים". הוא צדק: הוא בירך את כולם, אבל כל הסינגפורים: הודים, סינים, מלזיים, אירו-אסיתיים – הסתכלו עליו במבט חשדני ולא ענו לו, או התעלמו ממנו כליל. כמעט כל הזרים ענו. הוא שפך תסכול ומרירות במהלך שאר הנסיעה על כך שמתייחסים אליו כאל מיעוט באי שלו, על כך שאין יחסי שכנות טובים, על כך שהוא אף פעם לא יוכל באמת להצליח בגלל המוצא שלו. אחת מהזרות שעובדת בסינגפור ועמדה לידי בנסיעה אמרה לי לפני שירדה מהאוטובוס שלצערה שהוא צודק. 

ב-Halloween, הלכתי כאמור עם הבחורה מהסלסה לתחנת האוטובוס של קווי הלילה. מה שאני עומדת לתאר קרה כל כך מהר ובצורה כה לא צפויה, שאני לא בטוחה איך זה התחיל: האם הבחורה ההיא הלכה ברחוב והרכב נעצר לידה, או שהרכב עצר והבחורה ברחה ממנו?
הדבר הבא שקלטתי היה בחור שתופס באלימות ובכוח בחורה בשיערה הארוך, מוריד אותה על הברכיים, מפיל אותה על הכביש ומכניס לה אגרופים בפנים ובראש כשהיא צועקת ובוכה. הוא זרק את התיק הקטן ואת הסלולרי שהיא החזיקה על הכביש, שבר את הטלפון ופיזר את תכולת התיק על האספלט. הוא הקים את הבחורה על הרגליים והכניס אותה בכוח, במכות ובבירור בניגוד לרצונה לרכב (בחזרה לרכב?). היא היתה הבחורה היחידה ברכב, שהיה מלא גברים שקטים וזועפים. הם כולם נראו לי הודים. הם כולם נראו לי בני משפחה אחת. 
אף פעם לא ראיתי אלימות מקרוב. אף פעם לא ראיתי מחוץ למסך טלוויזיה / מחשב / קולנוע מישהו מכניס למישהו סטירה, לא כל שכן אגרופים, לא כל שכן מישהו למישהי. הייתי מזועזעת. ולא פחות הייתי מזועזעת מכך שאף אחד לא עשה שום דבר: אולי אני טועה, אבל אני מאמינה שבארץ מישהו היה עושה משהו: צועק, ניגש, מתקשר למשטרה, מנסה להתערב. ושם – כלום. כמה אנשים נעצרו להסתכל – וזה כל מה שהם עשו. והרכב נסע. לא היה לי סלולרי כאמור אז לא יכולתי להתקשר למשטרה בעצמי (טעות שלא אחזור עליה: הבטחתי לעצמי שתמיד אקנה סים מקומי מעכשיו, ולא משנה עלותו). שיננתי את מספר הרכב ורועדת הוצאתי נייר ועט מהתיק שלי, ורשמתי אותו ואת השעה. אמרתי לבחורה שהיתה איתי שתתקשר למשטרה והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אבל היססה ולא חייגה (ולמחרת התחרטה על כך). הלכתי למקום בו התיק של הבחורה ההיא נזרק על הכביש, לראות אולי נשאר שם איזה פריט מזהה. לא היה כלום, הגבר שהיכה אותה אסף את הכל. הרגשתי חסרת אונים ומפוחדת. המשכנו ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות לקווי הלילה. אחרי שהבחורה שהיתה איתי נסעה לביתה, ניידת משטרה עברה. ניגשתי וסיפרתי לשוטרים מה קרה. נתתי להם את מספר הרכב, את המיילים שלי ושל הבחורה מהסלסה ואת מספר הטלפון של המארחת שלי. אחרי שעליתי על האוטובוס השוטר התקשר למארחת שלי. השעה היתה בערך 4 לפנות בוקר. רק בבוקר, כשהיא ראתה את הפתק שהשארתי לה, היא הבינה שזו לא היתה טעות במספר כשקיבלה שיחה בשעה כזו של הלילה, והתקשרה לשוטר בחזרה. השוטר ביקש שאצור איתו קשר. הם בדקו את מספר הלוחית והוא Invalid: לא יודעים מי היתה הבחורה ומי היו הבחורים. אף אחד חוץ ממני לא יצר קשר עם המשטרה בעקבות המקרה. אני כל כך מצטערת שלא צילמתי את הרכב ואת הבחורה – היתה לי מצלמה בתיק, רק שלא חשבתי על זה. 
לבקשת השוטר, התקשרתי למחרת לתת עדות "רשמית" ממכשיר טלפון נייח במקום שבו הייתי במקרה, מחוץ לבית המארחים. העוֹבדוֹת במקום ממנו התקשרתי שמעו את השיחה ושאלו מה קרה. סיפרתי להן כמה הייתי מופתעת מחוסר התגובה של המקומיים וכולן הנידו בראשן ואמרו שהן דווקא לא מופתעות, שכאלו הם הסינגפוריים: הם לא יתערבו ולא יעזרו. 

