כישלון ואי-הצלחה זה לא אותו הדבר

היו הרבה דברים מצערים ומדכדכים בשנים האחרונות, ואחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם היתה תחושת הכישלון שנלוותה לפרישה שלי מהעיסוק שלי ב"מוות דיגיטלי", כי פרשתי לא בנסיבות בהן קיוויתי שאפרוש ופרשתי לפני שיצרתי את השינויים שקיוויתי לחולל. 

אחת התחושות הצורבות ביותר היתה תחושת הכישלון שנלוותה להרצאה שלי ב-TEDx: עשיתי את הכי טוב שיכולתי - התאמצתי, השתדלתי, נעזרתי, התכווננתי, השקעתי, דמיינתי - ונכשלתי. 

בלילה הראשון צפו בהרצאה כ-10,000 איש.
מהלילה השני ועד היום (עלתה במרץ 2017, עכשיו דצמבר 2019), צפו בה בסך הכל עוד כ-12,000 איש. במשך יותר משנתיים. וזה כואב. 

כי חשבתי שאם יגיע הרגע שאמינם מדבר עליו: 

"Look 

If you had

One shot

Or one opportunity

To seize everything you ever wanted

In one moment

Would you capture it

Or just let it slip?"

ואני כן אתפוס את הרגע הזה בשתי ידיים, ואני לא אתן לו לחמוק, ואני אתאמץ ואשתדל ואיעזר ואתכוונן ואשקיע ואדמיין הכי טוב שאני יכולה, אז זה יספיק -
וזה לא הספיק.

צילום: שרון אברהם 

אני לא יכולה לכתוב את מה שאני באמת חושבת על הצוות שארגן את ה-TEDx הזה כי זה עלול להיראות כמו "יריקה אל הבאר ממנה שתיתי" או טענת "הרצפה עקומה", אבל מי שהיו שם, יודעים.
(אני עדיין מתחלחלת מהמחשבה שהיו שם נשים שחושבות שהן מקצועיות ו/או יודעות מה הן עושות ו/או שהן טובות במה שהן עושות. הייתי שולחת את כל צוות ההפקה להשתלמות אצל מירי מנירב, המפיקה המיתולוגית של פסטיבל ישראל, ירושלים ו/או אצל סיגל סטריער, שהיתה מנהלת האירועים של האופרה הישראלית במשך שנים רבות. ואני לא אכנס ללאן הייתי שולחת את צוות התוכן להשתלמות. אבל ככה זה: תמיד חוסר מקצועיות הוציא אותי מדעתי, והפעם, כשאני גם הייתי הנפגעת מחוסר המקצועיות הזה, על אחת כמה וכמה). 

אתמול, כשחשבתי על כך שוב בפעם המי-יודע-כמה, פתאום הבנתי משהו מאד משמעותי:
זה לא שנכשלתי: זה שלא הצלחתי. וזה לא אותו הדבר.
אני מקווה שהתובנה הזו, עם הזמן, תסייע לי לחשוב על האירוע הזה מבלי להתכווץ.