יום שישי, 4 במרץ 2016

מה שאמרתי במלואת חמש שנים למותו של טל

הן זה לא אותו העמק 

כששמעתי את השיר הזה בהופעה של "העכבישים מפלוטו" התחלתי לבכות ולא הבנתי למה. 

עד שהבנתי: 


in a tin can
Far above the world
Planet Earth is blue
And there's nothing I can do


כי ככה אני מרגישה מאז שטל נהרג: אני מרחפת ויש סביבי ספייס, אני צפה ברִיק, לא מחוברת, וכדור הארץ ממשיך להיות כחול ולפעמים זה בלתי נסבל.
 Planet Earth is blue and there’s nothing I can do – אני לא יכולה לצבוע את כדור הארץ בצבעים אחרים, אני לא יכולה לגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב, אני לא יכולה ללכת ברחובות ולהגיד לכל עובר או עוברת אורח: "טל מת". "טל מת". "טל מת". "טל מת". 

in a most peculiar way
And the stars look very different today


הכוכבים צריכים להיראות אחרת. זה נכון שהם יראו אחרת, כי איך זה יכול להיות שהם יראו אותו דבר כשטל מת?

I always thought that I'd see you again.
Sweet dreams and flying machines in pieces on the ground.
I always thought that I'd see you, one more time again, now.

זה לא רק המוות של טל, זה המוות של תפיסת העולם שהיתה לי עד אז ומתה ביחד איתו. 

I've seen lonely times, but I always thought that I'd see you again.


חשבתי שאפשר לתכנן, שאפשר להשפיע, שאפשר לשלוט. חשבתי שיש זמן, שאפשר לדחות, שאפשר לחכות. חשבתי שאפשר לנהל ולא רק להתנהל. חשבתי שיש הרמוניה, שיש סיבה ותוצאה, שיש מבנה, סדר, הגיון. הרגשתי מוחזקת, בטוחה, הרגשתי שיש וודאות, המשכיות, רצף. 

המוות שלו שינה אותי, שינה את המשפחה שלנו, שינה את החברים והחברות שלו, שינה את עולם הרכב והדו-גלגלי הישראלי, אבל לפעמים אני רוצה לצעוק שזה לא שינה מספיק. 

זה מתחיל בדרך כלל בפברואר: אני קונה משהו ומסתכלת על תאריך התפוגה, וחלק ממני שם לב מיד האם תאריך התפוגה הוא לפני – או אחרי – ה-2/3, וחלק ממני מתפלא: איך זה שיש דברים שיש להם תוקף אחרי ה-2/3? למה לא נגמר התוקף של הכל בתאריך הזה, וביום שאחרי מתחילים לספור מחדש? 

Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message He Is Dead,
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves. 
The stars are not wanted now: put out every one;
Pack up the moon and dismantle the sun;
Pour away the ocean and sweep up the wood.
For nothing now can ever come to any good.


ומה שיש לי להגיד אחרי חמש שנים שלא היה לי להגיד לפני כן, זה משפט נוראי: 
שלפעמים המוות שלו מוכר וזכור. שלפעמים האובדן שלו זה נתון ידוע. 

זה נכון שלהרגיש את המוות שלו זה בלתי נסבל, אבל עוד יותר בלתי נסבלים הם הרגעים שבהם זה כן נסבל. 
לפעמים זה בלתי נסבל שכדור הארץ עדיין כחול ועדיין מסתובב, זה בלתי נסבל שהשמש זורחת ושהחיטה צומחת שוב – וגם השדה הירוק הזה כאן מול בית הקברות הוא גם יפה וגם בלתי נסבל כי הוא נראה ממש כפי שנראה לפני חמש שנים - 
איך זה יכול להיות נסבל שהוא איננו ושהוא לא ישוב. 

אתה אינך ולא תוכל לשוב 
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 
אך החיטה צומחת שוב 
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד 
זרח השמש שוב השמש בא 
עוד השירים שרים אך איך יוגד 
כל המכאוב וכל האהבה 
הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית 
אבל אתה הן לא תוכל לשוב 
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין 
שהחיטה צומחת שוב.


2011: 












2016: 












--------------------------------------------------------------------------------------------------

  • כתבתי על השדה הזה כבר לב-19 למרץ 2011
  • תודה רבה לידידי יובל בילגוראי ששר והקריא לסירוגין איתי את הטקסט הזה באזכרה היום. 
  • כל השינויים במבנה ובמילים לעומת השירים המקוריים מכוונים. עם היוצרים הסליחה. 
  • קרדיטים: 
    Space Oddity - David Bowie
    Fire And Rain - James Taylor
    Funeral Blues - W. H. Auden
    החיטה צומחת שוב - דורית צמרת וחיים ברקני 

3 תגובות:

  1. כל המכאוב וכל האהבה. יפהפה. שולח את הטקסט לסבתא דורית שתראה שוב איך המילים שלה ממשיכות לגעת.

    השבמחק
    תשובות
    1. די! דורית צמרת היא סבתא שלך? מדהים.
      כבר אמרתי לך שאני שמחה שדיברנו במקום השולחנות העגולים ההם אז ב-2013?
      ותודה.
      3>

      מחק

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)