הסתובבתי בתחושה קשה בימים שאחרי, ומבולבלת – איך אפשר להיות כל כך אכפתיים כלפי זרים, וכל כך מנוכרים כלפי תושבי האי? 
הגעתי לסינגפור רק כדי להוציא ויזה ולחזור לתאילנד אהובתי, ושמחתי שהייתי בה רק עשרה ימים. הספיק לי. 

בשדה התעופה של סינגפור

מדי פעם אני נזכרת בבחורה ההיא ותוהה מה קרה לה והאם היא עדיין חיה, ואם כן, אז באיזה תנאים. 

NCIS

אני מתגעגעת מאד לחברות שלי בתאילנד. אחת מהן, י', אוהבת לראות NCIS, אז התחלתי לראות את הסדרה גם אני, כדי להרגיש שיש משהו שאנחנו עושות ביחד, אפילו שהיא שם ואני פה. התחלתי בפרק הראשון של העונה הראשונה, ועכשיו אני בפרק 15 של העונה העשירית. 

בדרך כלל אני מתעצבנת מהייצוגים של אנשים אבלים ושכולים שיש בסדרה הזו, שהם תמיד או מאופקים ומחושבים או רודפי נקם, אבל לעיתים רחוקות מתפרקים מרוב בכי, למשל.
דווקא בעונה הנוכחית היו כמה רגעים שהפתיעו אותי לטובה. 
בפרק השביעי, שהוא החלק השני מתוך שני פרקים שמתארים התמודדות עם פוסט טראומה, יש רגע שנגע ללבי בין שני אחים, ששניהם לחמו באפגניסטן. 
בפרק השמיני, נערה שאביה נהרג לאחרונה, שואלת את זיוה (אחת הדמויות הראשיות בסדרה), שאחיה ואחותה נהרגו לפני שנים, איך מתגברים. 
בפרק ה-12, אחרי שגם אביה נהרג, טוני (דמות ראשית נוספת) בא להיפרד מזיוה לפני שהיא טסה מארה"ב חזרה לישראל עם גופת אביה. 

כן, לפעמים זה מה שאנחנו צריכים: לשמוע שאנחנו לא לבד. 
וכן: לא מתגברים, אלא עוברים דרך. וכן, חברים עוזרים. וכן, צריך לאפשר לעצמנו להישען על חברים כדי שהם יוכלו לעזור. 
וכן, לפעמים אנשים מגיבים לאותה הסיטואציה באופן שונה. וצריך לקבל גם את זה שהם כפי שהם, וגם את זה שאנחנו כפי שאנחנו. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

I miss my friends in Thailand very much. One of them, Y., loves watching NCIS, so I started watching it too, just so I could feel we were doing something together, even though she's there and I'm here. I began at the first episode of the first season, and I'm now at the 15th episode of the 10th season. 

Usually I do not approve of the way grieving or bereaved people are portrayed in it: they are either too restrained or too focused on seeking revenge . No one disintegrates or falls apart due to prolonged crying, for example. 
The current season had some moments I approved of, for a change. 
In episode seven, which is the second part of two episodes describing dealing with post-trauma, there was a moment between two brothers, who both served as Marines in Afghanistan. 
In episode eight, a teenager who just lost her father, asks Ziva (one of the main characters), who lost two of her siblings years ago, how to cope. 
In episode twelve, after Ziva loses her father as well, Tony (another main character) comes to say good bye to her, before she boards a plane taking her and her father from the USA to Israel for burial. 

Yes, sometimes we need to hear that we're not alone (This is what Tony is telling Ziva, in Hebrew). 

And yes: you don't get over, you get through. And yes, friends do help, but you have to allow yourself to lean on them first. 

