יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

סוף עשור

איכשהו רק ממש לאחרונה הפנמתי שזה לא רק סוף שנה אלא גם סוף עשור. 
לא אמור להיות איזה
Drum roll
או משהו? 

אייל אל-דור התאבד ב-1990, כשהיה בערך בן 31 ואני הייתי בערך בת 17. הוא היה האדם הראשון שהכרתי אישית שהתאבד. אייל היה פסנתרן ומורה למוסיקה, הכרנו דרך עבודתו עם מקהלת ה"עפרוני" והתיידדנו. יכול להיות שאפילו ראינו ביחד את אופרת הרוק "מאמי" ב"צוותא". 

הייתי בהלם מוחלט גם מכך שהוא התאבד וגם מכך שמישהו שאני הכרתי התאבד. 

הוא השאיר מכתב שבו כתב:

"אף אחד לא אשם, החיים פשוט בלתי נסבלים". 
מסתבר שהמשפט ההוא נשאר איתי, למרות כל השנים שעברו מאז, כי מצאתי את עצמי בעשור האחרון מצטטת אותו וכותבת לאחותי בכל מיני הזדמנויות: 

"אני לא אובדנית, אבל החיים פשוט בלתי נסבלים". 

לפני כמה חודשים התכתבתי פתאום בפייסבוק עם מישהי שהיתה איתי בתנועת הנוער "רעות-סדאקה". היא התעניינה בשלומי וכך יצא שכתבתי לה בלקוניות, בתמציתיות, כרונולוגית, בנקודות, את כל מה שקרה בעשור האחרון. וכשהסתכלתי על הכל ביחד חשבתי שזה נראה כמו אחד הדראפטים המוקדמים של הסרט "האסונות של נינה". 

ושזה לא מובן מאליו, שאני פה. 

לפעמים אני מסתכלת על תמונות שלי צוחקת או מחייכת - אבל באמת מחייכת, מבפנים - ומשתאה, כי זה עוד פחות מובן מאליו, אם חייכתי או צחקתי. זה על גבול הבלתי ייאמן.
מסתכלת על עצמי בתמונה ותוהה: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שיש גם רגעי שמחה? אפילו רגעי אושר? גם אם הם ספורים, הם קיימים. ולפעמים 
It just blows my mind. 
כי היו תקופות כל כך ממושכות בהן חשבתי שלי זה כבר לא יקרה. 

על החברה הכי טובה של טל עברו שנים קשות: שני ההורים שלה נפטרו ממחלות, ואז טל נהרג - והם היו חברים בלב ובנפש - ואז אחיה נהרג. 
כשאחיה נהרג, כל כך דאגתי לה וכל כך הצטערתי שאני לא יכולה להיות שם בשבילה כמ שטל היה יכול להיות, עד שלא הצלחתי לישון בלילה. לראשונה הרגשתי בצורה כה חזקה שחלק ממני היה מעדיף, בשבילה, אם אני הייתי נהרגת במקום טל, כדי שיהיה לה אותו בתקופה האיומה הזו. ובלילה הזה שבו כל כך דאגתי לה, הדבר היחידי שהצליח להעביר אותי דרך הלילה ההוא היה להסתכל הצידה, לראות את א' איתי במיטה, ולדעת שאם אני הייתי נהרגת ולא טל, הוא ואני לא היינו נפגשים, וזה היה כל כך חבל, עבור שנינו. 



תמונה ממדריד, ספט' 2019
בועות סבון
יום הולדתי ה-46

בחרתי תמונה בלעדיו כי א', בן הזוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות, הוא אדם מאד פרטי, אבל הוא הסיבה העיקרית להבעת הפנים שלי כאן. 

נכון, האהבה שלנו לא הופכת את טל לחי, לא הופכת את אבא שלי לבריא, לא הופכת את אמא שלי לצעירה, לא מחזירה את שני חתולי-שנהיו-חתולינו האהובים לחיים ולא מחזירה לאחור את הגלגל עם מי שפעם היה החבר הכי טוב שלי, אבל היא כן הופכת את החיים להרבה יותר נסבלים. לפעמים אפילו למהנים. 

אז בסך הכל, גם אחרי העשור הזה - אפילו ולמרות העשור הזה - השורה התחתונה היא ששוב הסתבר ומסתבר ש- 
I have a life wish. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)