And yes, sometimes people react differently to the same situation or to similar ones, and you have to accept both that they are as they are, and that you are as you are. 

מיקרוסקופ גדול מצלם דרך דמעה שקופה

לפרויקט שלה שהתפרסם בשנה שעברה, "טופוגרפיה של דמעות", האמנית והצלמת האמריקאית Rose-Lynn Fisher צילמה 100 דמעות אנושיות דרך מיקרוסקופ.
סיקרן אותה לגלות האם דמעות של שמחה נראות אותו דבר מקרוב כמו דמעות של עצב. 
לאורך שנים היא צילמה דמעות שלה ושל אנשים אחרים, שנבעו משלל סיבות: שמחה, תסכול, לידה, חיתוך בצל, צער, התעלות רגשית, דחייה ועוד. 

יצא לי לתהות בשנים האחרונות כמה סוגי עצב, צער וכאב יש (בדומה לתהייה כמה מילות שלג יש אצל תושבי אלסקה). מסתבר שיש שוני גם בסוגי דמעות, לפחות מהממצאים שלה.

פרויקט מרגש ונוגע ללב, שנראה לי רלוונטי במיוחד עכשיו כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה מהן. 

דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up

דמעה אנושית ב-extreme close up

אפשר לקרוא עליו עוד באתר של ה Smithonian וב-The New Yorker . 

שיברון

כל כך הרבה עצב ושברון לב לאחרונה, בתוכי וסביבי, במעגלים הולכים ומתרחבים. 

הכוריאוגרפיה הבאה לצלילי So Broken של Bjork מראה מצוין את איך שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתפרקים ונשברים:  

והיא גם מזכירה לנו שאי אפשר לבד. 
בקשו עזרה. 
תנו לאנשים אחרים לתפוס אתכם כשאתם מתרסקים. 
מניסיון. 

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman

אזהרת ספויילר American Gods של Neil Gaiman. 

מי שלא קרא/ה ורוצה לקרוא (מומלץ בחום, ספר נפלא) - אל תקראו את הפוסט הזה.  
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בסוף הספר (פרק 18) הגיבור מגלה ש It's just a two-man con, כל המלחמה בין שני צדדים שמתרגשת על שוכני הספר. 

"Like the bishop with the diamond necklace and the cop who arrests him. Like the guy with the fiddle, and the guy who wants to buy the fiddle. Two men, who appear to be on opposite sides, playing the same game". 

..."You two weren't betraying either side. You were betraying both sides."..."You wanted a massacre. You needed a blood sacrifice". ..."And you two feed on death"...."You feed on death that is dedicated to you, and you feed on chaos". ...

מסתבר שהמלחמה שהבנייה לקראתה מתוארת לכל אורך הספר ואמורה להתחיל עכשיו נרקחה על ידי שני נוכלים שרצו להרוויח מהמלחמה המדומה שהם חוללו. 

הגיבור מגלה את זה לצדדים הנצים: 

"The battle you came here for isn't something that any of you can win or lose. The winning and the losing are unimportant to them. What matters is that enough of you die. Each of you that falls in battle gives them power. Every one of you that dies, feeds them". 

כשאני מסתכלת על אירועי הימים האחרונים, זה נראה בדיוק כמו מזימה מאורגנת של שני נוכלים שיוצרים מניפולציות ומעמידים פנים שהם בשני מחנות יריבים, כשהם בעצם שניהם באותו צד - הצד שרוצה להרוויח מרוחות המלחמה שיעוררו: "אני אחטוף וארצח שלושה נערים מפה, ואז אתה תחטוף ותרצח נער משם, והרוחות המתלהטות ישרתו את כל מי שזה גורם לו עונג: מחרחרי ריב ומדון, סוחרי נשק, מעוותי תקציבים ממשלתיים, מסיתים וגזענים, אלים שניזונים מפחד, כאוס, מוות ושנאה. מוּ אה אה אה אה אה". 

מאז שטל נהרג אני לא יודעת במה אני מאמינה. ואני חושבת שהייתי מעדיפה להאמין שכולנו כלי משחק בידיהם של זוג אלים נוכלים. אולי אז כל מה שקורה פה היה קצת פחות עצוב. 

Odin, Loki, לכו! 
רוצים רק להרעיב אתכם מעכשיו. אכלתם מספיק.